STAMP WOLF MAN.jpg

ג'וזה ברונר

Art: Horacio Cardo

 

ג'וזה ברונר
פרופ' זוזה ברונר
אמריטוס במנהלת הפקולטה למשפטים
סגל אקדמי בכיר במכון להסטוריה ופילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

אחד הדברים שהרבה פעמים שוכחים ונדמה לי שגם פרויד לפעמים שכח שאי אפשר לראות את הנפש, אף אחד לא ראה את הנפש אי אפשר לחוש את זה, אי אפשר לגעת בזה, אי אפשר להריח את זה, כי זה דבר שאין לו חומר על פי הגדרה, ככה הגדירו את זה אז מקסימום מה שאנחנו יכולים להרגיש, לחוש, לראות, לגעת בזה, זה דברים שאנחנו אומרים שהם תולדה של הנפש תהליך נפשי כזה או אחר, את התהליך עצמו לא רואים ולכן עליו מדברים בכל מיני שפות וכל מיני מומחים המציאו כל מיני שפות לדבר על מה קורה בנפש שלנו, אבל כל המומחים, לא רק פרויד המציאו שפה כדי לתאר משהו שאף אחד לא ראה ואף אחד לא יראה. והשאלה היא, איך אנחנו מדברים על זה.

בהנחה שזה באמת קיים יש אפילו את אלה שאומרים שאין לנו נפש.

אבל, רובינו מניחים שיש איזשהם תהליכים שקורים בתוכנו שאנחנו מכנים אותם תהליכים נפשיים אבל זה הרבה פעמים פשוט עניין של הגדרה עכשיו פרויד המציא שפה שאומרת שבנפש שלנו אנחנו חצויים, אנחנו יותר מאחד אנחנו גם רוצים משהו מאוד וגם סולדים מזה, אנחנו גם פוחדים ממשהו אבל אולי גם נמשכים לזה יש לנו כל מיני סתירות פנימיות והאמת היא שיש כמה אמיתות, כלומר אין אמת אחד.

זה לא, באמת אני סולד או באמת אני פוחד או באמת אני נמשך השפה הפרוידיאנית אומרת בלא מודע, במה שאתה בכלל לא מבין שאתה מרגיש, אתה יכול לרצות דבר אחד ובמודע שלך אתה רוצה אולי דבר אחד אבל זה לא, או זה או זה.

זאת אומרת, פרויד ופרוידיאניים בעקבותיו לא אומרים אוקי, אז האמת, האני האמיתי שלי הוא מוחבא בלא מודע שלי ואם אני אגלה את זה שם אני אדע מה הרצון האמיתי שלימי שאומר את זה, לדעתי לא מדבר באמת בשפה הפרוידיאנית מי שמדבר בשפה הפרוידיאנית צריך להבין בסופו של דבר שיש את שניהם כלומר, אני גם יכול נורא לכעוס על מישהו ולרצות שהוא ימות, זאת אומרת הייתי רוצה לרצוח אותו אני גם לא אעשה את זה כי אני בן אדם מתורבת ואני לא רוצח מי שרוצח לא מרסן את עצמו, פרויד לא בעד שהתוקפנות שלי תצא החוצה כי היא קיימת אבל מי שאומר "לא לא, אני בכלל לא כועס".

פרויד יגיד רגע, בוא נבדוק אולי יש כל מיני סממנים לכך שאנחנו יכולים למצוא שאתה כועס ואתה רק מכחיש את זה, אתה לא רוצה להכיר בזה אז השפה הפרוידיאנית, בעצם מה שהיא אומרת זה תכירו בזה שיש לכם יותר מצד אחד, מרצון אחד, משאיפה אחת מתשוקה אחת, ממשהו אחד.

תמיד יותר מאחד אז זה מסבך את התמונה, כי ברגע שאנחנו לפחות שניים, ולפעמים אנחנו יותר משניים אז אנחנו מסובכים, אנחנו יצורים מסובכים קודם כל השפה הפרוידיאנית אומרת "אתם יצורים מסובכים" ולא רק שאתם מסובכים, אתם לא מכירים את כל הצדדים של עצמכם זאת אומרת אתם מכירים רק חלק וחלק אתם בעצם הפרדתם מעצמכם.

זה הלא מודע אתם לא נוגעים בזה.

זה מדאיג אתכם, זה מפריע לכם, זה מפחיד אתכם, זה מבהיל אתכם אתם לא רוצים בכלל לדעת שיש לכם תשוקות כאלה, רצונות כאלה, זיכרונות כאלה.

זה היה מערער אתכם אז כדי לא להתערער, כל אחד מאתנו יוצר לעצמו איזושהי חזות.

גם כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים זאת אומרת, מבחינתו של פרויד, חזות היא לא רק מה שאנחנו מחזיקים לאחרים גם אני לעצמי, יאמר פרויד, יש לי חזות נניח אני חושב שתמיד אחרים עושים לי רע, או שלא מבינים אותי או כל מיני דברים ואני לא שואל רגע, אז מה חלקי בזה? אז איך אני גורם לזה? איך אני יכול לשנות את זה? הרבה פעמים עדיף לי לחשוב שאני לא יכול לשנות, שאני לא תרמתי, שאני לא הייתי מעורב צדדים שלי שלא נוחים לי אני מפריד.

זה בלא מודע זה בעצם, הלא מודע זה כל הדברים שמהילדות ועד היום קיימים בי אבל הרבה פעמים עדיף לי לחיות, בתחושה לפחות שאין לי אותם.

אבל יש לי אותם והם משפיעים עלי, זאת הבעיה זאת אומרת, זה שאני מפריד אותם מהתודעה שלי וזה התובנה הפרוידיאנית כאן לא אומר שהם לא משפיעים על ההתנהגות שלי, על החיים שלי.

אני רק לא מודע לזה. זה הלא מודע, אני לא מודע לזה שזה משפיע עלי. עדיף לי להיות מודע.

בעצם הטענה של פרויד היא, עדיף שתדע שרגעים מסוימים זה מכעיס אותך נורא כי זה מזכיר לך משהו בעבר שנורא הכעיס אותך ועדיף שתבין מה קורה באותם רגעים, תוכל יותר לכוון את זה, תוכל יותר להתמודד עם זה עוד פעם, לא "או או".

זה לא, אז זה לא יהיה יותר.

זה לא ככה. זה לא אם זה יצא החוצה מהלא מודע אז זה לא קיים יותר, זה לא זה גם לא, אז הבנת מי אתה באמת.

אתה גם מי שאתה היום כלפי חוץ וכלפי פנים בחזות שלך, זה הכל חלק ממך אז התפיסה של פרויד אומרת על כל אדם יש יותר מאמת אחד וכדאי שיבין את ריבוי האמיתות שאיתן הוא עובד או ריבוי הפרשנויות והמשמעויות שאיתן הוא חי בכל רגע נתון זה יאפשר לו לחיות חיים יותר שלמים, במובן הזה שהוא יותר מודע לצדדים השונים שבאים לידי ביטוי זה אני חושב שכל התורה הפרוידיאנית על רגל אחת פחות או יותר זה על כל אדם וכל אחד לעצמו, יש יותר מאמת אחת והניסיון כל הזמן למצוא את האמת האחת זאת הבעיה שלנו אצל פרויד לא האמת המודעת ולא האמת הלא מודעת היא האמת האחת הנכונה אז זאת נקודה אחת אני חושב, שהיא מרכזית להבנה נקודה שניה היא שהאמיתות האלה לא מסתדרות טוב אחת עם השנייה, זאת אומרת הסיבה שאנחנו מפרידים זה שזה מערער אותנו זאת אומרת מה שאנחנו מגלים בדרך כלל זה קונפליקט, זה סתירה, זה מתח, זה משהו שמציק לנו פרויד קרא לזה "זה"Ist בגרמנית, זה האנגלים נתנו לזה שם לטיני, איד ובכל מיני שפות נותנים לזה כל מיני שמות מורכבים אבל פרויד השתמש במילים גרמניות פשוטות פרויד קרא לדבר המפריע הזה שבא מהלא מודע "זה" והוא לקח את זה בעצם מהפציינטים הפציינטים אומרים לו, זה כל הזמן מציק לי, אז מבחינתו של פרויד זה אומר, אתה מציק לעצמך.

אתה רק לא מודע לזה שזה בא ממך, אז מה זה ה"זה" הזה שכל הזמן מציק זאת אומרת, הריבוי אמיתות גם אומר סכסוך פנימי ולכן אנחנו גם מעדיפים לשים את זה בצד ולהיות כאילו שלמים, מאוחדים אנחנו גם רוצים לחשוב על עצמנו כשקופים, כאילו אנחנו מבנים מי אנחנו מה שמערער אצל פרויד שהוא אומר, אתם לא מבינים מי אתם אתם יצרתם לעצמכם חזות מסוימת, היא חלקית נכונה. ואני אומר, פרויד לא בא להגיד שזה לא קיים, אבל קיים עוד משהו תכירו גם בזה אז מה שיש כאן זה איזושהי ראיה שצריך לתת הכרה לעוד משהו, לתוספת בעצם, מנקודת ראות פרוידיאנית, לעודף מסוים.

מה שאנחנו מפרידים נראה לנו עודף, מפריע, מיותר היה יותר קל לחיות אם לא היו לי חרדות מסוימות אז אני מנסה להפטר מהן היה לי יותר קל לחיות אם לא היו לי תשוקות מסוימות, אז אני מנסה להפטר מהן כל הדברים העודפים האלה עכשיו בצורה מעניינת פרויד חושב שאת הביטויים להם אפשר דווקא למצוא בחיים שלנו בדברים שאנחנו גם נוהגים להתייחס אליהם כאילו שהם סוג של עודף, שהם עודפים החלומות, הבדיחות, השכחה, הטעויות הפרוידיאניות.

כל השוליים האלה של החיים לא בלב העשייה זאת אומרת, כשאני הולך לעבודה, שם אני לא מגלה פתאום את הלא מודע שלי באמצע העבודה במרכז, בניסיון שלי לחשוב באופן רציונאלי אבל בכל הדברים שעוטפים את זה.

שאני שוכח משהו, שאני פתאום לא זוכר שם של מישהו, שאני פתאום נזכר במשהו באמצע העבודה. כל הדברים העודפים הם בעצם רומזים, בתפיסה הפרוידיאנית, על אותו היבט עודף, בעיניים של מי שרוצה משהו מאוחד ושלם שאין בו הפרעות פנימיות. הוא רומז על הדבר העודף הפנימי שליאם הבנתי שהתהליכים האלה קיימים אנחנו מבינים שזה משפיע על החיים שלנו, אז אני מבין את עצמי יותר טוב עכשיו מי מוטרד מזה? מי שהעודף הזה קצת פה ושם מפריע לו הוא לא מוטרד מזה, הוא חי חיים טובים ולפעמים שוכח משהו, גמרנו. אבל מי שדברים מציקים לו והם הופכים לבלתי נסבלים ואין לו שליטה עליהם, כלומר מי שלא מסתדר עם חיי העבודה שלו כי הוא לא מסתדר עם בוס או לא מסתדר עם בת זוג או בן זוג מי שלא מסתדר עם חיים רגילים שרובינו מקווים להסתדר איתם, הוא מגיע בסופו של דבר לפסיכולוג כלומר, רוב האנשים חיים טוב מאוד עם הדבר הזה בלי ללכת לפסיכואנליטיקן.

הם לא צריכים להבין את התהליכים. מי שצריך להבין את התהליכים הם מי שהתהליכים האלה כל כך חזקים שהם באמת מפריעים לו בחיים הרגילים אחרת לא נשקיע שעות של שיחות, חפירה, דיבור וכל זה אז זה אומנם תהליך שקיים אצל כולם בתפיסה הפרוידיאנית אבל לא מפריע לכולם לאלה שהוא מפריע, פרויד מציע לא רק תיאוריה, שניסיתי כאן להציג בצורה מאוד מאוד שטחית וכללית הוא גם מציע פרקטיקה, אז תלכו לדבר עם מישהו, באופן מאוד חופשי ככה שתיתנו לדברים העוטפים האלה להיכנס לשיחה עם אסוציאציות, אם תספרו על החלומות, כלומר שיקרה בחדר הטיפול מה שקורה מחוץ לחדר הטיפול אבל בחדר הטיפול אפשר יהיה להתבונן בזה, אפשר יהיה להסתכל רגע, איחרת? אז למה לא הודעת מהדרך? או למה לא העזת להיכנס? או למה רצית לבטל כבר, רק כי הבנת שזה לא? כאילו, למה התגובה החזקה הזאת, עוד פעם, העודפת במידה מסוימת וכולי. בוא נבין את כל הדברים העודפים בחיים שלנו שהם לפעמים מפריעים לנו לחיות. אז זה אני חושב שבגדול התפיסה הפרוידיאנית.

זה גם תיאוריה, זה גם פרקטיקה וזה גם תפיסה של איך החיים יכולים להיות יותר שלמים ויותר קלים לא כי הם יהיו אחרים זה לא שינוי דרמטי.

זה לחיות יותר טוב עם כל הצדדים שיש בתוכך ולקבל את עצמך על כל המורכבות שבך.

זה התפיסה זה לא איזה תורה, עכשיו הבנת את האמת הייתה לך הארה.

זו ממש לא הנקודה. במובן הזה פרויד חותר תחת תפיסות של אדם אוטונומי, אחדותי, עם רצון אחד, עם מחשבה רציונאלית אחת, עם לגלות מה הוא רוצה באמת אוטונומיה כן, אבל אוטונומיה אומרת ליצור איזון, פשרות. בסופו של דבר החיים שלנו בראיה הפרוידיאנית תמיד יהיו פשרות בין כל מיני חלקים שלנו. הם לא יהיו שליטה נוקשה, ברורה של התבונה.

עכשיו הבנתי, עכשיו אני מנהל את עצמי בצורה נכונה.

זאת בוודאי לא ראיה פרוידיאנית אז השליטה הזאת של התבונה שהרבה פילוסופים מחפשים, זה לא הראיה של פרויד עכשיו מתווסף לזה דבר שאני חושב שמקשרים עם פרויד וזה הדגש על המיניות. כלומר כל אותם הצדדים שלנו שלא נוח לנו איתם בחברה, בחיים הזוגיים, בכל מיני הקשרים. פרויד מקשר אותם למיניות.

זאת אומרת, המיניות מבחינתו של פרויד היא קודם כל מונח הרבה יותר רחב מהרגיל. ושנית, היא קשורה בעצם ליחסים שיש לנו מההתחלה על ההורים שלנו שזה כמובן היה מהפכה או ערעור גדול של השיח המערבי לומר שתינוקות יש להם היבטים מיניים של קשרים לאימא לאבא, יש בזה כבר עולם שלם של רגשות עזים ופרויד לא טיפל בילדים זאת אומרת, הוא לא הגיע לתובנות האלה דרך התבוננות בתינוקות. זה הכל השערות, זה הכל היפותזות, זה הכל ליצור שפה שאמורה לתת איזושהי תמונה שאמורה לאפשר לנו להתמודד עם החיים שלנו הוא טיפל במבוגרים והוא מדבר על מה מהילדות, מתוך זה שהוא מדבר איתם כמבוגרים ומשליך חזרה אני לא בטוח שיש לזה בסיס מדעי במובן שאנחנו חושבים על מדע היום. אבל השפה הזאת אומרת פחות או יותר את הדבר הבא כשאנחנו נולדים וככל שאנחנו גדלים היינו בעצם רוצים לחוש שאנחנו ההתחלה כל אחד היה רוצה להיות ההתחלה של עצמו. אנחנו לא ההתחלה, יש לנו אבא ואימא.

יש שני אנשים שקודמים לנו ולא רק שהם קודמים לנו, יש קשר ביניהם שקודם לקשר של כל אחד מהם אתנו הקשר ביניהם הוא המוצא שלנו, משם אנחנו באים זה יוצר מורכבות, אנחנו גדלים בתוך משולש מההתחלה. עוד פעם, זה לא אחד על אחד זה אחד מול שניים, זה מורכבות, זה יוצר אמביוולנטיות, זה יוצר חשק להיות עם אחד ומה זה אומר על הנוכחות של השני אז מה שפרויד מדבר עליו כמיניות וכמיניות שבאה מהילדות.

אני חושב שבהרבה מובנים אפשר להבין את זה כמורכבות שנוצרת מתוך זה שהקשרים הגופניים הכי ראשונים שלנו הם קשרים שדי מהר יש להם מורכבות מסוימת יש שני מבוגרים שמחזיקים אותנו, לפחות שניים.

יכול להיות מטפלת, יכול להית אחים גדולים פרויד מדבר באופן קלאסי על משולש. אז ברגע שיש את המורכבות הזאת ואנחנו נורא מתענגים נניח על הגוף של האם, אבל יש גם את הגוף של האב.

איפה הוא באותו רגע? או כל מיני מצבים כאלה.

המיניות והתחושות שמתעוררות לנוכח הנאות גם היא הופכת למשהו מסובך ולכן, היא הגורם במידה רבה המסבך את החיים שלנו.

היא אף פעם לא פשוטה, זה אף פעם לא פשוט חשק לדבר אחד, או להנאה מסוג אחד.

זה גם תמיד סיפור מורכב אז זה עוד משהו בו פרויד מערער אני חושב, חלק מהתפיסות היותר פשוטות אני חושב שהנוכחות הכי חזקה שהייתה לו עם התפיסות האלה הייתה בשנות ה60 אחרי מלחמת העולם השנייה במערב אירופה, במערב אירופה היה סטאלין.

במערב אירופה, בארצות הברית הייתה חברה די פוריטנית, חברה שרצתה לבנות את עצמה באופן כלכלי האנשים היו כאילו מסודרים, מאורגנים, חיפשו עבודה, רצו לשקם את הכלכלות ואת החברות שלהם כמה שיותר מהר לא היה כל כך מקום להנאות, לפחות לא בגלוי.

למיניות, שוב לפחות לא בגלוי.

זה לא שלא היה אבל זה לא היה חלק של השיח בשנות ה60 כשהדור הבא כבר גדל.

נוצרת תפיסה של, אוקי, אם החיים שלנו כל כך מורכבים ואם יש לנו איזשהו ריבוי שלנו עם עצמנו החיים האלה ששמים את הדגש על המשפחה, על החיים המהוגנים, המסודרים, על העבודה הם מדחיקים חלקים שלנו שהיינו רוצים שיהיו לנו. ואז מתעוררת תנועת המחאה, ה Counter Culture בארצות הברית, המחאה באירופה שהיא במידה רבה מהפכה מינית, מהפכה שאומרת אנחנו רוצים לתת לצדדים האלה נוכחות--יש עוד היבט בתפיסה הפרוידיאנית שחשוב להזכיר אותו פרויד מניח הנחה שאני חושב שהיא אינטואיטיבית מדבר אלינו אבל עוד פעם אין לה בסיס מדעי שקיימת איזושהי אנרגיה נפשית, הוא קורא לה ליבידו. היה אפשר לקרוא לה בכל מיני שמות אחר כך הוא קורא לזה ארוס, זה לא באמת משנה. הוא מבחינתו האנרגיה הזאת מאוד קשורה למיניות שלנו ככל שהמיניות שלנו יותר באה לידי ביטוי האנרגיה הזאת יותר יוצאת החוצה, יותר חופשית מממשת את עצמה ככל שאנחנו יותר מדכאים את המיניות גם האנרגיה הזאת יותר מרוסנת ואנחנו מכוונים אותה למקומות אחרים לעבודה, לאומנות, לכל מיני יצירות תרבותיות וכולי. בסופו של דבר האנרגיה הזאת מוגבלת בתפיסה של פרויד.

זאת אומרת, אין לנו אין סוף אנרגיה כזאת אז ככל שאנחנו משקיעים נניח יותר אנרגיה בסוג מסוים של פעילות שלנו בחיים, יישאר לנו פחות לסוג אחר של פעילות יש אנשים עם יותר אנרגיה, יש אנשים עם פחות אבל בגדול יש פה איזושהי כלכלה נפשית אצל פרויד והיא כלכלת מחסור, היא לא כלכלה עם אין סוף אנרגיות או איזשהם מאגרים שפשוט בלתי נדלים ואפשר לקחת עוד ועוד. התפיסה הזאת אומרת שאם אני חי חיים מלאים יותר מבחינה מינית, יהיה לי פחות צורך ופחות נכונות להוציא את אותה אנרגיה לדברים אחרים זה בעצם היסוד של הסיסמא של שנות ה 60 של Make Love Not War בעצם הסיסמא הזאת היא סיסמא של הבנה מאוד פשטנית של פרויד, זה בוודאי לא סיסמא שהוא היה הולך איתה להפגנות אבל, זה סיסמא שאם רוצים להבין מאיפה היא באה היא באה מפרויד דרך רייך שהוא כבר טען את זה ממש, כלומר שאם לאנשים יהיו חיי מין מלאים הם לא ירצו לעשות מלחמה כי לא יוציאו את האנרגיה הזאת על אלימות אלא על הנאה מינית ואז הם יהיו מסופקים והם לא יחפשו שום פעילות אלימה פרויד לא טען את זה.

אבל התפיסה הזאת שהאנרגיה הבסיסית שלנו היא אנרגיה מינית וככל שניתן לה אפיקים ישירים יהיה לה פחות את האפיקים האחרים בשביל פרויד דווקא לאפיקים האחרים היה הרבה משמעות, כי זה הציוויליזציה שלנו, זה האומנות שלנו, זה עבודה. מבחינתו של פרויד זה לא פשוט מלחמה ואהבה, זה כבבר היה הפשטה של העניין על ידי וילהלם רייך ווילהלם רייך היה המנהל של הסמינר הקליני אצל פרויד.

זאת אומרת, הוא פסיכואנליטיקן לכל דבר אז היסוד של התפיסה הזאת הוא חוזר לפרויד וזאת הייתה הסיסמא של מהפכה של שנות ה60 די עם התרבות שמדכאת אותנו, שמונעת מאתנו מימוש מיני.

שדורשת מאתנו לעבוד ולצאת למלחמה והמעשה המהפכני זה המעשה המיני, כלומר אם אני מקיים הרבה יחסי מין בעצם לא תישאר לי יותר אנרגיה לשאר הדברים שהחברה רוצה מימני. אפשר לחבר כאן נפלא מהפכה עם מין , וזה כמובן נהדר לבני 18 שבאים ממשפחות מהמעמד הבינוני בארצות הברית.

זאת אומרת, שאין להם דאגות כלכליות כי ההורים שלהם עבדו קשה בשנות ה50 והילדים עכשיו לא רוצים להמשיך באותו כיוון אז זה עבד טוב גם בהקשר החברתי כשנוצרה רווחה כלכלית מסוימת גם במערב אירופה וגם בארצות הברית אחרת אי אפשר היה להבין את זה זה תגובה לעניין הזה שההורים כל הזמן רק עבדו.

לפחות בתפיסת הילדים אני לא בטוח שהורים רק עבדו וכולי.

זאת אומרת, יש פה תפיסות מאוד מאוד פשטניות מאחורי הראיה הזאת אבל אני חושב שזה איך שאפשר להבין שפרויד השפיע על תרבות המערב בשנות ה60 דרך הרבה מאוד מסננות אבל המקור הוא פרויד. פרויד כותב באיזשהו מקום שהוא לא יכול להבטיח לאנשים אושר הוא יכול מקסימום לגרום לכך שהאי נחת שלנו לא יהיה פתולוגי, לא יהיה חולני.

אבל אנחנו נחיה בתרבות עם אי נוחות, אנחנו לא נחיה באושר פרויד כתב באיזה מקום אחר, מה שאני עכשיו מתייחס זה עוד מסוף המאה ה19.

ב1930 הוא כתב בחיבור אחר שזה נראה כאילו בתוכנית הבריאה אין מקום לאושר המקסימום שאפשר להגיע אליו בגלל שאנחנו יצורים מסוכסכים אושר מניח איזושהי שלמות, מניח בעצם סיום לקרע הפנימי שלנו, למתחים הפנימיים שלנו מניח שאנחנו בסופו של דבר יכולים ליישב את כל הרצונות שלנו. הנחת היסוד של פרויד שאנחנו לא יכולים אנחנו מקסימום יכולים להכיר בקיום הסתירות הפנימיות, אנחנו לא יכולים להעלים אותן.

הן נשארות, הן חלק מהקיום האנושי אושר מניח איזה מצב כזה שזה נעלם ועכשיו אנחנו ככה בנירוונה. מבחינתו של פרויד זו איזושהי אשליה גדולה.

זה אשליה שמניעה אותנו, זה אשליה שמשפיעה עלינו, אבל זו אשליה ואחת הטענות שלו זה שזה אחת התובנות שהפסיכואנליזה אמורה לתת לנו עכשיו יש מבקר של פרויד, סוציולוג בשם ארנסט גלנר.

סוציולוג אנגלי שכתב ספר על הפסיכואנליזה, התנועה הפסיכואנליטית וכולי. והוא טוען שזה אחת התרמיות של הפסיכואנליזה.

הפסיכואנליטיקן תמיד יאמר אני לא מבטיח אושר, אצלי באנליזה, אצלי בטיפול אין דבר כזה. אני לא מבטיח לאנשים שהם יצאו מאושרים גלנר אומר, הפסיכואנליטיקאי יודע בדיוק שאנשים באים לאנליזה בתקווה שהם יצאו מאושרים והם לא מקשיבים למשפט הזה הוא יודע שהם לא מקשיבים, או שהם לא באמת מפנימים את מה שהוא אומר אבל זה מן כסת"ח כזה. זאת אומרת הוא יוכל להגיד "אבל אני אמרתי לכם, אני לא הבטחתי לכם אושר" גלנר אומר זה רמאות גדולה, כי הוא יודע שמי שבא אליו בשביל זה הוא בא, הוא מחפש את האושר אחרת הוא לא יבוא ארבע פעמים, שלוש פעמים בשבוע, ישלם את כל הכסף הזה לאורך שנים רק בשביל להכיר בזה שיש לו סכסוכים פנימיים כאילו, זה לא פרוגרמה שמושכת אנשים.

נכון אומר גלנר, הפסיכואנליטיקנים טוענים התוכנית שלנו לא מובילה לאושר אבל בפועל הם יודעים שבשביל זה אנשים באים ומזה הם מתפרנסים Happiness Pills זה של התרבות הפופולארית.

אין כדורים שמביאים אושר כל מי שלקח כדורים אנטי דיכאוניים יודע שהכדורים האלה לא מביאים אושר הם מאפשרים שהדיכאון יהיה יותר נוח בשיר המפורסם שעל פי המילים של חנוך לוין הדיכאון יותר נוח זה הכל, הכדורים האלה לא מביאים אושר הם נקראים בעיתונות האמריקאית והישראלית לפעמים Happiness Pills פרוזק ודומיו הם לא מביאים אושר, עוד לא המציאו כדור שמביא אושר הדברים שמביאים לנו תחושה של אושר לזמן מאוד מוגבל הם בדרך כלל לא חוקיים אבל למיטב הבנתי, יותר מסרטים וספרים אני חושב שנרקומנים מחפשים שני דברים אלף, הם מחפשים להרגיש את עצמם.

הם רוצים איזשהו רגע שבו הם יכולים להתנתק מהזוועה שבתוכה הם חיים, מהחיים ללא עתיד, ללא תקווה באיזה שכונת עוני דפוקה שהם יודע ים שהם לא יצאו ממנה וכולי. או מאיזה חיים מטורפים באיזה עולם הייטקיסטי שבו גם אין לך חיים. אז הם רוצים איזה רגע שהם מרגישים את עצמם והם לא קשורים לכל הזבל מסביב אז הם לוקחים זבל לתוך הגוף שלהם.

זה אני חושב שזה דבר אחד. והדבר השני, עמעום הכאב שיכאב פחות אבל לכאוב פחות זה גם הפסיכואנליזה מבטיחה.

אבל לכאוב פחות זה לא אושר האופציה קיימת, אלף אנחנו כנראה עד שנמות רוצים לחיות חיים יותר טובים מאשר למות עם מזרק באיזה פינה זאת אומרת, השאלה היא לא שאתה תמות מתישהו, השאלה איך אתה מבלה את הזמן עד אז ואנחנו רוצים למלא אותו בילדים, משפחה, הנאות שלא הורסות אותנו אבל אם כבר אנחנו מדברים על פרויד, אז באמת לפרויד לא היה מי יודע מה לומר על המוות כלומר, יש לו בשלב מסוים משנות ה20 שהוא בכלל מתחיל להתייחס למוות, מתחיל לדבר על משהו שהוא קורא לו דחף המוות כאילו יש בנו רצון להגיע לאיזשהו שלב, ואיך הוא מתאר את המוות ולמה הדחף הזה דוחף פרויד קורא לזה נירוונה, עיקרון הנירוונה.

לשלב שבו אנחנו ברוגע טוטאלי זאת אומרת, מבחינתו של פרויד יש פה איזה פנטזיה גדולה של המוות.

כן, זה המנוחה ולזה אנחנו מתייחסים כשאנחנו מתייחסים גם בתרבות הפופולארית או בדת אל המוות איזה מין שלב של מנוחה נכונה, אנחנו הגענו לנחלה, אנחנו כאילו זהו, שום דבר כבר לא מפריע יותר כשאנחנו משתוקקים ברגעים מסוימים למוות, זה כי החיים הפכו להפרעה בלתי נסבלת יש את זה קצת אצל פרויד, מאוד לא מפותח.

הוא לא באמת ידע מה לעשות עם זה אבל הוא מנסה להגיד משהו באמת מאוד מאוד בוסרי, זה צעד לא כל כך מוצלח בתיאוריה שלו כי המוות אצלו בעצם מופיע כאותה פנטזיה גדולה שזה מן "הא, נרגענו" אם זה באמת מה שיהיה אני לא יודע אבל פרויד לא אומר שזה הפנטזיה שלנו, זה ככה מופיע בתיאוריה שלו וזה עוד נקודה שצריך לזכור אצל פרויד. הרבה פעמים התיאוריה והפנטזיה מתערבבות. עכשיו אפשר להגיד, אוקי אז הוא שרלטן או הוא לא מודע לעצמו, או זה מה שקורה לאדם שממציא משהו חדש פרויד המציא משהו חדש.

מי שהראשון להמציא משהו חדש אני חושב שהדברים מטושטשים כי הוא בעצם מפנטז חלק מהדברים עוד אין לו נתונים, עוד אין לו מחקרים.

הוא צריך להמציא. אז להמציא אם אין לך פנטזיה, איך אתה ממציא? אז זה נכון, אני חושב שחלק מהדברים שאומרים על פרויד.

חלק מהדברים הוא פשוט פנטז, אין לי ויכוח על זה אבל זה לא מפריע לי כי אני לא בודק את השפה הפרוידיאנית על פי קני מידה של מחקר בפיזיקה. הוא ממציא שפה של איך לדבר עלינו, איך לדבר על הנפש שלנו ובשביל זה צריך לפנטז, בשביל זה צריך לדמיין ולפעמים זה קצת, אתה יודע, קצת עובר את הגבול אני חושב אבל זה כשאתה הראשון, זה קורה.