זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית חלק ב'

אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)

ו. עמלק ההיסטורי: התאום הנסתר

שבנו אם כן אל החידה: מי היו אותם עמלקים שעוררו על עצמם שנאה כזאת? מה גילו אודותם ההיסטוריה והארכיאולוגיה של המזרח הקדום?

למרבה האכזבה – כלום. מחוץ לתנ"ך לא ידועה שום עדות לקיום העם המקולל. על הדעת עולה לרגע התקווה: שמא עמלק פשוט לא היה ולא נברא אלא בדימיונו של ישראל? אבל המוצא הנוח הזה נופל עד מהרה בפני מבחן הביקורת. עמלק מוזכר בשמונה ספרים בתנ"ך, וההתייחסויות אליו הן כה רבות וספציפיות עד שלא מתקבל על הדעת שאין מדובר בעם ממשי. ההתייחסות האחרונה לעמלק בתנ"ך אינה מותירה ספק. ספר דברי הימים-א, בתוך תיאור גנאלוגי מפורט ומשעמם הנושא את כל הסימנים של כרונולוגיה אותנטית, מספר כבדרך אגב על חמש-מאות איש משבט שמעון בראשות פְּלַטְיָה, נְעַרְיָה, רְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי, שהלכו בימי חזקיהו מלך יהודה אל הר שעיר וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ד' 43). בסיפור אגבי זה, המופיע ממש בסוף התנ"ך, מופיע עמלק בפעם האחרונה, כולו קומץ בני-אדם המתבצרים על הר במדבר, ודי בכמה מאות מתיישבים למחות שריד זה. המקרא, אם כן, מציע לנו תשובה פשוטה להיעדרו של עמלק מהרשומות החוץ-מקראיות: מצוות התורה קוימה במלואה והוא הושמד לחלוטין. רק מחוסר ברירה, אם כן, פונים אנו אל התנ"ך, כדי להסתפק במעט הנתונים המגמתיים-בעליל ששימר בעבורנו המשמיד.

וכבר בפתח התנ"ך מצפה לנו הפתעה. מהו מוצאו של עמלק? התורה מתארת את תולדות העמים השונים על פי אילן משפחה מסועף, המתחיל בנוח והולך ומתפצל משלושת בניו לעמים ולשבטים (ראו תרשים גניאלוגי בסוף הפרק). בדרך כלל, מידת הקִרבה בין העמים על-פי אילן זה מבטאת נאמנה את הקִרבה ההיסטורית והאתנית ביניהם. כך, למשל, יכול כל ישראלי בימינו להבין את הכתובת שעל מצבת מישע מלך מואב, שכן מואב היה מצאצאי לוט, בן אחי אברהם. לעומת זאת, מצרים וכוש, שעל פי התורה התפצלו לענף אתני נפרד כבר מחם בן נח, אכן נבדלו מאוד מהעברים בלשונותיהם ובתרבויותיהם. אם כן, כמידת הקִרבה המשפחתית על פי ספר בראשית כך, פחות או יותר, גם מידת הקִרבה ההיסטורית והתרבותית בין העמים. היכן, אם כן, נמצא עמלק על אילן זה? באיזה שלב התפצל ענף זה מהגזע המוביל לעם ישראל?

התשובה, כמה מביך, היא: הכי קרוב שאפשר! עמלק הוא נכדו של עֵשָׂו, אחיו התאום של יעקב-ישראל. העמלקים, אם כן, היו קרובים לעברים יותר מהישמעאלים, צאצאי בנו האחר של אברהם, יותר מהמדיינים, בני אשתו השלישית של אברהם, יותר מהעמונים והמואבים, בני אחיינו של אברהם, ובוודאי שיותר מכל העמים האחרים.

מבולבלים? אל דאגה: זה מיד יהיה מבלבל עוד יותר. התורה עצמה, אחרי שציוותה על השמדת עמלק, מחריפה את הבעייתיות במצווה זו בהגדירה את האדומים כאחים: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר (דברים ב' 4-8). אדום, אם כן, היה עם-תאום לישראל (גרינץ קורא לו במפורש "עברי"), שזכה גם הוא בנחלה מאותו האלוהים בעברו השני של הירדן (גם העובדה שיצחק אבי האומה אהב את עֵשָׂו יותר מיעקב רומזת כי לפנים נחשב אדום לעם הנבחר). בהמשך אוסרת התורה על העברי במפורש לשנוא שני עמים: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה (דברים כ"ג 8-9).

איזה פַּרַדוקס: העם השנוא ביותר הוא שבט מאותו "אח" שאותו אסרה התורה לשנוא!

לקִרבת הדם בין עמלק לישראל מצטרפת גם קִרבה גיאוגרפית מוזרה: ספר בראשית מונה שנים-עשר שבטים שהרכיבו את אדום, כמספר שבטי ישראל, ועוד שבט אחד, עמלק, שנולד לבכורו של עֵשָׂו מפילגשו. השבט הזה לא חי בעבר הירדן, כשאר שבטי אדום, אלא מערבית לו, כבני ישראל עצמם. הוא מופיע לראשונה ברפידים שבדרום מדבר סיני, מול העברים שיצאו זה עתה ממצרים, ממשיך ומלווה אותם עד הגיעם לכנען, שם הוא יושב בנגב (במדבר י"ג 29), אבל על פי ספר שופטים י"ב 15 היה גם בנחלת אפרים, כלומר בצפון הארץ, מקום בשם הַר הָעֲמָלֵקִי. ברור, אם כן, שהיה זה עם נוודים, ממש כמו העברים עצמם טרם הגיעם לארץ, שהתפרס על פני אותו מרחב כמו עם ישראל (ואם להאמין למגילת אסתר, גם יצא אתו לאותה גלות), מין "צל" מטריד, שאי-אפשר להיפטר ממנו.

מה מספרת לנו הכרונולוגיה הצבאית? מבצעי העמלקים נגד העברים מגלים טקטיקה עקבית של יצירת בריתות עם כל עמי האזור נגד העברים: הם התחברו עם כנען (במדבר י"ד), עמון ומואב (שופטים ו), צידון ומעון (י), ואפילו נתנו לקֵינים להתערב בהם עד ששאול נאלץ להזהיר את הקינים על הטבח המתקרב כדי לתת להם שהות לצאת מיישובי העמלקים (שמואל-א ט"ו). הבה נזכור כי הקינים – שם נרדף למדיינים או בית-אב מתוכם – היו לא רק ידידיהם הקרובים יותר של העברים (ר' פרק ‏ח') אלא אף נחשבו לעתים כעברים ממש. הנה מזדקר בעמלקים הללו פרט מיוחד ורב-משמעות: חסרי זהות ברורה, אופורטוניסטים ואינם נכנסים לשום סיווג אתני. זה, כפי שנראה בהמשך (פרקים ‏ח‏ח' ו‏יד), היה הדבר המסוכן ביותר עבור דת ישראל: נביאי העברים שיננו להם השכם והערב כי הם עם נבחר, שונה ומיוחד, ולכן חייבים להיבדל משכניהם. העמלקים, ככל הנראה, ממש אהבו להתערבב, ובכך סימנו עצמם כמטרה לשנאת הנביאים.

אבל בפעם היחידה שהתנ"ך מתאר מפגש של חיילים עמלקים עם אוכלוסייה עברית מופיע, למרבה המבוכה, דווקא אקט פשוט של רחמים. גדוד עמלקים פשט על צִקלג, מושב דוד ואנשיו, כשהגברים לא היו במחנה. דוד, כזכור, היה האיש שביצע מעשי טבח שיטתיים ביישובי העמלקים: וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד (שמואל-א כ"ז 11). מה עשו, לדעתכם, העמלקים לשבוייהם? וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ, וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם (שמואל-א ל' 2). הייאמן? עמלק, המזנב הידוע בנחשלים, משאיר בחיים את הנשים והילדים של האיש שטבח בו?

פה ושם נותן לנו המספר המקראי הרגשה שיש פרטים על עמלק שהוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור עליהם. ראו נא את האזכור בברכת בלעם לעם ישראל (במדבר כ"ד 7): וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ, כאילו הניצחון על אגג היה אירוע היסטורי מכונן, לצד יציאת מצרים. הפליאה גוברת כשבלעם עובר מברכת ישראל לקללת עמלק: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד (שם, 20). ראשית גויים?! בוודאי שאין כוונה ל"ראשית" במובן הכרונולוגי, כי עמלק היה עַם צעיר בדיוק בגילו של ישראל, ובוודאי שאין הכוונה לראש העמים מבחינת הגודל: עמלק, כישראל, היה עם נוודים זעיר ובלתי נחשב. ההסבר היחיד העולה על דעתי הוא כי ראשיתו של עמלק הייתה דומה לזו של עם ישראל: אולי גם הוא נחשב בימי קדם לעם נבחר, אבל נפל ממעמדו זה אל המקום היחיד שאליו אפשר ליפול מגובה כזה, דהיינו, אל דרגת המקולל שבעמים?

לא פחות כאב-ראש גרם הפסוק הסתום בשירת דבורה: מִנִּי אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה' 14). האם הכוונה היא שנחלת אפרים הייתה בימי קדם נחלת עמלק, שהתיישב לפניהם בשומרון? או שמא הייתה קירבה אחרת בין אפרים, מהדומיננטיים בשבטי ישראל, לבין עמלק?

מסתורי עוד יותר הוא התפקיד שממלא עמלקי צעיר בנקודה מכרעת בתולדות עם ישראל. זה סיפור כה מוזר עד שהמפרשים, מסורתיים ומודרניים כאחד, עוברים עליו בחטף. כוונתי למות שאול המלך. כאן, כמו בעניינים רבים אחרים, ספר שמואל פשוט סותר את עצמו מפרק לפרק: בשמואל-א ל"א מסופר ששאול התאבד בקרב על הגלבוע, ואילו בשמואל-ב א' מופיע במחנה דוד נער פליט מצבא שאול, בגדיו קרועים ועפר על ראשו לאות אבל, ומבשר על נפילת המלך. לשאלת דוד הוא מספר כי ראה את שאול ברגעיו האחרונים מכותר בידי פלשתים. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לִי: מִי אָתָּה? וָאֹמַר אֵלָיו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (7-8). שאול, ממשיך העמלקי, ביקש ממנו להמיתו כדי שלא ייפול בידי האויב, הוא ציית לו והביא את כתרו לדוד. דוד הרים קולו ביללה כל היום, ובערב פנה שוב אל הפליט: אֵי מִזֶּה אָתָּה? הנער חזר על דבריו: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי, ושילם על כך בחייו. חייל עמלקי בצבא ישראל? אליצור, שבפרק ‏ה' הציג את עמדת המוסר ההטרונומי בנוגע להשמדת עמלק, נאלץ לנקוט בסיפור זה התפתלויות פרשניות שונות ומשונות – כולל החלפת סדר פסוקים! – כדי להוכיח שהנער היה בעצם "איש מודיעין" עמלקי שרק עין המומחה של דוד הכשילה את התחפשותו. בכל הכבוד: מאוד לא משכנע. אחת משתים: או שלפנינו עוד פיסת היסטוריה אגבית המאשרת שוב כי העמלקים היו קרובים מספיק לשבטי רחל כדי לחיות בקרבם כגרים ואפילו לשרת בצבאם (שמפקדו הראשי היה אדומי – שמואל-א כ"א-כ"ב) מבלי לחשוש לספר על מוצאם, או שגם כאן משמש העמלקי שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את אשמת מותו הנוח כל כך של שאול, שפינה את הדרך למלכות בית דוד.

אולי כך ניתן להסביר עוד שתיקה מוזרה של התנ"ך בנוגע לעמלק. הבה נזכור כי כל מלחמה אליה יצאו העברים הייתה גם – ובעיקר – מלחמה נגד דתו ותרבותו של אויבם: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם (דברים י"ח 9). לכן מדגיש סיפור יציאת מצרים את ניצחון משה ואהרון על חרטומי מצרים ואת הפגיעה המכוונת בערכי דתם; לכן תובע אלוהים להרוס כליל את מקדשי בעל, אשרה, כמוש, מולך, דגון ותמוז ודומיהם; לכן פוגע אלוהים עצמו בפסל דגון (שמואל-א ה) ואליהו לועג לנביאי הבעל (מלכים-א י"ח); ומכאן שפע כינויי הגנאי לאלילים כמו "שיקוצים" ו"גילולים" (מלשון גללים), או "בעל-זבוב" ו"בושת" שהמקרא משבש את שמותיהם בצורה נלעגת במכוון. עוד נראה בהמשך (פרק ‏ח') איזה מחיר כבד שילמו המדיינים והמואבים על פיתוי העברים להשתתף בפולחניהם. היינו מצפים, אם כן, כי אם היו לעמלקים חוקים אכזריים כמו קורבנות אדם, או להיפך, מנהגים מפתים כמו פריצות מינית, ינצל התנ"ך גם זאת בהסתה נגדם, ומכל מקום שימטיר כהרגלו חרפות וגידופים על אלילם. והנה, איננו שומעים אף מילה על דת עמלק, אלוהיו ותרבותו. במי האמין? למי הקריב קורבנות? אילו פולחנים היו לו? ולמה עובר המקרא על כך בשתיקה גמורה?

הניחוש שלי אולי לא יהיה טוב משלכם, אבל הנה הוא: אולי, פשוט, לא היה לעמלק שום מנהג פולחני או תרבותי שנבדל מזה של העברים?

לסיכום, מכלול ההתייחסויות לעמלק במקרא, לרבות הקטעים הסתומים, מגלה מציאות ברורה. עמלק היה קרוב קירבה אתנית הדוקה ביותר לישראל וגם הייתה לו היסטוריה דומה. אם ישראלי בן-ימינו יכול להבין את לשון מואב הכתובה על המצבות העתיקות, אני מוכן להתערב כי העמלקים דיברו בניב אפילו יותר מקומי של העברית, התלבשו בצורה דומה לעברים, שמרו על מסורת נוודים דומה, ובוודאי גם עבדו אלוהים בעל שם דומה. ואם לשפוט על פי מגילת אסתר, הם אף יצאו עם העברים לגלות עד פרס!

הייתכן שאת השנאות האיומות ביותר שומרים בני-אדם לא כלפי אלה השונים והנבדלים מהם ביותר, אלא דווקא כלפי הדומים להם? ככל שהרעיון הזה נשמע אבסורדי, המציאות הבינלאומית נידבה לנו בשנים האחרונות ראיות עגומות לנכונותו ואנו נעסוק בהן בהמשך.

ז. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

עמלק, אם כן, היה העם הקרוב ביותר לעם ישראל, היסטורית וגיאוגרפית. אולם התורה יוצרת עוד זיקה, ישירה והרת גורל, בין שני העמים. היה עוד עם אחד שאותו רצה אלוהי העברים, שוב ושוב, להשמיד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (במדבר י"ד 11-12).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר ט"ז 20-21).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר י"ז 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 13-14).

ברוב רחמיו אפילו הקפיד אלוהים לשמור מרחק מהעברים בזמן נדודיהם כדי למנוע מצב בו ירגיזו אותו עד שלא יתאפק וישמידם:

כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה, פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ... אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף! רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ – וְכִלִּיתִיךָ! (שמות ל"ג 3, 5).

גם יחזקאל, הנביא שספרו כמעט נגנז בידי חז"ל בשל כמה פרקים בעייתיים, מודה שעַם ישראל ניצל מהשמדה רק כי אלוהים לא רצה לפגוע בשמו הטוב:

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל [לחלל את שמי] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם, וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר, וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם (יחזקאל כ' 8-9, 13-14, 21-22).

ותהלים חוזר ומציג את משה כמציל:

וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים ק"ו 23).

בפשטות: האל שהוציא את עמו ממצרים התכוון לא-אחת לחסל אותו, תוך שימוש באותם מילים בהן נשבע להכחיד את עמלק: כאן וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט' 14) ושם כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14). משה, שוב ושוב, עצר בעדו, אבל בזעמו הביא האל מגיפות שהמיתו רבבות בקברות התאווה (במדבר י"א), במדבר פארן (י"ז) ובערבות מואב (כ"ה), שרף אותם וקבר אותם חיים (ט"ז) ושילח בהם נחשים (כ"א), וכשהרגיזו אותו בבכיותיהם על הסכנות האורבות להם בכנען גזר על כל אותו דור למות במדבר. ארבעים שנה (!) הוצעדו אנשים במסלול משונה מסביב לארץ שהייתה רק במרחק שבוע הליכה מהם, כי כך גזר האל: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר י"ד 29).

בכך לא פסקה הסכנה לעם ישראל. פרק כ"ח בדברים פותח בתיאור הברכות שיבואו על עם ישראל אם ישמע בקול אלוהיו: ארבעה-עשר פסוקים יפים ועזי ביטוי. אבל אחריהם באים חמישים וחמישה פסוקים המפרטים, בעוצמה שקשה למצוא כמותה במקרא כולו, את הזוועות הצפויות לעברים אם ימרו את פיו. זה הולך להיות ציטוט ארוך מאוד, ואני מקווה שתבינו למה. ראו באיזו תכיפות חוזרות בו שתי מילים: אבדון והשמדה.

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה. אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה, אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן, וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ. וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר, מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו. וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה, בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ. שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ. בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ. פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ, וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים. וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה. זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף, כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה. כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר, כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת. זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ, כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ. בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ, הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל-צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל-אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר, מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ, תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ, וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ, וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי-תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל, בַּסָּתֶר, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ, מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ. גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

ומה יקרה לאותם מְתֵי מְעָט שייוותרו? כאן בא ההיגד המצמרר ביותר:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

הייאמן? אותו אלוהים המשמיע באוזני עמו הצהרות אהבה נרגשות ושבועות ברית נצח ביום אחד, מאיים למחרת כי הנה, עוד רגע, לא יוכל עוד להתאפק וישמידו. ולמה ישמידו? בפשטות: כי הוא העם הנבחר. מעולם לא איים אלוהים להשמיד את הפלשתים או המואבים, למשל, למרות שנאתו המוצהרת אליהם. מידת הסכנה מזעם האלוהים, כך נגלה בהמשך, עומדת ביחס ישיר לאהבתו!

הייתכן, אם כן, שעמלק שימש מעין "שסתום ביטחון" לדחף החיסול העצמי של אויביו? דומני שברגע ששאלנו שאלה זו מזדקר לעינינו עוד דבר מוזר: אם אלוהים כל כך שנא את העמלקים האלה, למה, בעצם, לא השמיד אותם וחסל? הכל-יכול הזה, שהמטיר אש וגופרית על סדום ועמורה, ששילח במצרים האדירה שחין, ברד, חושך ועוד אסונות יצירתיים, שידה אבנים במלכי האמורי וזרע מגיפות בפלשתים, שחזר והשמיד את החוטאים מבני עמו שלו בכל מיני דרכים מבעיתות, הצהיר שוב ושוב על שנאתו הלוהטת לעמלק, ואפילו התחייב להשמידו בעצמו, אבל במציאות, מעולם לא נגע בו לרעה!

אמירה נוגעת-ללב, המופיעה במקום אחר, שופכת אולי אור על הימנעות זו. הֶרֶף מִמֶּנִּי, אמר אלוהים למשה בעיצומה של אחת מהתפרצויות זעמו, וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט' 13). שימו לב לקריאה "הֶרֶף מִמֶּנִּי": גם בני-אדם בעיצומה של תגרה צועקים "עזוב אותי!" לזה המנסה להפריד ביניהם, כשכוונתם בעצם הפוכה: "תחזיק אותי!" לכן המשיך עמלק להתקיים: אם כך נוהג האלוהים כלפי עם ישראל, כשעמלק עודו קיים ויכול לספוג מדי פעם את זעמו, מה יהיה גורל ילדיו כאשר יישארו מולו לבדם?

ח. כמידת הקִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

הבה נסטה לרגע אל פרק אחר מנדודי אבותינו במדבר. גם שם מתרחשת השמדת-עם, טוטאלית כמעט כמו זו של עמלק, וגם שם חוזרים המאפיינים הפסיכולוגיים שמצאנו במקרה הראשון. הפעם ההוראה הייתה לבצע טבח בבני מדיין. העברים הרגו את כל הגברים הבוגרים ולקחו בשבי את הנשים והטף, אך בכך לא היה די:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם (במדבר ל"א 14-18).

הייאמן? ההוראה לרצוח כל פעוט זכר מבין השבויים מושמעת מפי האיש שניצל בהיותו תינוק מאותה שיטה להשמדת-עם: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן (שמות א 22). מה היה חטא העם הזה? הנימוק הניתן להשמדתו בתחילת הפרק נשמע מוזר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (במדבר ל"א 2), והסיבה מופיעה פרקים אחדים קודם לכן: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן (כ"ה 1-2). תגובת האלוהים הייתה חסרת תקדים: הוא דרש להוציא להורג את כָּל רָאשֵׁי הָעָם (כ"ה 4) ולהוקיע את גופותיהם. מגיפה פרצה בעם והפילה עשרים וארבעה אלף חללים. מנהיג שבט שמעון, ששכב בפומבי עם בת אצילים מדיינית, נרצח בידי פינחס הכוהן ואז פסקה המגפה. מדברי האלוהים מתברר שגם הפעם ריחפה על העם סכנת הכחדה: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (כ"ה 11). שוב, אם כן, ריחפה סכנת השמדה על העברים, ורק ההתנקשות בראש-השבט מצד קנאי בודד מנעה אותה.

מוזר: המואבים החטיאו את העברים – ועל המדיינים נגזרה השמדה? והכל בגלל נסיכה מדיינית אחת? אלה מקוראיי שלא נטשו אותי בזעם עד כאן, כבר נעשו מן הסתם אמונים על החשיבה הפסיכואנליטית ולכן אולי ינחשו היכן נחפש את התשובה. היה עוד מנהיג בדור ההוא שהיה נשוי למדיינית: משה, שציפורה הייתה אם שני בניו ואף הצילה אותו מידי האלוהים כשרצה להרגו (שמות ד 24). ואכן, מדיין היה העם הקרוב והאהוב ביותר על משה: הוא קיבל אצלם מקלט כשברח מפרעה והצטרף למשפחת הכוהן שלהם. ייתכן אמנם שהתגרש מציפורה (שמות י"ח 2), אבל הוא לקחה שנית (שם), נשאר קשור לחותנו יתרו, הקריב אתו קורבנות וקיבל את עצותיו בהנהגת העם (י"ח 24). מאוחר יותר (במדבר י' 29-32) אנו שומעים אותו מפציר במילים נרגשות בגיסו המדייני חובָב שלא לעזבו ולבוא עם העברים לכנען. ואכן, לאור ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית לפיהם אסרו המדיינים על פסלים המתארים את האל, משער קנוהל כי פולחן יהוה בא לעברים מהמדיינים. אין ספק: בכל תולדות עם ישראל לא היה עוד עם כה מקורב אליו, דתית, מדינית ותרבותית, כמו מדיין. כגודל קרבתם של בני העם הזה לעברים כך עוצמת השנאה שהביאו לבסוף על עצמם.

עלינו לשוב אל עמלק, אבל בואו נקשיב פעם נוספת ללשון הציווי על מדיין: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (ל"א 2).

הקישור אומר הכל: השמד את העם שהיה לעמך השני – ואז תמות אתה עצמך.

ט. אמור לי מי אלוהיך...

חקירתנו הולכת ומסתעפת. ואם להמשיך בלשון הדימוי הפלילי הזה, כל כיווני החקירה חוזרים ומוליכים כלפי מעלה. תשומת לבנו פונה אפוא אל אותו משמיד סדרתי, אלוהי העברים, שדמותו עשויה לשפוך אור נוסף על נפש מאמיניו.

בשום מקום במקרא לא מופיע אל זה בצורה שקופה כל כך כמו בתפקיד שהוא ממלא בחיי ראש וראשון נביאיו, משה. המתבונן באופן חופשי במערכת היחסים הזאת של ארבעים שנות שירות נאמן אינו יכול שלא לחוש המיית-לב אל הנביא הזה, שרוב חייו עברו תחת אימה מתמדת מזעם אדונו. כבר תיאור הפגישה הראשונה ביניהם (שמות ג') רווי פחד: המטה ההופך לנחש מניס את משה, וכעבור כמה רגעים נעשית ידו מצורעת, וכשהוא חוזר ומבקש מהאל למצוא נביא אחר הוא מעורר בגלוי את כעסו. אבל הפגישה הבאה, שאירעה כשמשה היה עם משפחתו בדרך למצרים, היא אירוע ברוטאלי ממש: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ (ד' 24). מאוחר יותר, במדבר, ישרוף אלוהים את שני בני אהרון לעיני אביהם על טעות שעשו בתום-לב (שמות ט' 2), ירצה להרוג גם את אהרון עצמו (דברים ט' 20) וגם את מרים, אחותו המסורה של משה, יכה בצרעת על שדברה בגנות גיסתה הכושית. המילים שמוסיף האלוהים לעונשה של הנביאה מבטאות במלוא העוצמה עד כמה הקִרבה לאלוהים כרוכה בסכנת זעמו: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים! (במדבר י"ב 14).

לשיא מגיעה מערכת יחסים מיוסרת זו כשהאלוהים אוסר על משה ואהרון לבוא אל הארץ אליה הנהיגו את עמם ארבעים שנה. מה היה חטאם? אחרי מות מרים נותרה העדה בלי מים, ופעם נוספת שמעו משה ואהרון את התלונה החוזרת: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת! (במדבר כ' 5). אלוהים הורה למשה: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו. שום מילה לא נאמרה באשר לתפקידו של המטה. יתרה מזאת, בפעם הקודמת שהוציא משה מים מסלע (שמות י"ז 6), הייתה ההוראה מפורשת: וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. משה הכה גם הפעם בסלע, פעמיים, ומים יצאו. תגובת האל באה מיד: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (כ' 12). התפרצות כעס אחת – ועל משאת חייו של הנביא נסתם הגולל.

על פי ספר דברים, נאסר על משה לבוא לארץ בשל סיבה קלה אף יותר: המרגלים ששלח מסרו דו"ח מפחיד על מצב הארץ, ומשה נענש בגללם:

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א' 34-37).

אבל מה הייתה אשמתו של משה? הרי הוא גער במרגלים על דבריהם! גם הוא מתקשה להבין את רוע הגזירה:

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה! (דברים ג' 23-26).

גרנות מגיב במילים נוקבות:

חטאם של משה ואהרון לא פורש לקורא, וקשה לשערו מן הכתוב. היעלה על הדעת שמשה ואהרון לא האמינו בה', או שנמנעו מלהקדישו לעיני בני ישראל?! המקום זכה לפירושים רבים: כאילו חטא משה על שהכה בסלע ולא דיבר אליו, או שהכה פעמיים, או כעס על העם כשלא היה מקום לכעס, או כאילו נשמעה מדבריהם אי-אמונה באל וכד'. כל התירוצים האלה נראים סרי טעם לחלוטין כשמשווים אותם לעונש הכבד. מה שממשיך להישאר בבחינת חידה, גם אם נקבל את אחד הפירושים הנ"ל, הוא איתור חלקו של אהרון ב"חטא" שבגללו נענש יחד עם משה. ,ע'107-8

וגם כאן, הקוראים שכבר הורגלו לחשיבה הפסיכואנליטית יכולים לענות לגרנות בנקל: משה, שפעמים כה רבות הרגיע עד עתה את התפרצויות הזעם של אלוהים, לא שלט לרגע בכעסו-שלו. אז, להוותו, גילה כי האלוהים מאוד לא אוהב את מי שמזכיר לו את... עצמו.

למשה עצמו הייתה הבנה מעמיקה בדבר התנהגותו של האל כלפי נבחריו, והוא ביטא אותה בדברים שאמר לאחיו מול גופותיהם המפוחמות של הבנים נדב ואביהוא (שמות י' 3): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. בפשטות: האל מראה את כבודו בהנחתת המכות הקשות ביותר באלה הקרובים לו.

מה פשר הצימוד הזה בין קִרבה אינטימית לבין סכנת חיים? ברור שהפרשנות המסורתית מעולם לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שאלות כאלה משום שמעולם לא העזה לפקפק בצדק המוחלט שבמעשי האלוהים. למרבה הצער, גם הגישות ה"מדעיות" להבנת המקרא – ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, חקר הספרות והפילולוגיה – לא העזו להתמודד עם נושאים אלה. הפסיכולוגיה, לעומת זאת, בראותה אדם החווה את האלוהים כדמות כה רודפנית, שואלת מיד שאלה פשוטה: מה קרה ל"אני-העליון" של האדם הזה? כלומר: אילו הורים היו לו? במקרה של משה, די בהעלאת שאלה זו כדי להבהיר הרבה מתעלומת חייו, כי התורה מספרת סיפור אמין מאוד מבחינה פסיכולוגית: משה גדל, אחרי הכל, בחצרו של מלך רוצח תינוקות, שניסה לבסוף להרוג גם אותו. הניתוח שעשיתי במקום אחר העלה קווי דמיון מפתיעים בין פרעה, אביו המאמץ המת של משה, לבין האלוהים שהתגלה אליו מיד אחרי מות אב זה ושאתו עתיד היה לבלות את יתרת חייו. מנקודת ראות זו, חיי "משה רבנו" הרם והנישא נראים מוכרים היטב ממה שראינו בחייהם של אינספור "מוישה זוכמיר" המסתובבים בינינו כיום, אנשים שמרדו באופן מודע בהורה מזניח ו/או מתעלל אבל מעולם לא הצליחו להשתחרר מדמותו המופנמת הממשיכה לרדוף אותם כל ימיהם. הצימוד הביוגרפי הזה – אֶבֶל בלתי תקין אחרי אובדן דמות אב בעייתית – חוזר ומתגלה בחייהם של אנשים רבים שחוו את האלוהים כדמות מתעללת, מימי קדם ועד לזמננו. לפיכך, איננו צריכים להאמין שמשה היה דמות היסטורית כדי להכיר בכך שהתורה, ממש כמו יצירות הספרות הגדולות, מעלה לפנינו דמות אמינה מאוד מבחינה פסיכולוגית.

אמינות פסיכולוגית זאת מאפיינת גם את התמודדותו של משה עם ה"בוס" הבלתי אפשרי הזה, המתנפל שוב ושוב עליו, על בני משפחתו ועל העם שאותו הצטווה להנהיג. משה, כאילו הסכים עם הניתוח שלנו, נוהג באלוהים כמו באדם בלתי יציב הנתון לתהפוכות מצבי רוח. לפני רדתו מהר סיני, מגלה לו האלוהים כי העברים סוגדים לעגל ופונה אליו בהצעה המצמררת שאותה עוד ישמע פעמים רבות: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 10). הנביא המבוהל מצליח לפייסו בטיעון חזק: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? (שמות ל"ב 12). הוא יורד מההר ופוקד על בני לוי: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ! שלושת אלפים איש נטבחו באותו יום בידי קרוביהם כדי לפייס את האל לבל ישמיד את כל העם. אבל בסוף היום פנה משה אל האלוהים (ל"ב 31-32) בתביעה ברורה: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!

זו הייתה תשובת נביא העברים בשעת מבחן. מול הצעתו של האל שחזר ונשבע להרבות את עמו כחול וככוכבים ועכשיו החליט להשמידם, הגיע משה אל גבול הציות: הוא העדיף למות עם בני עמו מלהיות אביו של עם חדש. "הטעות היא אנושית אבל הסליחה היא אלוהית," אומר הפתגם. לא נכון: במקרה זה דווקא בן התמותה הוא שריסן את האל.

העזה זו הפכה ברבות הדורות לקו מנחה במחשבה היהודית. דומה שבהדרגה הכירו היהודים כי אלוהים המשנה את דעתו בצורה כזאת בלי הרף, הממטיר על בניו מהלומות בין הצהרת אהבה אחת לאחרת, סובל אולי בעצמו ממצוקה קשה. ר' יוסי, שעצר פעם להתפלל ליד חורבה בירושלים, שמע מתוכה קול מתייפח: "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות!" (ברכות ג' 1). אלוהים, באקט נואש שאין דומה לו בתולדות הדתות, החל... להתפלל אל עצמו: "יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי ויגולו רחמיי על מידותיי ואתנהג עם בניי במידת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז' 1). האלוהים, אותו שמענו בפרק ‏ז' מאיים כי ממש ישמח להשמיד את העברים אם יחטאו, למד עם הזמן להתחרט, ואפילו לא התבייש לבקש ייעוץ פסיכולוגי מבניו:

אמר ר' ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא.

ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!

אמרתי לו: ריבונו של עולם! יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין.

ונענע לי בראשו.

(ברכות ז' 1)

עכשיו, אחרי שהתוודענו אל הצד הפחות נחמד של היחסים בין עם ישראל לבין אלוהיו, נוכל להתבונן יותר מקרוב בחידת שנאתו הלוהטת של ישראל לעמלק.

י. ...ואומר לך מי אויבך

הפסיכולוגיה רחוקה מלהיות מדע מדויק, אך יש מקרים בהם מגלה הניתוח הפסיכואנליטי סימטריוֹת המצטיינות בדיוק כמעט מתמטי. תחילה שמענו את התורה מספרת שעמלק נולד מאחיו התאום של יעקב, ואז גילינו שגם מעט ההיסטוריה הידועה על העם הזה הייתה מקבילה לזו של עם ישראל: הוא הופיע לראשונה כמעט מיד עם הופעת עם ישראל כעם עצמאי, נדד איתו במדבר, וספג איתו את חמת הרצח של אותו אל. הבה נמשיך לחקור הקבלה זו. נגלה כי גם עתידו של עמלק מתמזג בזה של שונאו.

ההקבלה בין העמים נעשית בולטת במיוחד כששמים לב שההיתקלות הראשונה בין ישראל ועמלק מופיעה בסמיכות עניינים שאפילו הפרשנות המסורתית חשה בה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז 7-8). הקשר האסוציאטיבי הוא מאלף: עמלק מופיע מיד לאחר הפקפוק באלוהים. מקרה? שמענו את ספר דברים משתמש באותו צימוד בדיוק: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כ"ה 17-18). עמלק מופיע כאן כמייצג המרד באלוהים, והשמדתו היא דרך נוחה להתמודד עם הפן האסור הזה החבוי בנפש היהודי עצמו. יש מונח יפה בפסיכולוגיה של יונג, ה"צל," שמובנו דמות בחלום או ביצירה האמנותית שבה מתגלמות כל התכונות המודחקות של בעל החלום או היצירה. עמלק הוא אפוא ה"צל" של ישראל.

את השנאה בין שני העמים הזינה עוד הקבלה ביניהם: ראינו כי עמלק היה עם של נוודים, ממש כמו העברים לפני שהתיישבו בכנען. אולם הקשר של העברים לארץ-ישראל הוא קשר רווי אשמה שאין לו אח ורע בתולדות העמים. הם באו אליה כפולשים, השמידו וגירשו ממנה שבעה עמים והרסו את תרבויותיהם המפותחות, כשאת הצידוק למעשה הם מייחסים, כמובן, לאלוהיהם. מצד שני, אותו אלוהים הזהיר כי לא יהסס לפזר את בניו לכל רוח אם לא יידעו להעריך את גודל המתנה שנתן להם. אין עוד עם הקשור לאדמתו בקשר כה בעייתי. והנה מול עיני העם הזה, המנסה בדי-עמל להתרגל למעבר לעבודה חקלאית ואפילו לחיים בערים, מסתובב שבט הקרוב אליו קירבה אתנית ברורה והוא ממשיך לחיות חיי נוודים חסרי משמעת. הפיתוי לחזור אל צורת החיים הקודמת היה בוודאי גדול מאוד בדורות הראשונים של האומה המנסה להתגבש, ובכך הפך את אחיהם למטרד מסוכן עוד יותר.

(ההיסטוריה בוודאי חייכה ברשעות כשהטילה, כעבור אלפי שנים, דווקא על עם ישראל את תפקיד הנווד התמידי ובכך עשתה אותו, לצד הצוענים, לשנוא-נפשם של הגרמנים, שכה החשיבו את הקשר בין האומה לאדמה).

יא. כמידת האחווה כן סכנת ההשמדה: הטרגדיה של שבטי רחל

למה אם כן היו העברים חייבים להשמיד את העמלקים? בפשטות, כדי שלא ישמידו, באותה נחישות ובמצוות אותו אל, את עצמם. עובדה: המלחמות הפנימיות ביניהם בתחילת התיישבותם בכנען היו אכזריות כמלחמות-אחים מאז ומעולם, ובמלחמות אלה שיסה אותם האלוהים איש נגד אחיו עד לאבדות המוניות בשני הצדדים.

כבר בתחילת התגבשותם של שבטי ישראל לפדרציה מופיעות שתי אפיזודות שבהן נעשה ניסיון השמדה של שבט שלם בידי אחיו. בימי יפתח התדרדר סכסוך בין-שבטי למלחמה שבה נהרגו 42,000 איש מבני אפרים בידי אנשי הגלעד (שופטים י"ב 6), כשהחלפת ה-ש' ב-ס' במבטא השבט הצפוני שימשה סימן היכר אתני לטבח בפליטים. ומי לא זוכר את מעשה "פילגש בגבעה" (שופטים י"ט-כ"א)? איש מבני לוי התארח ביישוב בשבט בנימין. אנשי המקום התגלו כהומוסקסואלים חסרי-מעצורים ודרשו מהאורח, בחיקוי שקוף למעשה שהביא על תושבי סדום את השמדתם, שייצא אליהם לספק את תאוותיהם. כדי להציל את אחוריו דחף הלוי הנחמד החוצה את פילגשו (שזמן קצר לפני כן – מעניין למה – ברחה ממנו) ולמחרת מצא אותה מתה על הסף. הלוי, שעדינות-נפשו רק גברה מרגע לרגע, חתך את הגופה לשנים-עשר חלקים ושלח אותם (בדואר מהיר, מן הסתם) לראשי השבטים בישראל. כך החלה מלחמת-אחים בה עשה האלוהים שירות די מוזר, בלשון המעטה, לאלה שביקשו את ייעוצו האסטרטגי:

וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? וַיֹּאמֶר יְהוָה: יְהוּדָה בַתְּחִלָּה... וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה... וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר: הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי? וַיֹּאמֶר יְהוָה: עֲלוּ אֵלָיו... וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה (כ' 18-25).

רק אחרי שדילל בחריצות את "לקוחותיו," פנה האל לעזור להם להרוג באחיהם: וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא. בכך הושמד כל השבט מלבד 600 גברים. המנצחים הרימו קולם בבכי תמרורים, אבל עד מהרה מצאו דרך יצירתית להחיות את השבט הנכחד: הם יצאו לעוד טבח קטן בתושבי יבש גלעד על נשיהם וטפם (מקרה או לא, אלה היו מבצעי הטבח הקודם!), ואת 400 הבתולות מתוכם השאירו בחיים ונתנו לפליטים. עוד כמה מאות בתולות הורשו הפליטים לחטוף מבנות שילה, וכך ניצל השבט מהשמדה.

(קוראים חדי-עין שיקראו את הסיפור כולו בספר שופטים יבחינו בו בדמות מוכרת: מי שהעניק את הייעוץ האלוהי למרחץ-דמים זה הוא הכהן החביב פינחס בן אלעזר, אותו פגשנו בתקופת הנדודים במדבר כמי שהרג את ראש שבט שמעון ובת-זוגו המדיינית.)

האם ניתן לשחזר את הגרעין ההיסטורי של מלחמות אלה? בהחלט: חוקרי המקרא כבר שרטטו תמונה עקיבה של קורות אותם ימים. שני חלקים שונים הרכיבו את האומה העברית: שבטי רחל (ישראל) ושבטי לאה (יהודה). שבטי רחל ספגו השפעה מצרית חזקה יותר משבטי לאה, מה שמעיד אולי על שני גלי הגירה לכנען. לשבט לוי היה מקום לא ברור בתמונה זו: בניו נשאו שמות מצריים מובהקים, אבל הוא נמנה רשמית על שבטי לאה, ובחלוקת נחלות השבטים זכה לערים מיוחדות בכל רחבי כנען בשל העובדה שבניו החזיקו במשרות השירות במקדש. המנהיג הראשון, משה, היה משבט לוי, יורשו יהושע היה משבטי רחל, ואחריו באה תקופת השופטים שבה עברה המנהיגות באופן לא ברור בין השבטים השונים עד קום המלך הראשון, שאול, מבני רחל. שורה של "צירופי-מקרים" מוצלחים, מעשי נסים והתערבויות אלוהיות הכחידה לחלוטין את בית שאול ובמקומו עלה דוד מבני יהודה. רק עוד מלך אחד, שלמה, מלך על ישראל ויהודה, ומיד אחריו התפלג העם שנית לשנים. עוד כמה דורות וכובש זר עלה על יהודה וישראל והגלה אותם. זה היה סופם הלאומי של עשרת השבטים, לאמור, כל שבטי רחל, שבטי השפחות וכמה משבטי לאה. כל אלה התבוללו לבלי-שוב בארצות גלותם, אם כי ייתכן שבנימין המדולדל הסתפח קודם אל יהודה. ההיסטוריה, כידוע, נכתבת ע"י המנצחים אבל הסופרים הקדומים לא מותירים מקום לספק עד כמה הרסנית הייתה היריבות ששררה באומה העברית, כפי שהעיד האיש המופלא שנותר לא-מוכר בהיסטוריה היהודית:

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים, בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם. וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן. וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַיהֹוָה, עֹדֵד שְׁמוֹ, וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם: הִנֵּה בַּחֲמַת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם, בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ! וְעַתָּה, בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם? הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם! וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם! וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם, עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן, בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת, וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם, וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי, עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא. וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת יְהֹוָה עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ, כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל. וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן (דברי הימים-ב כ"ח 8-15).

לשוא: היריבות בין השבטים הסתיימה לבסוף באובדן עשרה מתוך שבטי עם ישראל. הנה אם כן עוד מניע להשמדת עמלק: לעם בעל זהות כה רופפת, שמלחמות-אחים דיללו אותו אל סף השמדה עצמית, מציאת שעיר לעזאזל הייתה חיונית לא פחות ממינוי מלך.

יב. עמלק המיתי: תמונת ראי

עד כאן עסקנו במעט ההיסטוריה שניתן היה לדלות מהתנ"ך, ובעיקר בקטעים שבהם מסיח המספר כבדרך-אגב פרט סתמי כלשהו על עמלק, שסתמיותו מעניקה לו אותנטיות. נראה לי שמיצינו את המעט הזה, אז הבה נעבור אל המקורות האגדתיים בעליל. עמלק ההיסטורי כבר איננו, אבל באגדות הוא ממשיך להתקיים, חי ומסוכן יותר מתמיד. כאן, דמיונם של היהודים, הפרוע לעתים, נותן לנו מקורות חדשים להבנת השנאה.

האגדות הראשונות המעניינות את הפסיכואנליטיקאי הן אלו העוסקות במיניותם של העמלקים. הנה למשל האגדה על לידתו של העם השנוא. בתנ"ך קיימות שתי גרסאות על מוצאו של עמלק: על פי בראשית (ל"ו 11) הייתה תמנע, אמו של עמלק, פילגש אליפז בכור עֵשָׂו, ואילו דברי הימים-א (א' 36) מונה את תמנע בין בני עֵשָׂו. המדרש הסיק משתי גרסאות אלה: "מלמד שבא [אליפז] על אשתו של שעיר, ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו" (תנחומא לפרשת וישב א'; ר' גם רש"י שם). עמלק נולד, אם כן, כתוצאה מגילוי עריות כפול. קורמן התעכב בהרחבה על מאפיין זה:

אין כעם ישראל ששמר על טהרת התא המשפחתי, לעומת זאת אין כאומה העמלקית, שאיש לא ידע מי אביו; האב חי עם אמו ועם בתו; הבן היה אח, בן ונכד בעת ובעונה אחת, עד כדי כך היו שטופי זימה ופרוצים בעריות (ע' 62).

והמסקנה ברורה:

לאור הכלל ש"כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים" צוּוינו להשמיד את כל אשר לעמלק מטף ועד יונק, כי אין שבט זה ראוי לרחמים. טובה לא תצא ממנו. מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר, לא היה קיים אצלם "דור" נקי וברור אחד. שני דורות ויותר היו מעורבים זה בזה ללא הבדל וללא היכר (ע' 66).

קישור דומה בין חטא גילוי עריות למצוות ההשמדה עשה הרב ישראל הס המנוח, רב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, בביטאון הסטודנטים "בת קול," כדי להסביר מדוע מצוות הג'נוסייד בעמלק עדיין אקטואלית:

זה הדם הזורם בעורקי הילד החדש שסבתו זינתה, ואמו הממזרה שכבה עם אביה… כשגדל והדם הזה הפעיל את איבריו ועלה לו לראש, יצא להילחם עם ישראל ברפידים. הדם הזה זורם בעורקי בניו שנקראו עמלק… פורים לא נגמר אפוא, ועוד יקרב היום בו ניקרא למצות מלחמת מצווה זו של השמדת עמלק.

והנה, גילוי עריות אינו דבר שהפסיכולוגיה יכולה לעבור עליו לסדר היום: הן זה המאווה שפרויד חזר וטען כי הוא רוחש בסתר בנפשו של כל אדם. אולי, אם כן, גילוי העריות שממנו נולד עמלק מייצג משהו כלל-אנושי, שהיהודי היה מעדיף לייחס לעמלק בלבד? טענה זו, אין צורך להרחיק לכת כדי לחפש לה תימוכין, כי היא נמצאת בלב המיתוס של עם ישראל עצמו: עם ישראל כולו, על פי התורה, הוא תוצאה של שרשרת מעשי גילוי עריות שאילו אירעו כיום, היו מסבכים את רוב אבות האומה בצרות צרורות עם הרבנות הראשית. אפילו המלך המשיח, שהרב הס ודומיו מתפללים לבואו זה אלפיים שנה, מוצאו – על פי התנ"ך עצמו – משושלת ארוכה של אנשים שהסתבכו שוב ושוב במעשי גילוי עריות. גם הנביאים השתמשו בדימוי האשה הנואפת לתיאור חטאי עם ישראל. וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ!, צעק יחזקאל (ט"ז 25), וכמוהו חזרו ישעיהו, ירמיהו, הושע ונביאים אחרים והטיחו בעברים כולם – בדימויים מיניים בוטים עד להביך – כי אמם זונה והם כולם ממזרים. אם עמלק נולד ממעשי הפקרות מינית, הרי רודפיו היו במצב לא פחות רגיש מבחינה זו.

אני יודע שההשוואה הבאה היא מעליבה, אבל איני יכול עוד להימנע ממנה. את הייחוס של גילוי עריות לעם השנוא פגשנו שוב במאה העשרים: "באמצעות אלף שנים של גילוי עריות, שבוצע לעתים קרובות בחוגים מצומצמים ביותר, שמר היהודי באופן כללי על גזעו ועל תכונותיו בצורה בולטת יותר מרוב העמים שבקרבם הוא חי." ,ע'30 ושוב, גם כאן המדובר במשהו החבוי בקופת השרצים של הרודף עצמו: היטלר היה בנם של דוד ואחיינית שנזקקו להיתר מיוחד מהאפיפיור לנישואיהם, והוא עצמו לקח לפילגש את גלי ראובל, אחייניתו, שכינתה אותו "דוד" ממש כמו שכינתה אמו את אביו.

דמיונם של דרשנים אחרים נשא אותם אל עבירה מינית נוספת: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18). המילה קָרְךָ הזכירה להם קֶרי, פליטת זרע, ומכאן הסיקו שהעמלקים פיתו או אנסו את העברים למשכב זכר (רש"י, שם). דימויו של הזר כ"מטמא את בנותינו" הוא אחד האמצעים הבדוקים ביותר בשירות ההסתה הגזעית, ועל כן נקל לתאר את רגשות הזעם והאימה שמעורר התיאור הזה של זרים המפתים או ממש אונסים את הגברים בשבט באקט הומוסקסואלי. את הפנטזיה "לזיין" יריב שנוא מכיר, כמובן, כל מי ששמע ריב בין נהגים או אוהדי כדורגל, וייחוסה לעמלק פירושה שהוא מימש באויבו את האיום הרווח בין בריונים בכל הדורות. דרשנים אחרים ראו כוונה מינית גם במילה וַיְזַנֵּב. כיוון ש"זנב" הוא כינוי בלשון התלמוד לאיבר הזכרות (בדומה ל-penis בלטינית, schwanz בגרמנית וכן בשפות רבות אחרות), הסיקו מכך שהעמלקים היו כורתים את איברי המין של ההרוגים, זורקים אותם לשמים ואומרים לאלוהים: "קח מה שבחרת!" (רש"י, שם). ושוב, מעשה דומה מיוחס בהערצה לדוד המלך, שזכה בנסיכה אחרי שהגיש לאביה מאתיים עורלות של פלשתים (שמואל-א י"ח 27). מעניין: גם כשהדמיון מתאמץ לייחס לאויב מעשים איומים מכדי לתארם, הוא מצליח רק להדביק לו תופעות המוכרות מבית.

אבל אפילו אונס גברים וזריקת איברי מין לשמים לא השביעו את דמיונו של קורמן,22 שבתרגיל פרשני מבריק הצליח להוכיח כי העמלקים הרבו לשגול אפילו את... בהמותיהם. הרקע להוכחה מצוי בדיון תלמודי מעניין (עבודה זרה כ"ב 2) העוסק ביחס בין בהמות לגויים. ההלכה אוסרת על יהודי להניח את בהמתו בפונדק של גויים מחשש שגוי יבעל את הבהמה. שואלת הגמרא: אם כך, מדוע מותר להקריב קורבן מבהמה של גויים? והיא משיבה: הגויים אינם עושים את זה עם הבהמות שלהם, שכן הבהמות תרזינה עקב מעשה זה, ולפיכך הם בועלים רק בהמות של יהודים, כביטויו המלבב של אחד האמוראים (שם): "חביבה עליהן [על הגויים] בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן" (!) כאן מצא קורמן פתרון לחידה מדוע אסרה התורה להשאיר בחיים אפילו את בהמותיהם של העמלקים: התלמוד, מתברר, פשוט טועה והנזק הנגרם לבהמה שנבעלה הוא רק המצאה עמלקית, שאפשרה לעמלקים גם לגזול בהמות של עמים אחרים וגם לבעול אותן!

משנבחן את הסיבה מדוע הם [הגויים בכלל] נמנעים מכך בבהמותיהם, נבין שהעמלקים נהגו כך גם בבהמותיהם. כדי למנוע את הגויים ממעשים אלה, הפיץ אחד מהם [מהעמלקים] שמועה, כי בהמה נרבעת הופכת לעקרה ובהמה רובעת מכחישה [בהמה, נקבה או זכר, שגבר גוי בעל אותה נעשית עקרה, ואילו בהמה ממין זכר שסיפקה את תאוותה של גויה נעשית כחושה]. לענייננו אין כל חשיבות, שמדובר באמונה בלבד ולא בהוכחה ריאלית. עכ"פ האומות האמינו בכך ובשל כך נמנעו מלקרב אל בהמותיהם.

העמלקים, כפי שהוכחנו [...], לא היו צמודים למשק, לא עיבדוהו ולא טיפלו בו. הם חיו חיי נוודים והתפרנסו משוד רכוש של אחרים. לא הייתה להם כל מניעה מלהיזקק גם לבהמותיהם. החשש שמא תיעקר הכבשה או שמא יכחיש הכבש לא היה קיים אצלם, כי לכשיצטרכו ישדדו שוב עדר של שבט אחר, ואולי גם בינם לבין עצמם נהגו כך. כל הבהמות שלהם נחשבו לנרבעים והדין של בהמות אלה כבר נחרץ שהם אסורים בהנאה. לכן לא ניתן היה לאפשר לשחטם ולאכלם והיה צורך להשמידם (ע' 76).

כאן – בפיקחות רבה – השמיט האתנולוג החרוץ קטע ארוך מהציטוט התלמודי. למה? משום שחז"ל, שלפני שטיפלו בסטיותיו של הגוי, הודו כי גם לגבי המתרחש בביתם שלהם אינם חשים בטוחים מפני פיתוייה המיניים של החיה:

אלא הא דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא. בשלמא, בר בי רב צניע לה, אלא כלבא? כיון דמיגרה בה מרתתא! כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה, מימר אמרי אנשי: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך.

אלא זאת שלימד רב יוסף: אלמנה לא תגדל כלב ולא תיתן לתלמיד ישיבה ללון בביתה. [ניתן להבין מדוע האיסור על] תלמיד ישיבה, שיסתיר לה [לא יגלה את סודם], אבל כלב? [הרי] הוא יתגרה בה [משום שהיא שוכבת איתו] והיא תחשוש [ממה שיאמרו אנשים]! [התשובה: בכל זאת יש לחשוש,] כיוון שכאשר תזרוק לו חתיכת בשר והוא ייכרך אחריה, יאמרו אנשים: זה הכרוך אחריה, בשל הבשר הוא כרוך (עבודה זרה כ"ב 2).

ועל כגון דא אמרינן: Anything you can do I can do better!

ניתן אם כן לנסח כאן כלל: כל מעשה שמייחס הדמיון היהודי לעמלקים, אחת היא כמה הוא משונה, סוטה ומגעיל, מיוחס בסופו של דבר ליהודים עצמם. ואמנם אחד המדרשים המאוחרים יותר, תנא דבי אליהו זוטא, מודה בגלוי כי עמלק הוא השעיר לעזאזל של היהודים:

באותה שעה [ימות המשיח] נוטל הקדוש ברוך-הוא עוונותיהן של ישראל ונותן אותן על עמלק הרשע שבא מעֵשָׂו, שנאמר [שמות ט"ז 22] וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם. באותה שעה אמר עמלק לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, וכי מה כוחי שנתת עליי את כל עוונות יעקב? באותה שעה נוטל הקדוש ברוך-הוא את כל עוונות יעקב ונותן אותם על בגדיו ונעשין בגדיו אדומים כתולעת שני ואחר כך מכבס אותם עד שנעשים כשלג (י"ט 21).

לכאורה, הטענה של עמלק משכנעת את האלוהים, והוא סופג את עוונות ישראל בעצמו (!) אבל כאן מתרחשת במדרש תפנית חסרת תקדים: ציון, האישה שהואשמה על ידי האלוהים בניאוף (ר' פרק ‏ג'), מאשימה עתה את בעלה שגם הוא בילה עד שעה מאוחרת בביתה של אחרת. האלוהים מכחיש (!), אבל ציון מודיעה לו שראתה אותו במו עיניה יוצא מבית האישה הזרה. כדי לפייס את אשתו הנבגדת מוסר לה האלוהים את בני הפילגש, שהם בני עֵשָׂו ועמלק, כדי שישמידו אותם. עמלק, אם כן, הוא שעיר לעזאזל לא רק של עם ישראל אלא של האלוהים עצמו!

השלישי באדמו"רי חב"ד, ה"צמח צדק" (מנחם מנדל שניאורסון, 1789-1866), היטיב להבין את ייחודו של עמלק כתאום רוחני לישראל:

והמובן מדבריו של הזהר דעיקר הקפידה הוא שארב לישראל על פרשת אורחין. והרמ"ז [ר' משה זכות] והמק"מ ["מקדש מלך," הרב שלום בן משה בוזגלו] פירשו שהעניין כי עמלק הוא דעת דקליפה ומקומו נגד דעת דבין כתפין דקדושה, והוא מראשית עולמות הטומאה, המתחילים מכנגד אחורי היכל הרצון דבריאה. וטעם הדבר כי שם הי' המקום הראשון שנפלו בו מלכין קדמאין, כי כלי דעת דאצילות שם הייתה נפילתן ולכן שם התחיל כוח להשתלשלות העולמות דקליפה, וגם ידעת שאח"כ ירד הדעת עד סוף הבריאה ששם היכל לבנת הספיר שהוא "יסוד דבריאה" וכו' בסוד העטרה, וזהו שכתב הזהר "קרבא דעמלק הוה בכל סטרין," רצונו לומר ב-ו' קווין, ומה שכתוב לעילא ולתתא, היינו היכל הרצון, ולבנת הספיר, וזהו שכתוב כמין על פרשת אורחין שעמד לו בשני היכלות העליון והתחתון ששם מעבר לעיקריות השפע וכו' וכוונתו לסתור כל בניין הקדושה ולמנוע הילוך השפע בקדושה ולהסירה לצד הטומאה רחמנא לצלן יעו"ש [יעוין שם] ( , ע' 188).

בלשונו המיסטית הכבדה מתייחס ה"צמח צדק" למוצאם של עמי העולם מה"ספירות," שהן מעין חלקים באלוהים המקבילים לאיברי האדם: הראש, הזרועות, איבר המין והרגליים. עמי העולם מוצאם מספירות נמוכות בעוד גם ישראל וגם עמלק נולדו מספירותיו הגבוהות של האל (בין כתפיו). התיאור של "נפילת המלכים הקדמונים" ממקום קדושה למקום טומאה מחזק את החשד כי עמלק החל כעם קדוש דווקא, ושהשנאה אליו נובעת ממוצאו המיוחד.

אפילו כמה מהאידיאולוגים המודרניים של חיסול עמלק מודים שהמדובר במעין כפיל של עם ישראל. אושפיזאי (17) מציגה את עמלק כעם בעל תודעה מטפיזית מפותחת כמו זו של עם ישראל, המתאווה לגזול מישראל את חלקו בעולם הזה ובעולם הבא (!). כשם שעם ישראל קשה עורף, אומרת אושפיזאי, גם עמלק קשה עורף. וכשם שעם ישראל נצחי, גם עמלק נצחי (עד שיחוסל, כמובן). כמוה גורס קורמן (22) כי עמלק הוא עם בלי מולדת ובלי שורשים, בניגוד לעם היהודי הקשור, כידוע, למולדתו. שוב, המחבר הצליח לשכוח את רוב ההיסטוריה היהודית כדי להוסיף עוד תכונה מגונה לעמלק.

במקומות אחרים עשתה הפרשנות המסורתית השלכה פשוטה יותר. חכמים שלא חשו בנוח עם מצוות ההשמדה הטילו את עצם כוונת ההשמדה על המושמד עצמו. עמלק, על פי גישה זו, הוא זה ששם לו למטרה למחות את עם ישראל תחת השמים, כך שהשמדתו היא בעצם הגנה עצמית. הביטוי אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כ"ה 18) זכה, כפי שראינו, לשלל פרשנויות בתלמוד, ואחת מהן ייחסה אותו ל"קור": "משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן-בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה [קרר] אותה בפני אחרים" (רש"י, שם). עמלק שונא כל כך את העברים שהוא מוכן לפגוע בעצמו כדי להחלישם.

עמלק, אם כן, מייצג תכונות שכל אדם, ובוודאי כל יהודי, חייב להתמודד איתן בעצמו: כפירה באלוהים, פלגנות בין-שבטית, חיי נוודות, רצחנות, גילוי עריות, הומוסקסואליות ומשכב בהמה. אבל כשאנו נזכרים בייחודו של עם ישראל – באמונה כי הוא עם נבדל, מיוחד ונעלה מכל העמים – מתבררת לנו מלוא חומרת החטא של העם הזה שהעז להיות כה קרוב – פיזית והיסטורית – לעם ישראל: כשאתה מאמין שאתה יחיד, מיוחד ונבדל מכל העמים, מה מאיים על ייחודך יותר מאשר זה שכל כך דומה לך, ואפילו שורץ בכל מקום בארצך שלך, ובכל זאת אינו אתה? ושוב, איני רואה טעם להתחמק מהשוואה רק בגלל שהיא לא נעימה: הלא זה בדיוק האיום שהיהודי – הקוסמופוליט, נטול השורשים, הסתגלן, המצליח להידמות לעמים שבתוכם הוא יושב – מאיים על כל עם שהאמין אי-פעם כי הוא יחיד במינו (7).

יג. הפַּרַנויה מתעצמת: עמלקים בכל מקום ובכל זמן

כמה מוזר: עם אשר ראה עצמו נעלה מכל העמים מצא את עצמו, במרוצת הדורות, מגדיל ומעצים כמעט באותה מידה את דמות אויבו – למרות שאויב זה כבר הושמד! – עד שדימה לראותו מציץ בו מכל פינה. לתופעה הזאת, המוכרת היטב מהפסיכיאטריה, יש הרבה מקבילות היסטוריות: האינקוויזיציה, המהפכה הצרפתית, הסטאליניזם, המקארתיזם – בכולם, בהדרגה, הפך החיפוש אחר אויבים לטירוף שהפיל אינספור קורבנות מבית. משהו דומה קרה ברדיפתו של עם ישראל אחר עמלק: בלי קשר לעם הנוודים הקטן שנעלם, הפך עמלק הדמיוני לישות על-טבעית המאיימת על עם ישראל ללא הפסקה.

הזוהר, בפירושו לפסוק מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (שמות י"ז 17), שם לב שהמילים מִדֹּר-דֹּר כתובות בכתיב חסר ופירש זאת כך: "בכל דרין דאתיין לעלמא לית לן דר דלית בהו מההוא זרעא בישא" (בכל הדורות שבאים לעולם אין לנו דור שאין בו מאותו זרע רע). לפיכך ניצבו פרשנים בכל הדורות מול הצורך להצביע על העמלק התורן. כבר בתלמוד היו חכמים שזיהו את עמלק עם האימפריה הרומאית. אחדים החליטו שעֵשָׂו כולו הוא עמלק – בניגוד לאיסור המפורש בתורה לשנוא את האדומים – ועל סמך הזיהוי המסורתי של "אדום" עם הנצרות הפכו למעשה את כל אירופה הנוצרית לחייבת השמדה (הדברים, יש לזכור, נכתבו בתקופה שבה ביצעה "דת האהבה" מעשי טבח חוזרים ונשנים ביהודים). הורוביץ, לוביץ ועמיר מזכירים מועמדים נוספים שצצו במהלך הדורות: הערבים, הארמנים (זיהוי מצמרר בהתחשב בג'נוסייד שעתיד היה לפקוד אותם במציאות), הגרמנים – שבמאה העשרים אכן נטלו את התפקיד מרצון – וכן, בדורנו, הפלסטינים. הס, באותו מאמר גנוז שהוזכר בע' 36, מצוטט כמי שכתב: "חלה על כולנו מצוות ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנערך הם צאצאי עמלק."30,ע'18 כך זכו שתי בעיות, התיאולוגית והפוליטית, לפתרון נוח אחד.

אבל הזוהר, המוביל במגמת הדמוניזציה של עמלק, מצא מקום מבטיח למצוא בו את עמלק למקרה שה"מחקרים" השונים יכזיבו ולא יימצאו מועמדים בני-ימינו לתפקיד זה: זוכרים את ה"ערב רב" שעלה עם העברים ממצרים? משה, על פי הזוהר, ביקש לקרב אותם אבל האלוהים הזהירו: "מגזע רע הם. הישמר מהם." ,ע'תרפט משה לא שמע לעצתו וצאצאיהם, החיים איתנו, נשארו עד היום יסוד זר החי בתוך עם ישראל: "חמישה מינים הם בערב רב, והם: נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים" (ראשי תיבות "נגע רע"). עמלקים חיים, אם כן, בתוך עם ישראל. היכן הם כיום? אלה, לדברי הזוהר, הם "פרנסים עשירים ורבנים ודיינים המועלים בתפקידיהם" (31, ע' תר"צ). לא צריך, אם כן, להתאמץ לחפש את עמלק כדי למחותו מתחת השמים. הוא נמצא בתוכנו, ובניו מחזיקים בתפקידים רבי השפעה ואף במשרות הרמות ביותר ברבנות!

הרעיון הזה מצא לא מעט תומכים. הס, במאמר על "תכונות גנטיות" רוחניות בעם ישראל, הציג "מפתח קסמים להבנה חדשה של אירועי התורה" (ע' 104). על פי מפתח זה, בכל מקום בתורה שבו כתוב "ישראל" הכוונה לעברים הטהורים ואילו בכל מקום בו מופיעה המילה "העם" מדובר ב"ערב רב" הכולל את עמלק. כך פוצל הביטוי הפשוט "עם ישראל" לשתי ישויות, אלוהית ושטנית, הנלחמות זו בזו בתוך העם היהודי עד ימינו אלה. הורוביץ מצטט שורה ארוכה של רבנים, החל מהגאון מוילנה, שפיתחו קו מחשבה זה שלפיו חדר עמלק לתוך עם ישראל והתרבה בתוכו, ועל יהודים מדומים אלה "נשבע הקדוש ברוך-הוא שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחו מן העולם" (28, ע' 428). העמלקים החדשים היו, לפי התור, המומרים, הכופרים, הקומוניסטים, הציונים, ולאחרונה – לא כדאי לשחק בבומרנג – אנשי אגודת ישראל!

ואמנם, אחד המנהיגים הכריזמטיים של חב"ד, הרב יצחק גינזבורג, יצר בנושא זה שיוויון מלא: "כמו שאפשר להתגייר – להצטרף לישראל – כך אפשר 'להתעמלק' – להצטרף לעמלק" (28, ע' 429). דברים אלה הופיעו בהקשר משמעותי מאוד: בכתב הגנה שפרסם גינזבורג על ד"ר ארור גולדשטיין אחרי הטבח במערת המכפלה. כמוהו כתב הלל וייס, מרצה לספרות מאוניברסיטת בר-אילן, במאמר בעיתון "הצופה," תחת הכותרת "הקונסנזוס הנותר": "גם יהודים יכולים להיות עמלקים" (28, ע' 454). זה היה בי"ד באדר 1994, יום לפני אותו טבח בחברון. לשבחם של שני ההוגים ייאמר שהשקפת עולמם מצטיינת בסימטריה מושלמת: הם מגנים על רוצח ערבים ובאותה נשימה נותנים הכשר עקרוני להשמדת יהודים שאינם מסכימים עם דעותיהם.

הנה אם כן עם נבחר, שזהותו הלאומית מיוסדת על שבועת הזיכרון בינו לבין אלוהים, והוא מתחייב למצווה הקשורה אף היא בזיכרון: תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 19). בכך הסתבכנו, לדורי-דורות, בפרדוקס לוגי פשוט: מרוב שמחינו את זכר עמלק ללא ליאות וחזרנו להשמידו בכל דור ודור, עשינו אותו בן-אלמוות. בולס טבע את המונח "שנאה אוהבת" לתיאור יחסים כאלה המשמרים את האובייקט השנוא. עמון, מואב, מדיין, כנען, יבוס, פלשת, עילם, צידון, בבל, אשור – מי זוכר אותם כיום? אבל עמלק יהיה קיים ומתעצם בזיכרון כל עוד חיים צורריו. כי מה נעשה אם ייעלם עמלק? אנה נוליך אז את השנאה הזאת, שאינה כלה עם כלות השנוא?

יד. מעגל השנאה מתרחב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא – רק תשמיד אותו

ובעוד עמלק הולך ונשמד, הלכה השנאה כלפיו והתרחבה כלפי כל העם שממנו יצא, ועל-פי אותו היגיון: עַם שהיה תחילה חלק מהעברים, ושהאל הועיד לו במפורש נחלה מקבילה לנחלתם, החל סופג הצהרות שנאה לוהטות מפי אותו אל: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה. וַאֲמַרְתֶּם: ”בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ? הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה. “וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א' 2-3). בואו נעקוב פעם נוספת אחרי הפיכתו של אח מוצהר לאויב שאחת דינו להישמד.

בפעם הראשונה בה מופיע אדום כעם, הוא כבר מפותח בהרבה מהעברים הנוודים:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ (במדבר כ' 14-17).

האם שמעו האדומים על המלחמה עם העמלקים בקדש? ועל החלטת העברים להשמיד את השבט האדומי השלושה-עשר? ומה חשבו על הבטחתם של נוודים אלה שלא לפלוש לעריהם? נראה לי שניתן להבין את תשובתם המתנכרת:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ! וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם. רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר: לֹא תַעֲבֹר! וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו (18-21).

עובדה: למרות עלבון זה מדברים אלוהים ומשה על אדום ביראת כבוד שכמותה לא דיבר התנ"ך על שום עם אחר:

וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם-סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלָי. וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם, סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. וְאֶת-הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר (דברים ב' 1-8).

ואפילו כשהתחשבן אלוהים עם עמון ומואב על שלא סייעו לבני ישראל בנדודיהם, נותרו האדומים קבוצה מיוחסת:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ, וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה (דברים כ"ג 4-9).

בעוד למצרים עומדת הזכות ההיסטורית של מתן בית לעברים, אם גם כעבדיהם, את האדומים אסור לשנוא פשוט מפני שהם "אחים." ואכן, הן בראשית (ל"ו) והן דברי הימים-א (א) טורחים לפרט באריכות שושלות אדומיות לצד שושלות בני יעקב, כאילו היה זה עוד שבט מישראל. יתרה מזאת, חוקרים רבים העירו כי בשושלות אלופי השבטים האדומיים מופיעים שמות רבים המופיעים בשושלות של ראשי שבטי יהודה, שמעון ולוי, שישבו ממש מול נחלת אדום בנגב המערבי: קֹרַח, קְנַז, זֶרַח, שַׁמָּה ושׁוֹבָל, ואם מביאים בחשבון גם שמות הנבדלים רק במעט, כמו חֹרִי-חוּר או יִתְרָן-יֶתֶר, הולך ומתחזק החשד: שתי הרשימות היו במקורן אחת. זו אכן השערתו של טבס: מסורת אחת נדדה בין שבטי לאה לבין שכניהם האדומיים, שחלקו אתם את אותו חבל ארץ, משני צדי נחל הערבה.

לטענה זו של טבס מציע אני עוד תימוך: למה נשמע לנו שמה של אחת מנשות עשָׂו, אָהֳלִיבָמָה, כה מוכר? התשובה נמצאת ביחזקאל כ"ג, שם קרויות ישראל ויהודה אָהֳלָה וְאָהֳלִיבָה! גם כאן נראה שהמדובר במסורת משותפת מהתקופה בה היו ישראל ואדום עם אחד. זאת ועוד: כמה חוקרים סבורים כי בימי קדם הצטיין אדום בחכמה: בספר איוב, החבר החכם וירא-האלוהים ביותר הוא אליפז התימני – שם אדומי מובהק הנושא הן את שם בכור עשָׂו והן את שם בירת אדום. ירמיהו (מ"ט 7) שואל בלגלוג: לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן, אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים, נִסְרְחָה חָכְמָתָם? ועובדיה (א' 8) מנבא: הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו.

Eshel, E., Kloner, A., & Puech, E. (2007) Aramaic scribal exercises of the hellenistic period from Maresha: Bowls A and B. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 345, 39-62.

Crowell, Bradley L. “A Reevaluation of the Edomite Wisdom Hypothesis.” Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft 120 (2008): 404-416.

אותו אזור, אותה שפה, אותם שמות... ההמשך כתוב על הקיר: השמדת-העם השיטתית השנייה שבוצעה בידי העברים, אחרי עמלק, נעשתה באֶדום כולו: (מלכים-א י"א 16) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. שימו לב לדרך האגבית בה מוזכר מבצע זה, באיחור של דור: דבר לא נאמר עליו בסיפור כיבושי דוד בספר שמואל. למה?! ולמה, בכל העמים אותם כבש דוד, הסתפק בהרג מספר קצוב של שבויים, בעוד על אדום נגזרה כליה? והאם רק מקרה הוא שהמשמיד היה אדמוני (שמואל-א ט"ז 12) כעשָׂו?

ההשמדה לא הצליחה, כי בתוך דורות ספורים מרדה אדום בישראל ונעשתה עצמאית. אולי לכך כיוונה גם ברכתו של יצחק לעֵשָׂו (בראשית כ"ז 40) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. ואכן ראו איך אהדת המספר התנ"כי למרידה מבצבצת הסיפור בו קם לאדומים מושיע בדמות נער שניצל מהשמדת הזכרים בידי מלך ישראל:

וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם. וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים, וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם. וַהֲדַד נַעַר קָטָן. וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ, וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ. וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד. וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ, וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה. וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה. וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא. וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל פַּרְעֹה: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי. וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: כִּי מָה אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל אַרְצֶךָ? וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי.

ומיד עובר התנ"ך לספר על עוד מורד נגד בית-דוד שעבר באותו מסלול:

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל. וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף. וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם. וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם: קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים, כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ, לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו. וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ, כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְו‍ֹתַי וְחֻקֹּתָי. וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד, לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם. וְאֹתְךָ אֶקַּח, וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְו‍ֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי, וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל. וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת, אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים. וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם. וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים-א י"א 14-40).

שני מורדים שנשלחו ע"י האלוהים

חוקר המקרא זקוביץ' () וההיסטוריון יובל () העירו על ההקבלות הברורות בין סיפור זה לבין סיפוריהם של משה ויוסף, ויותר מכך על העובדה שכעבור כמה פסוקים באותו פרק מופיע סיפור דומה להפליא על המורד השני בבית דוד, ירבעם בן נבט, שהנביא אחיה משח למלך ישראל העצמאית. וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם. וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים-א י"א 40). איך להסביר הקבלות אלה? זקוביץ' סבור שהסיפור על התינוק המושיע סופר במקורו על ירבעם כגיבור שבטי רחל ששחרר אותם משיעבוד יהודה ובית דוד, ומאוחר יותר בא סופר נאמן לבית דוד והעתיקו אל נסיך אדום. יובל, לעומת זאת, גורס שהמדובר בפשטות במיתוס משותף.

קשה להתעלם מהרמז הזה: שתי הממלכות, אדום וישראל, קמו באותם ימים אחרי מלחמת עצמאות נגד יהודה. משהו מאותה תקופה, בה עדיין לא היה ברור אם אדום הוא עַם אחר או ממלכה עברית שלישית, מבצבץ בתיאור המלחמה שהתרחשה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, נגד מואב:

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי. הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? וַיֹּאמֶר: אֶעֱלֶה. כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. וַיֹּאמֶר: אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה? וַיֹּאמֶר: דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם. וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ, כִּי קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב! וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה וְנִדְרְשָׁה אֶת יְהוָה מֵאוֹתוֹ? וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְהוָה. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ! וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אַל, כִּי קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב! וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ! וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן! וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה. וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר יְהוָה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים. וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם. וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם. וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה! הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. וְעַתָּה לַשָּׁלָל, מוֹאָב! וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב. וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ. וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

לא זו בלבד שמלך אדום (הגם שהמספר עובר על שמו בשתיקה) מופיע כשותף שלישי לצד מלכי יהודה וישראל, אלא שגם האלוהים מתנהג כאן כמי שזהותו הלאומית עדיין לא ממש ברורה לו: הוא הופך פניו לרעת העברים אחרי קורבן האדם של מואב!

כמה דורות עברו ומה שנראה כמו העם העברי השלישי מצא עצמו קרבן לאחד ממעשי הטבח האכזריים ביותר בתנ"ך:

וַיִּקְבֹּץ אֲמַצְיָהוּ אֶת יְהוּדָה וַיַּעֲמִידֵם לְבֵית אָבוֹת לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת לְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיִּפְקְדֵם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וַיִּמְצָאֵם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף בָּחוּר יוֹצֵא צָבָא אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה. וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר כָּסֶף. וְאִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ, אַל יָבוֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין יְהוָה עִם יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם. כִּי אִם בֹּא אַתָּה עֲשֵׂה חֲזַק לַמִּלְחָמָה יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶשׁ כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל. וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָהוּ לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: וּמַה לַּעֲשׂוֹת לִמְאַת הַכִּכָּר אֲשֶׁר נָתַתִּי לִגְדוּד יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: יֵשׁ לַיהוָה לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה. וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר בָּא אֵלָיו מֵאֶפְרַיִם לָלֶכֶת לִמְקוֹמָם וַיִּחַר אַפָּם מְאֹד בִּיהוּדָה וַיָּשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם בָּחֳרִי אָף. וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג אֶת עַמּוֹ וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח וַיַּךְ אֶת בְּנֵי שֵׂעִיר עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים. וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע וְכֻלָּם נִבְקָעוּ (דברי הימים-ב כ"ה 5-12).

המריבות הלא-ברורות בין ישראל ליהודה שקדמו למלחמה זו היו זרעי מלחמה ביניהן:

וּבְנֵי הַגְּדוּד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד בֵּית חוֹרוֹן וַיַּכּוּ מֵהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה. (13).

עכשיו עשה אמציה דבר מוזר:

וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר. וַיִּחַר אַף יְהוָה בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ: לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת-עַמָּם מִיָּדֶךָ? וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ? חֲדַל לְךָ, לָמָּה יַכּוּךָ? וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי כִּי יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי (14-16).

ובאמת, מלחמה פרצה בין יהודה וישראל והסתיימה בתבוסת יהודה:

וַיִּוָּעַץ אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לְךָ נִתְרָאֶה פָנִים. וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ. אָמַרְתָּ הִנֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד, עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּ אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ? וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ כִּי מֵהָאֱלֹהִים הִיא לְמַעַן תִּתָּם בְּיָד כִּי דָרְשׁוּ אֵת אֱלֹהֵי אֱדוֹם. וַיַּעַל יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה. וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו. וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז תָּפַשׂ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיְבִיאֵהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מִשַּׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפּוֹנֶה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. וְכָל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בְּבֵית הָאֱלֹהִים עִם עֹבֵד אֱדוֹם וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹן (כ"ו 17-24).

הסיפור מעורפל ולא ננסה להתירו. אבל שני פרטים בולטים לעין. ראשית, הטבח באדומיים התרחש במקביל למלחמות בין העברים לבין עצמם. שנית, בהנחה שאמציה לא היה אידיוט גמור, שאלתו הנזעמת של הנביא אליו מחייבת התייחסות: למה אתה סוגד לאלילים שלא הצילו את האדומים מידך?

ברוח חסרת פשרות זו מפרש התלמוד (בבא בתרא כ"א 1) את הפסוק (מלכים-א י"א 16) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כששב יואב מהמלחמה שאל אותו דוד למה השאיר בחיים את הנקבות, שהרי על עמלק, הנכלל באדום, המצווה היא להרוג את כולם. יואב הלך אל הרב שלו, מפיבושת בן שאול, וזה הודה בפניו כי כאשר לימד אותו פסוק זה, טעה בניקוד המילה זֵכֶר עֲמָלֵק ואמר זָכָר עֲמָלֵק. על כך הרג יואב את רבו אחרי שציטט לו, כיאה לבית-מדרש, פסוק מתאים.

הבלבול בין עמלק לאדום

מה חשבו האדומים על השמדת-העם שנעשתה לנגד עיניהם באחיהם העמלקים? שתי תשובות עולות על דעתי, כל אחת מטרידה באותה מידה וממחישה שוב את תהומות הפרדוקסליות האופפות את חידת עמלק. מחד, סביר שהאדומים הגיבו בצורה נורמלית למחזה הקשה, פיתחו חשדנות ופחד מהעברים ואף ניסו לנקום את נקמת אחיהם. במקרה זה, כל יללות הנביאים ישעיהו, ירמיה עובדיה והאחרים על בוגדנותם של האדומיים הן מגוחכות. מלחמות העצמאות של האדומים, במיוחד לאחר מעשי הטבח של דוד ואמציה, היו פשוט מלחמות קיום. אבל אני מוכן גם לאפשרות הפרועה יותר, דהיינו, שגם האדומיים תיעבו את אחיהם העמלקים, לפי אותה דינמיקה של שנאת הדומה. במקרה זה, הלקח ההיסטורי הוא נוקב אף יותר: זה ממש לא עזר להם, וכשנעלמו העמלקים נעשו האדומים כולם לעמלק חדש.

עוד – שנים הייתה אדום משועבדת ליהודה, סנחריב.

בקיצור, הנה שוב הלוגיקה הפרדוקסלית אליה התוודענו בדפים הקודמים: כמידת האחווה כן סכנת ההשמדה.

התשובה הסבירה ביותר היא: פסלי יהוה!

התמונה מתבהרת: בסוף ימי בית ראשון הייתה האומה העברית בתהליך התפוררות דוהר אחרי הסכסוכים הבלתי-פוסקים בין ישראל ויהודה והיעלמם של שבטי ישראל. העמלקים – השעיר-לעזאזל הקבוע – כבר היו על סף הכליה: בסוף ימי הממלכה ייכחדו חמש-מאות האחרונים מהם שהתבצרו על הר שעיר (). במצב זה, שבו דחפי ההרס-העצמי של היהודים היו זקוקים לאובייקט דומה ככל האפשר להם עצמם, לא הייתה ברירה אלא להפנות דחפים אלה אל המעגל הבא של האח-האחר, האדומים.