top of page
Search

זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית חלק ד'





אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)




חלק שני: החזיר

באנחת הקלה פונים אנו אל מושא חקירתנו השני. כאן לא יהיו מעשי טבח בתינוקות ובזקנים ולא שבועת נקמה לדורי-דורות. הפעם, בסך הכל, מדובר בסתם בעל-חיים שהוכרז כאסור באכילה, ובמהלך הדורות הפך ליצור משוקץ ושנוא. עם ישראל לא ניסה להכחיד את החזיר אלא רק נמנע מכל מגע אתו, מה שהאריך את תוחלת חייהם של אינספור חזירים וחזירות אסירי-תודה, והם נותרו זמינים אפילו בישראל של ימינו לכל הרוצה להכירם מקרוב.

דיוננו בשנאה המטפיזית השנייה יהיה אפוא פשוט יותר, אבל ישלים יפה את מה שלמדנו על הראשונה.


יט. חזירולוגיה למתחילים

חזיר-הבר (Sus scrofa lybicus) היה נפוץ במאות הקודמות באזורים נרחבים באסיה ואירופה. זהו בעל חיים חסון וסתגלני ששרד אפילו בישראל, ממנה נשמדו מרבית בעלי החיים הגדולים, והוא כיום חיית-הבר הגדולה ביותר בארצנו, שאוכלוסייתה משגשגת ברוב האזורים חרף הציד האינטנסיבי המותר במשך כל השנה. חיי המשפחה שלו חמים: האב והאם שותפים בגידול הצאצאים ומגינים במסירות על צאצאיהם, וצייד המתקרב למשפחה עם גורים מסכן את חייו, כמאמר הסינים: "דרוש אומץ כדי לצוד נמר, אבל לציד חזיר נחוץ גם ארון-מתים."

ביותו של חזיר הבית (Sus scrofa domestica) החל כבר בתקופה הניאוליתית, ועד מהרה גילו קדמונינו כי הביולוגיה שלו עושה אותו חיית משק אידיאלית. הוא אוכל בשקיקה כל מזון, כולל, כמובן, את כל שאריות ארוחת האדם האמורות להיזרק לאשפה, ובכך הוא בעצם המקור הזול ביותר לבשר. החזיר מספק לא רק בשר ושומן אלא גם עור, זיפים למברשות, חֶלֶב לנרות ועוד, עד כי רווחת האמרה "כל חלק בחזיר מביא תועלת מלבד הצריחה שלו." לנקבה יש שלושה עד שישה זוגות פטמות והיא מסוגלת להמליט עד שנים-עשר גורים בשגר אחד – שיא בין חיות משק הבית. קצב גידולם של החזרזירים הוא מהיר ביותר והם מסוגלים להתרבות בעצמם כעבור חצי שנה – שוב, תופעה ללא אח ורע בין חיות המשק. משקל החזיר יכול להגיע ליותר מ-300 ק"ג וגם אורך חייו מרשים – עד עשרים שנה. סתגלנותו מאפשרת לו לשנות אפילו נתונים ביולוגיים כמו גודל ומשקל, הרגלי תזונה, גיל ההתבגרות המינית ומספר ההמלטות – הכל לפי הסביבה הגאוגרפית בה הוא גדל. על צד החובה יש למנות את התפלשותו בבוץ ובגללים שהוא מטיל, וכן את מחלת הטריכונוזיס שהוא מעביר. אבל חסרונות אלה אינם בולטים בהשוואה ללכלוך הרב שיוצרות פרות ברפת ולמחלת הברוצלוזיס שמעבירות כל הבהמות כשהחלב אינו עובר פיסטור. מבחינת מכלול תכונותיו, אם כן, אין ספק שהחזיר צועד בראש חיות המשק בכדאיותו הכלכלית. לא בכדי בחרה הסינית לציין את המילה "משפחה, בית" כ-גְ'יַא, המורכבת מ-שִי, חזיר, ו-מִיַא (גג), וכן בכתב המנדריני, בו מורכבת האידאוגרמה גְ'יַא 家, מסימן החזיר 豕 תחת סימן הגג 宀. בתרבויות רבות החזיר הוא סמל לברכה ולמזל, וביטויים רבים רווחים בשפות שונות לציין מזל טוב, כמו schwein haben (להיות בעל חזיר) בגרמנית או suerte de chanco (מזל חזיר) בספרדית. אפילו קופת החיסכון של הילדים בארצות רבות מעוצבת בצורת חזיר חלול.

ואם לא די בכל אלה, הנה גם טעמו של הפיגול הזה הוא דבר שקשה לעמוד בפניו. הריח המתקתק של שומן חזיר צלוי הוא אחד מסממני הביתיות האופייניים ביותר ברוב מדינות המערב – כמוהו, אם יורשה לי, כניחוח ה"צ'ולנט" בשכונות חרדיות בימי שישי. וכפי שיוכל להעיד כל מי שטעם bacon מטוגן, מיובש או מעושן, מדובר במאכל קל להכנה וטעים באופן מביש. ארוחת הבוקר הסטנדרטית בארה"ב כוללת על פי רוב נקניקיות חזיר או רצועות קותלי-חזיר פריכים לצד החביתה והטוסט. הוסיפו על כך את העובדה שמדובר בפצצת קלוריות שהיא סמרטוט אדום בפני כל תזונאי וקרדיולוג, ושהאמריקאים אוהבים להגיש אותו דווקא עם גבינה צהובה נמסה, ותקבלו גם מנה גדושה של רגשות אשמה בריאותיים ודתיים, שאין כמוה, כידוע, תבלין משובח לכל תבשיל.



כ. מקורות התיעוב: שנאת החזיר כסימן היכר לדת-ישראל

כמו השנאה לעמלק, שנאת החזיר הפכה למאפיין של דת ישראל כבר משחר ימיה. פינקלשטיין וסילברמן מעירים כי הארכיאולוגים משתמשים בה כסימן-היכר מובהק:

התרבות החומרית הפשוטה, שהרועים והאיכרים שהפכו לבני-ישראל הראשונים הותירו אחריהם בהר, אינה מכילה עדויות ברורות על שפתם, טקסיהם הדתיים, לבושם או מנהגיהם הקבורה שלהם. אבל פרט אחד, מעניין מאוד, על מנהגי התזונה שלהם, אכן התגלה. העצמות שהתגלו בחפירות של הכפרים הישראליים הקדומים נבדלות מן המימצא ביישובים אחרים בארץ במובן משמעותי אחד: אין ביניהן עצמות חזיר.

...

חמש-מאות שנה קודם לחיבור הטקסט המקראי, על חוקיו המפורטים וכללי הכשרות שלו, בחרו בני-ישראל – מסיבות שטרם התבררו עד תום – שלא לאכול חזיר. כאשר יהודים בני זמננו נוהגים כך, הם ממשיכים את המנהג התרבותי העתיק ביותר של עם ישראל, שנמצאו לו ראיות ארכיאולוגיות (ע' 128, הדגשות שלי).

מה, אם כן, מנע מאבותינו לנצל חיה ששכניהם הכנענים והפלשתים שגשגו בזכותה? על-פי התורה היה זה כלל שקבע האל, ובו שלושה סימנים המבדילים את בעלי-החיים הכשרים מהטמאים:

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם (שמות י"א 2-7).

והנה, מאזכור ענייני זה התפתח תיעוב דווקא כלפי החיה האחרונה ברשימה, שהייתה חסרה רק סימן כשרות אחד, והוא הלך וגבר עד כי ברבות הדורות נעשה החזיר סמל למאכל פיגולים (ישעיהו ס"ה 3) ובמשנה נאסר אפילו גידולו (סוטה מ"ט 2). למרות שאכילת חזיר אינה נכללת בין שלוש העבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור," מספק ספר מקבים (חשמונאים) המחשה ברורה עד כמה נחשב הדבר לחטא כבר בתקופה ההלניסטית:

את אלעזר, אחד הסופרים הראשיים, איש שכבר התקדם בגילו ויפה במראה פניו, היו מנסים לאלץ לפתוח את פיו כדי שיאכל בשר חזיר. אך הוא, בקבלו על עצמו מוות עם שם טוב במקום חיים עם תועבה, ניגש אל תוף המלקות מרצונו החופשי, כשהוא יורק את הבשר החוצה, באופן שצריכים ללכת כל המתמידים להישמר מטעימת מה שאינו מותר, אף לא מתוך האהבה העזה לחיים. מכיוון שהם הכירו את האדם מזמנים עברו, לקחוהו הצידה ועודדוהו להביא בשר שמתאים לו לאכול, שהוא עצמו הכין, ולהעמיד פנים כאילו הוא אוכל את מה שהמלך ציווה לאכול מבשר הקורבן, כך שבעשותו כן ישוחרר ממוות במוצאו אהבת אנוש אצלם בגלל הידידות הוותיקה עמם. אולם הוא, בנוקטו מחשבה מכובדת וראויה לגילו, לשגב זקנתו, ... מיד הצהיר באופן עקבי, באמרו שישגרוהו בדרכו להאדס [!]. ... אלה שהובילו אותו לעינויים הפכו את רצונם הטוב, כפי שהיה אך מעט קודם לכן, לרצון רע, בשל דבריו האמורים של אלעזר, שחשבום לטירוף הדעת, אך הוא, העומד לבוא עד קצו במכות, נאנח ואמר: גלוי הוא לאדון בעל הידיעה הקדושה, שאף על פי שיכולתי להשתחרר מן המוות אני מולקה וסובל כאבים גופניים קשים, אולם בנפשי נושא אני את אלה בהנאה בשל פחדו (מקבים-ב ו' 18-30).

את הסיפור הבא ממקבים מכיר כמעט כל יהודי, הלא הוא הסיפור המפורסם על "חנה ושבעת בניה." וגם בו, הסיבה למות-הקדושים הנורא בו בחרו הבנים לא הייתה ההתנגדות לעבודת אלילים כלשהי אלא דווקא לאכילת החזיר:

וקרה שנתפסו שבעה אחים, יחד עם אמם, ומטעם המלך היו מנסים לאלץ אותם – בהתעללם בהם ברצועות ובחבלים – לנגוע בבשרם האסור של חזירים (מקבים-ב ז' 1).

וכמו במקרה של עמלק, יוחסו לחזיר כוחות על-טבעיים כדי להסביר את טומאתו:

כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה [הכוונה לשני בני המלכה שלומציון, שהמלחמה ביניהם הביאה לישראל את גייסות הרומאים ואת קץ ממלכת החשמונאים], הורקנוס מבפנים [ירושלים] ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכן. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע-מאות פרסה על ארבע-מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים (בבא קמא פ"ב 2).

כך הפכה החיה האסורה באכילה ליצור אפוף רוע. בדורות הבאים הפכה אפילו המילה "חזיר" לטאבו, כמו המילים הגסות, ובמקומה השתמשו חכמי התלמוד במילה "דבר אחר," שהשתגרה גם ביידיש.

עד היום, ציבורים נרחבים במדינת ישראל רואים במכירת בשר החזיר פגיעה קשה ברגשותיהם, ואפילו באיטליזים ובמסעדות בהם נעשה הדבר, תשמעו רק את המילה "בשר לבן" או את הכינוי האנגלי, הגרמני או האיטלקי לבשר זה – ובלבד שלא תיהגה המילה האסורה! ועד היום, חזון נפרץ הוא בישראל לראות אטליז שהוצת בידי קנאי שאינו יכול לראות מעשים כאלה בעירו לאור היום. חוק מיוחד (חוק איסור גידול החזיר 1962-תשכ"ב) בישראל אוסר אפילו על גידול החזיר ברוב חלקי הארץ. משפטנית ישראלית בכירה, ברק-ארז, הקדישה ספר שלם לנושא ובו תיארה איך שקד המחוקק בימי ראשית המדינה לעגן את התיעוב לחזיר בחוק הרשמי כחלק מכינונה מחדש של הזהות היהודית. מאחרי הצעת החוק לכנסת עמד מנחם בגין (1913-1992), מלוחמי החירות בבריטים ולימים אחד מראשי-הממשלה המיתולוגיים של ישראל. קטע רב-עוצמה בנאומו - - - - - - :

המותר לי, אדוני היושב-ראש, להזכיר כאן ניסיון אישי שלי? באתי פעם, כילד קטן, לבית-ספר גויי. וההתרחשות הראשונה באותו יום, שלא אשכחנה לעולם, היתה קשורה בניסיון של תלמידים אחרים להאכילני את הבשר הזה, או למרוח שפתותי בשומן שלו. הייתי ילד, והם היו רבים. ואני זוכר את המלחמה, את ההיאבקות, את כל מה שהתרחש באותו רגע בתוכי; את הניסיון למנוע את הדבר הזה; את הזעזוע הנפשי. בן עשר הייתי. ואני סובר שכל ילד, שעבר עליו ניסיון כזה, כמוני נהג.


מדוע, אם כן, מבין ארבעת החריגים, התכבד דווקא החזיר להיות שנוא נפשם של העברים? גם כאן, לא חסרים נימוקים מטפיזיים, בייחוד בהטפות של המחזירים בתשובה בימינו: החזיר קשור לכוחות הטומאה, בשרו מזהם את הנפש ומביא להתפתחות תכונות שליליות באדם, או, בלשון מכוני הקבלה בנוסח ה"ניו-אייג'" הנפוצים בימינו, יש לו "אנרגיות שליליות." החזיר זוהה גם עם מלכות אדום (שמות רבה י"ג 5) – עוד קשר רב-משמעות לעמלק. ייחוס תכונות מטפיזיות לחיות טמאות נפוץ בעיקר בכפר חב"ד, שם לעולם לא תראו את ה"דובי" המסורתי חבוק בזרועותיו של פעוט. הרבי שליט"א (חס מלומר ז"ל, כי הוא עדיין מייעץ עצות לכל התוחב מכתב באופן אקראי לאחד מכרכי אגרותיו ואפילו משיב לפקסים) הורה לחסידיו שלא להחזיק בבתיהם צעצועי חיות, כגון חתולים וכלבים וכמובן שלא את החיות הללו עצמן, כי בעצם צורתן יש טומאה העלולה לעכב את המשיח.

זוהי, אם כן, עוד שנאה מטפיזית, וגם היא דורשת הסבר.



כא. נימוקים רציונליים

תחילה כדאי לשמוע כמה מהניסיונות לתת הסברים הגיוניים לאיסור. לא נתפלא למצוא הסבר כזה אצל הרמב"ם, שהמתח בין שתי השקפות עולמו כיהודי מאמין וכרציונליסט עמד ביסוד מפעל חייו. החזיר הציב בפניו פרדוקס קשה: מבחינה תזונתית טהורה, בשרו היה דווקא הבריא ביותר במזונות שבעולם החי:

היותר משובח בבשר בעלי החיים ההולכים על ארבע הוא בשר החזיר, והקרוב אליו בשר הגדי, ואחריו בשר העגל, ואמנם שאר בעלי החיים ההולכים על ארבע, אני מצווה למי שיכוין להיטיב הכימוס, שימנע מהם המאכל (פרקי משה, מאמר 20 סעיף 19). ,ע'230

למה אם כן לא לאכול מבשר משובח זה? והרי הרמב"ם סבר שמצוות הכשרות הן בעיקרן מצוות שמירה על הבריאות? לוינגר, נבוך אף הוא מסתירה זו, ניסה ליישבה כך: בשר החזיר טוב כרפואה למחלות – דעה שרווחה אפילו בין רופאים מוסלמים בימים ההם – אך לא כמזון רגיל. הרמב"ם אכן מתפתל בעניין זה: בשר החזיר עשיר מדי, וגידולו רע לבריאות הציבור:

אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחֵלֶב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתהו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים, אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" [אירופאים] עתה (חלק ג' פרק מ"ח).

אבל אם בעמים אחרים גברו נימוקי הכדאיות על בעיית הלכלוך, חוזרת השאלה: מדוע גברה הסלידה אצל היהודים? הסבר רציונלי מודרני מציע אנתרופולוג נודע, מרווין הריס. הוא הקדיש לחזיר מקום נכבד בפיתוח תיאוריה שלפיה איסורי האכילה של מזונות מסוימים מצייתים לחוקי עלות-תועלת. אם בעל חיים מסוים אסור באכילה בתרבות כלשהי, זהו בעל חיים שממילא לא ניתן לגדלו באותה תרבות. כיצד מסביר הריס, אם כן, את סלידת היהודים מהחזיר? פשוט: החזיר, כיוון שאין לו בלוטות הזעה, זקוק למקווי מים כדי לצנן את עורו, ולכן לא ניתן לגדלו בישראל הצחיחה.

כאשר לא תאמו עוד התנאים האקולוגיים את גידולו, לא נמצא לו שום תפקיד חלופי שיוכל להצדיק את קיומו. לא רק שהוא הפך להיות חסר תועלת, גרוע מכך – הוא הפך ליצור מזיק וקללה רבצה על כל הנוגע או אף מביט בו – החזיר הפך להיות חיה מנודה. ,ע'62

מכאן, כצפוי, יוצא הריס לקרב מאסף מול שורה ארוכה של "יוצאים מן הכלל" שהוא עצמו מציין ביושר: פרות אסורות לאכילה דווקא בהודו, ששם הן משגשגות על חשבון מיליוני הינדים מורעבים; חזירים דווקא גודלו בשפע בישראל בימי קדם; גם במצרים העתיקה, שבה היה קל לגדל חזירים, התפתחה שנאה עזה אליהם; וכמובן, בישראל משגשגים עד היום חזירי-בר שאין כל בעיה לצודם בלי לטרוח לגדל אותם (והרי התורה התירה למאכל לא מעט חיות-בר). אבל החיסרון הבולט יותר בהסבר של הריס הוא שבעצם אין בו התייחסות לרגשות העזים שחשו בני-האדם כלפי החזיר, ושאותם הם מבטאים בעוצמה גם כיום. המחשה לדבר היא הסברו של הריס לקניבליות. הריס מראה קורלציה בין נוהג הקניבליות למחסור בחלבונים הקיים בתרבויות שונות. אבל לעובדה שלאכילת השבוי קודמת התעללות, שחברות רבות נהגו ונוהגות להפיק הנאה של ממש מצפייה בעינוייהם של בני-אדם, אין זכר בהסברים מסוג זה. אכן, את ההסבר לסדיזם קשה לחפש מחוץ לפסיכולוגיה. למען האמת, אני תוהה אם לא זו בדיוק הכוונה בהסברים לא-פסיכולוגיים לתופעות כאלה, דהיינו, להימנע מהעיסוק בתחום המעיק של הרגשות.



כב. אירציונליות כנימוק בפני עצמו

בדומה לניסיון להפקיע את מחיית עמלק מהסבר רציונלי (פרק ‏ה'), נקט רבי אלעזר בן עזריה עמדה דומה כלפי איסור אכילת החזיר: "לא יאמר אדם: אי אפשי [איני רוצה] ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל אפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך" (ספרא לפרשת קדושים כ 26). התלמוד המשיך ומנה את אכילת החזיר בין האיסורים שפשוט אין טעם לחפש להם טעם:

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ [שמות י"ח 4] – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ [שם] – דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים [מערערים] עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? – תלמוד לומר: אֲנִי יְהוָה – אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן (יומא ס"ז 2).

"יצר הרע" כאן הוא, בפשטות, החשיבה הספקנית. ושוב, כמו במקרה של עמלק, הדת עצמה, בהצהירה כי אין היגיון באיסור מלבד הצורך להרגילנו לציית לאלוהים גם בלי להבין, מזמינה את החילוני לחפש את התשובה בלא-מודע.




כב. אירציונליות כנימוק בפני עצמו

בדומה לניסיון להפקיע את מחיית עמלק מהסבר רציונלי (פרק ‏ה'), נקט רבי אלעזר בן עזריה עמדה דומה כלפי איסור אכילת החזיר: "לא יאמר אדם: אי אפשי [איני רוצה] ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל אפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך" (ספרא לפרשת קדושים כ 26). התלמוד המשיך ומנה את אכילת החזיר בין האיסורים שפשוט אין טעם לחפש להם טעם:

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ [שמות י"ח 4] – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ [שם] – דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים [מערערים] עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? – תלמוד לומר: אֲנִי יְהוָה – אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן (יומא ס"ז 2).

"יצר הרע" כאן הוא, בפשטות, החשיבה הספקנית. ושוב, כמו במקרה של עמלק, הדת עצמה, בהצהירה כי אין היגיון באיסור מלבד הצורך להרגילנו לציית לאלוהים גם בלי להבין, מזמינה את החילוני לחפש את התשובה בלא-מודע.




כג. אישום ראשון: אנחנו מבדילים, החזיר מבלבל

אז למה, שבה השאלה, מעורר החזיר שנאה? הפסיכולוגיה רחוקה מלהיות מדע מדויק, אך החוקיות השוררת בלא-מודע חוזרת לעתים על עצמה בדייקנות כמעט כמו חוקי הטבע. הנה, אף על פי שהחזיר ועמלק נראים כה שונים זה מזה, היהדות יוצרת סביבם פרדוקסים לוגיים דומים להפליא. זוכרים מה גילינו על עמלק? הוא גוי, אבל הגוי הקרוב ביותר לישראל: הוא בן אברהם ויצחק, רק לא בן יעקב. כך גם החזיר: על פי ההיגיון הפשוט, היינו מצפים שהוא יהיה רחוק ככל האפשר מכל הבהמות הכשרות, כלומר, גם לא מעלה גרה, גם לא מפריס פרסה וגם לא שוסע שסע, כמו, למשל, החתול. אבל ההיגיון הלא-מודע זהה כאן לזה שמצאנו ביסוד השנאה לעמלק. החזיר הוא שנוא דווקא מפני שהוא הבהמה הקרובה ביותר לבהמות הכשרות: הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, ורק גרה אינו מעלה.




חז"ל עצמם הצביעו על מצג מבלבל זה, וגם שמו לב לקרבה בינו לבין עֵשָׂו אבי עמלק: "מה החזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשט את טלפיו כלומר שאני טהור, כך מלכות הרשעה הזו [עֵשָׂו] גוזלת וחומסת, נראית כאילו מצעת בימה" (בראשית רבה ס"ה 26). הסבר זה הופיע גם במחקר המודרני, מפי האנתרופולוגית הנודעת מרי דגלס, כנראה מבלי להכיר את דברי חז"ל: החזיר שנוא מפני שהוא יוצר בלבול בין חיות טהורות וטמאות.

התקרבנו אם כן לפסיכולוגיה, אבל רק מההיבט הקוגניטיבי (תפיסתי). מה בדבר ההיבט הריגושי? במילים אחרות: למה, מלכתחילה, היה חשוב לעברים להבחין בין שני סוגי חיות? הרי אנחנו עוסקים לא רק ביחסים לוגיים בין אובייקטים אלא בשנאה כלפי אחד מהם. האם יכולה שנאה להתעורר מקושי לוגי? ושמא להפך, כל הלוגיקה של "טהור" ו"טמא" באה להתמודד עם עוצמת הרגשות הסותרים בנפש האדם?


כד. חטא על פשע: מישהו פה חושב שהוא בן אדם

אם השנוא הוא דווקא זה הקרוב קרבה מבלבלת אל מה שאנו אוהבים, הרי גיליון ההרשעות של החזיר רק מתחיל בדמיונו לחיות הכשרות. סימניו הזואולוגיים האחרים עושים אותו דומה בעיקר ל"נזר הבריאה"! ראשון, כמובן, הוא תאבונו המגוון, המאפשר לו לעלות במשקל מהר יותר משאר בהמות הבית. על כך יש להוסיף את האינטליגנציה, מגוון הקולות וחיי המשפחה המסורים, המזכירים אף הם את האדם. וכשמדובר בחזיר הבית, יש להוסיף את גם העור הוורדרד נטול השיער (תופעה נדירה בין היונקים, למעט האדם והיונקים הימיים) ואת האחוריים העגלגלים. אם נזכור כי ברוב עמי העולם הקדום "שמן" היה "יפה," הרי חזיר הבית נתפס לא אחת כיצור מלבב. בשל חיי המשפחה המפותחים שלהם מסוגלים חזרזירים, ממש כמו כלבים צעירים, להעתיק את התקשרותם המשפחתית אל בני-האדם המגדלים אותם. הריס57 מתעד נוהגים נוגעים ללב של גידול חזירים באסיה ובאפריקה בחיק המשפחה, המגיעים עד להנקתם בידי הנשים. אין זה מפליא, אם כן, לראות חזירים כגיבורי תרבות, כדוגמת "מיס פיגי" הקוקטית, "בייב" החמוד או "חזרזיר" ב"פו הדוב" וב"הרוח בערבי הנחל." למעשה, "חזרזיר" (Piggle) הוא "שם חיבה נפוץ באנגליה לילדים קטנים."

תכונות אנתרופומורפיות אלה, המבדילות את החזיר משאר חיות המשק, גורמות לא-אחת ייסורי נפש לבעלי משקים השוחטים את חזיריהם. קונראד לורנץ, אבי האתולוגיה (מחקר התנהגות בעלי החיים), שחי כל ימיו במשק כפרי ליד וינה, פתח את אחד מספריו בסיטואציה הבאה:

בארוחת הבוקר היום, אכלתי לחם מטוגן ונקניק. הן הנקניק והן השומן שבו טוגן הלחם באו מגופו של חזיר, שבעבר הכרתיו בתור גור-חזירים קטן ונחמד. לאחר שעבר את השלב הזה, נמנעתי בקפדנות מהיכרות נוספת עם אותו חזיר, כדי לחסוך מעצמי נקיפות מצפון. ,ע'7

אם לא די באלה, גם התנהגותו המינית של החזיר מזכירה לנו מישהו חשוב במחלקת היונקים: שלא כשאר בהמות הבית, לחזיר אין עונת ייחום והוא מזדווג בכל שעת כושר על פני כל השנה. כך נעשה "חזיר שוביניסטי" ביטוי להתנהגות מופקרת של הזכר האנושי, ובסלנג האנגלי התייחד pig sex לציון פרקטיקות מיניות לא מעודנות.

דמיונו של החזיר לאדם אינו מצטמצם רק למישור ההתנהגותי. סרי55 מביא את עדותו של רופא מוסלמי מהעת העתיקה כי בימי קדם נהגו למכור בשר נבלת אדם בטענה שזה בשר חזיר, ועדויות אנקדוטליות משבטים קניבליים מאשרות את הדמיון בטעם. מסיבה דומה מתעניינים גם הרופאים בחזיר, שכן מבחינה פיזיולוגית וביוכימית, זוהי החיה הזמינה המתאימה ביותר להשתלות בבני-אדם: עור, לבלב ושסתומים מחזירים מושתלים כיום תדיר בבני-אדם, ובתכנון מצוי כבר לב חזיר שעבר הנדסה גנטית מתאימה. לא בכדי יש רופאים הקוראים לחזיר "אדם אופקי." גולד, הביולוג הנערץ שנפטר בטרם עת, מעיד מניסיונו האישי:

כל מי שחקר את אנטומיית השיניים של יונקים יודע כי לא זו בלבד שנקל להבין את הבלבול הלא-סביר לכאורה בין שיני חזיר ושיני פרימטים, אלא שהבלבול הזה מייצג את אחת הטעויות הקלאסיות והנפוצות ביותר של המקצוע. שיני הלחי של חזירים ובני-אדם דומות אלו לאלו במידה מדהימה, שלא מן העולם הזה (אני זוכר איך בלבלתי ביניהן יותר מפעם אחת בקורס שלי לפליאונטולוגיה של יונקים...). ,ע'457

לכאורה, אלה הן עובדות הידועות רק למדע המודרני, אבל עיון בתלמוד (תענית כ"א 2) מגלה כי כבר אבותינו היו מודעים לקרבה ביולוגית זו:

אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי. גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי.

אמרו לו לרב יהודה: יש [מגפת] דבר בחזירים. ציווה תענית [על הציבור]. [שמא] נאמר שסבר רב יהודה [ש]מכה הפוגעת במין אחד פוגעת בכל המינים? לא, שונה [המקרה של] החזירים, שדומים מעיהם ל[מעי] בני-אדם.

שפעת החזירים, שהתפשטותה עתה (2010) עודה בעלייה, היא רק האחרונה בסדרת מגיפות בהן חלה מוטציה בווירוס שפעת אנדמי לחזירים שעשתה אותו מסוגל לתקוף גם בני אדם. יש סברה שאפילו מגיפות שמקורן בעופות עברו תחילה דרך חזירים.

בשל דמיון זה לאדם מעורר החזיר תחום רחב של רגשות אמביוולנטיים, מחיבה והערצה עד לשנאה וגועל. מצד אחד ראינו (פרק ‏יט) את המילה חזיר מסמלת בשפות רבות ברכה ומזל. מצד שני מככב החזיר בכינויי גנאי ברחבי העולם, מ"פיג" באנגלית, "קושון" בצרפתית ו"שוַין" בגרמנית (ומכאן "שוַינֵרַי" ביידיש) ועד ל"כַנזִיר" בערבית וכן – כמה אירוני – "מַרַנוֹס" (חזירים) היה הכינוי שנתנו הספרדים ליהודים האנוסים. לא במקרה בחר ג'ורג' אורוול בחזירים לתפקיד האדונים ב"חוות החיות": חכמים, מושחתים ואנושיים מכל בעלי החיים. הארכיאולוגיה ממחישה היטב כפל פנים זה:

איסור אכילת החזיר היה קיים בין כמה מאומות העולם, יחד עם התר אכילתו במסיבות מיוחדות; לפעמים קשה להבחין, אם היה החזיר מוחזק טמא או קדוש. המצרים, שבעיניהם היו החזירים ורועיהם טמאים, היו מקריבים כל שנה קורבן חזיר לאוסיריס ולאל הירח, ובהזדמנות זו היו אוכלים מבשרו. חסידי אטיס בסוריה היו נמנעים מאכילת חזיר, וכן חסידי אדוניס, אבל סמלו של אדוניס היה החזיר.

סתירה דומה בלטה לעיניי בהיותי בדרום הודו. תושבי המדינות טמיל-נאדו וקראלה, שאותם שאלתי על החזיר, דיברו עליו בסלידה דומה לזו של היהודים והמוסלמים, אבל הם עצמם מספרים שקרישנה, אחד האלים הנערצים בהינדואיזם, הופיע פעם כחזיר-בר כדי להציל את העולם משיטפון. אם כך, אותה חיה שעוררה תיעוב כה גדול בקרב עמים אחדים עוררה דווקא הערצה בעמים אחרים, ולפעמים באותם עמים עצמם.

אפילו היהודים לא ויתרו לגמרי על ההנאה מהחיה האסורה. ר' חיים בן עטר (1696-1743), בן-זמנו הספרדי של הבעל שם-טוב (שראה בו קדוש) כתב בפירושו המפורסם לתורה על האיסור לאכול חזיר (אור החיים, שמות י"א 8): "למה נקרא שמו חזיר? שעתיד להחזיר להיות מותר." אמירה מפליאה זו שבה במקורות יהודיים נוספים. , הנה כי כן, האסור והשנוא הוא דווקא הפרס לימות המשיח.

כה. החזיר שבפנים

עמלק השאיר לנו רמז חשוב: בכל מקום שבו אנו מוצאים שנאה מטפיזית, סביר שנגלה כי בשונא עצמו יש תכונות דומות שאותן הוא מבקש להכחיד. לכן, כדי להבין מדוע נעשה החזיר כה משוקץ, הבה נשלח הצצה נוספת בראי.

החזיר, ראינו, הוא אוכל-כל, ששיניו ומערכת העיכול שלו מתאימות לכל מזון מהצומח או מהחי. בנוסף, חזיר הבית עבר במהלך הדורות סלקציה אינטנסיבית לגדילה מהירה, להשמנה ולהתבגרות מוקדמת, מה שהגביר עוד יותר את גרגרנותו. בכך הוא נוגע ברגישויות עמוקות באדם התרבותי. התכנות הגנטי חרת באדם להיטות לפחמימות (בעיקר סוכרים), שומנים וחלבונים, שכן במצבו הקדמון לא היה שפע באבות-מזון אלה, וחטיפתם בכל שעת כושר ציידה אותו בעתודות אנרגיה לזמנים קשים. באה הציביליזציה ועשתה אותם זמינים וזולים, ובכך פתחה פתח לאינספור מחלות הנובעות מעודף אכילה. על כך יש להוסיף את הנטייה האנושית הרווחת להשתמש באכילה לא רק לשם הזנה אלא גם כדי להקלה מרגשות בדידות, דחייה, חרדה ודיכאון. המחזה העגום שכמותו ראיתי פעמים רבות במדינות דרום ארה"ב, של היספאנים ואינדיאנים שלמרות היותם שרויים בעוני מחפיר סובלים לעתים תכופות מהשמנה, מראה איך יכול תכנות גנטי קדום להיות לרועץ בסביבה המציעה עודף מזון קלוקל. ככל שאנשים נעשו מודעים לנזקי הבריאות שגורמת להם ההתמסרות ליצר האכילה שלהם, הוסיף הדבר מן הסתם לסלידתם כלפי החזיר.

ואם זללנותו של החזיר מעוררת סלידה בכל בני-האדם, על אחת כמה וכמה שהיא נתפסת כמרתיעה בעיני בני העם שנושא האכילה כה בעייתי בחייהם. בין הדתות שאינן צמחוניות עומדת היהדות במקום הראשון מבחינת האיסורים וההגבלות שהיא מטילה על תזונת מאמיניה: רובם המכריע של היונקים והעופות, כל הזוחלים והדו-חיים ולמעשה כל חסרי החוליות, אסורים באכילה, פירות וירקות אסורים לאכילה בשנים מסוימות, כל מאכלי הבשר מזה ומאכלי החלב מזה אסורים באכילה יחד, וכמובן כל אכילה אסורה בימי התענית הרבים על פני כל השנה. כמו המין (ראו פרק ‏כח להלן), ראו היהודים באכילה משהו שצריך להגביל ולצמצם. התוצאה: גן-העדן היהודי אינו מציע שבעים ושתים בתולות תכולות-עיניים, כמו אלה המפתות את ה"שאהידים" הצעירים להגיע אל גן-העדן המוסלמי, אלא סעודה מתמשכת: הלווייתן, שור הבר והיין המשומר (בבא בתרא ע"ה 1; פסחים קי"ט 2; ברכות ל"ד 2; מדרש רבה שמות י"ג 3).

בוודאי לא מקרה הוא שהאיסור הראשון והחטא הראשון בתנ"ך קשורים באכילה (בראשית ג'). התורה גם קובעת מקרה מיוחד של עונש מוות, הנשמע כל כך בלתי אנושי עד שהתלמוד טרח להגבילו בכל מיני סייגים שהפכו אותו לבלתי מעשי. כוונתי לדין "בן סורר ומורה," המחייב הורים להביא את בנם לסקילה אם אינו שומע בקולם. וכך אומרים ההורים בהביאם את בנם לפני השופטים: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כ"א 20). בעיני היהודים, אם כן, זללנות הייתה הרבה יותר מסתם חזירות.

מלבד נימוסי השולחן המפורסמים, די היה שיגונב לאוזני לאבותנו רק שמץ מהתנהגותו המינית של החזיר (ר' פרק ‏יט‏יט), והתיק היה סגור: יצור זה מגלם בצורה מושלמת את כל מה שגופנו מסית אותנו לעשות נגד חוקי התורה!




כו. גועל-נפש – אתה ממש דומה לי!

העובדה ש"חזיר" הוא כינוי גנאי נפוץ מזמינה אותנו לסיבוב קצר בעולם החי, לחפש אחר פשרם של הכינויים הזואולוגיים הרווחים. כאן מוצאים אנו שתי קבוצות. בקבוצה אחת נכללות חיות שתכונותיהן הממשיות עושות אותן משל נוח: "דוב, "ג'ירפה," "תוכי" וכד' הם כינויים מתקבלים על הדעת לשמנים, גבוהי קומה או חקיינים. בקבוצה השנייה, לעומת זאת, לא כל כך ברור מה זיכה את החיות לשמש ככינוי מעליב. זו הקבוצה המעניינת מבחינה פסיכואנליטית, שכן מתברר שדווקא דמיונן של חיות אלה לאדם עורר את הסלידה מהן. מיודענו החזיר זכאי, אם כן, להיכלל גם בקבוצה זו.

נפתח בכינוי הזואולוגי הרווח לכיעור. איננו מוצאים כיעור בפרה, למשל, ולא בחתול ולא בתרנגולת, אף על פי ששום אדם לא היה רוצה פנים כשלהם. מי שבאמת מכוער להחריד בעינינו הוא דווקא קרובנו הקוף! ודומה שאפילו בתוך הפרימטים מידת ה"כיעור" גוברת עם הקִרבה המשפחתית: הבבון דומה יותר לכלב בזרבוביתו המוארכת, והדבר אינו עושה אותו מכוער אלא סתם שונה, אולם פני השימפנזה והגורילה הבוגרים יש בהם לעורר לעתים דחייה אפילו בלב אוהב חיות ותיק. כדאי לשים לב לרמז הזה: לא השונה לחלוטין הוא המכוער בעינינו, אלא דווקא השונה רק במעט.

פרדוקס זה בולט אף יותר כשאנו מחפשים משל זואולוגי לטיפשות – "חמור!" – וכך גם בערבית ובהרבה שפות אירופאיות. אבל לא תמיד היה הדבר כך: חמור היה שמו של נשיא בני האמורי בשכם (בראשית ל"ד 2), ויעקב אבינו, באותו דור, החמיא בכינוי חמור ליששכר בנו (מ"ט 14). ספרו המרטיט של חואן ראמון חִימֶנֶז, "פּלַטֶרוֹ ואני" מתעד דוגמה לידידות העמוקה המתפתחת לעתים בין חמור ואדם (טוב, אנשים יכולים להתקשר אפילו אל ג'וקים, אבל במקרה של החמור מדובר באמת בחיה המסוגלת להשיב אהבה). ב"פו הדוב" החמור הוא החכם האמיתי. אפילו התורה ייחסה פעם אחת לחיה יכולת לחזות במראה אלוהי שנבצר אפילו מהשגתו של מכשף נודע: הייתה זו אתון (במדבר כ"ב 23). וכמובן, המשיח עתיד להופיע על חמור! מדוע אם כן נחשב החמור לטיפש? שאלו כל חוואי או איכר מה ההבדל בין החמור לסוס, והתשובה המפתיעה תהיה: החמור חכם יותר, סבלני יותר ונוח יותר לאילוף. אברהם (בראשית כ"ב 3) ומשה (שמות ד 20) הרכיבו את בני משפחותיהם על חמורים, שהתאימו לתפקיד זה הרבה יותר מגמלים, שכבר היו זמינים באותה עת. על כך משלם יצור זה מחיר יקר: הוא "עובד כמו חמור" בניגוד לדודנו האציל, שהיה מגיב על כל ניסיון להעבידו בסבלות או חרישה במנת בעיטות הגונה. כיוון שהסוס בכל זאת חזק יותר, מנסים בני-אדם בכל הדורות להתחכם ולמזג את מעלות שתי הבהמות על ידי הכלאתן. אבל אז מתברר, למרבה האכזבה, שלתוספת הכוח שתרם הסוס יש מחיר: לעולם איננו אומרים "עיקש כמו סוס," אבל הביטוי הרווח "עיקש כפרד" מבטא את תסכולו של האדם בגין העובדה שלפרד חסרה תכונתו החשובה של החמור, דהיינו הסבלנות. בשורה התחתונה: חיה נתפסת בעיני האדם כטיפשה רק משום שהיא נבונה מספיק לעבוד איתו שכם אל שכם וכך לתת לו בסיס להשוואה.

הדוגמה הבאה מציגה פרדוקס דומה בתחום הרגשי. "כלב" הוא אחד הגידופים המעליבים ביותר בעברית ובערבית, וכמוהו הביטוי son of a bitch באנגלית או סתם bitch לאישה. בהיותו מופנה לגבר מציין "כלב" אדם בוגדני ושפל, ואילו הגידוף המקביל לאישה מבטא קשיחות ורוע לב (ה"קלַפטֵע" המפורסמת אינה אלא צורת היידיש של המילה הארמית "כּלַבתָא" לציון אישה מרשעת). אבל מיהו בעל החיים שנבחר לסמל תכונות אלה? לא אחר מאשר "ידידו הקרוב ביותר של האדם"! הנה שוב, דווקא הִקרבה הרגשית שיוצר הכלב עם האדם נותנת בסיס להשוואה לרעתו.

דוגמאות אלה יוצרות דפוס פרדוקסלי אחיד: לקוף פנים אנושיות במידה המאפשרת לו להיראות מכוער, החמור נבון במידה המאפשרת לו להיחשב טיפש והכלב לבבי במידה המאפשרת לו להיתפס כמנוול. מהצד האנושי יצורים אלה נתפסים כנלעגים ובזויים רק מפני שמצד כלל ממלכת החיות הם דומים לנו מבחינה כלשהי במידה המאפשרת השוואה בינינו לבינם. לפיכך, אין ספק שהחזיר לא היה כה דוחה אותנו לולא נהג להזכיר לנו, בדרכים כה רבות, את עצמנו.

איש אחד נתן המחשה דרמאטית עד כמה מתאים החזיר להיות שעיר-לעזאזל לבני האדם:

וַיָּבֹאוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם אֶל אֶרֶץ הַגַּדְרִיִּם. הוּא יָצָא מִן הָאֳנִיָּה וְהִנֵּה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ טֻמְאָה בּוֹ בָּא לִקְרָאתוֹ מִבֵּין הַקְּבָרִים. וּמוֹשָׁבוֹ בַּקְּבָרִים וְגַם בַּעֲבֹתִים לֹא יָכֹל אִישׁ לְאָסְרוֹ. כִּי פְעָמִים הַרְבֵּה אֲסָרוּהוּ בִּכְבָלִים וּבַעֲבֹתִים וַיְנַתֵּק אֶת הָעֲבֹתִים וַיְשַׁבֵּר אֶת הַכְּבָלִים וְאִישׁ לֹא עָצַר כֹּח לְכָבְשׁוֹ. וְהוּא תָמִיד לַיְלָה וְיוֹמָם בֶּהָרִים וּבַקְּבָרִים צֹעֵק וּפֹצֵעַ אֶת עַצְמוֹ בָּאֲבָנִים. וַיְהִי כִּרְאֹתוֹ אֶת יֵשׁוּעַ מֵרָחוֹק וַיָּרָץ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. וַיִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֶר: מַה לִי וָלָךְ יֵשׁוּעַ בֶּן אֵל עֶלְיוֹן! הִנְנִי מַשְׁבִּיעֲךָ בֵּאלֹהִים אֲשֶׁר לֹא תְעַנֵּנִי! כִּי הוּא אָמַר אֵלָיו: צֵא רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָדָם הַזֶּה. וַיִּשְׁאַל אֹתוֹ: מַה שְּׁמֶךָ? וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: לִגְיוֹן שְׁמִי כִּי רַבִּים אֲנָחְנוּ. וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו מְאֹד לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם אֶל מִחוּץ לָאָרֶץ. וְעֵדֶר חֲזִירִים רַבִּים הָיָה שָׁם רֹעֶה בְּמוֹרַד הֶהָרִים. וַיִּתְחַנֲנוּ לוֹ כָל הַשֵּׁדִים לֵאמֹר: שַׁלְּחֵנוּ אֶל הַחֲזִירִים וְנָבֹאָה אֶל תּוֹכָם. וַיַנַּח לָהֶם וַיֵּצְאוּ רוּחוֹת הַטֻּמְאָה וַיָּבֹאוּ בַּחֲזִירִים וַיִּשְׂתָּעֵר הָעֵדֶר מִן הַמּוֹרָד אֶל הַיָּם וְהֵם כְּאַלְפַּיִם בְּמִסְפָּר וַיְטֻבְּעוּ בַּיָּם (מרקוס ה' 1-13).



כז. משנאת החיה אל שנאת הזר: האבולוציה ההפוכה של קונראד לורנץ

לא זו בלבד ששנאת החיה ושנאת העם הזר יונקות משורשים משותפים, אלא שגם החשיבה המדעית אינה מחוסנת מפניהן. הבה, אם כן, לסיום חלק זה של מסענו, נניח לחזיר ונפנה לקרוב בשארי-בשרנו בעולם החי. ההמחשה שבחרתי לתגובה האירציונאלית שמעורר בנו היצור הדומה לנו ביותר אינה לקוחה מעולם אמונותיהם של כוהנים נבערים או של ילידי ג'ונגלים, אלא מכתביו של חתן פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה וחלוץ חוקרי התוקפנות האנושית. קונראד לורנץ הצליח, יותר מכל זואולוג אחר, לחצות את מחסום השפה בין האדם והחיה בזכות מחקריו בתופעת ה"החתמה," הגורמת לבעל חיים לראות במגדלו האנושי דמות-אם ואחר כך אובייקט מיני. ספריו גדושים בתיאורים מבדחים על היצורים המוחתמים שסבבו אותו, כאותו קאק מאוהב שהאכילו בתולעים או העורב שניסה לתלוש את איבר המין שלו. כשאיש כזה מדבר על יחסנו אל בעלי-החיים, כדאי, כך נראה, להקשיב לו.

בספרו "הרע לכאורה" מצביע לורנץ על קירבתו של השימפנזה אל האדם בתור הגורם הפרדוקסאלי לעובדה שהוא כה מרתיע אותנו:

כשאנו מודדים את השימפנזה בעינינו בקנה-מידה אנושי, מדרך הטבע שהוא נראה לנו כמשהו זוועתי, כאילו לא היה אלא קריקטורה שטנית שלנו עצמנו. לגבי הגורילה, שקרבתה אלינו פחותה במקצת, הקשיים שלנו מבחינה זאת כבר הם קטנים יותר, ומכל שכן כלפי האורנג-אוטנג. אל פניהם של זכרים זקנים ממינים אלה, הנראים בעינינו כמסכות-שדים מוזרות, יש באפשרותנו להתייחס ברצינות גמורה, ולעתים אפילו למצוא כי יפים הם, ואולם בשום פנים אין דבר זה עולה בידינו לגבי שימפנזים. נראים הם בעינינו כנלעגים ללא-תקנה, ועם זאת גסים, המוניים ודוחים, כפי שיכולים להיראות רק אנשים שירדו לשפל המדרגה. אין להגיד שאין כל הצדקה לרושם סובייקטיבי זה. יש יסוד להניח שאביהם המשותף של האדם והשימפנזה עמד על דרגת התפתחות גבוהה יותר ולא נמוכה יותר מזו של השימפנזה כיום. חרף מידת הגיחוך שיש בתגובת הדחייה הטבעית של האדם כלפי השימפנזה, יש אף אנשי מדע שהלכו שולל אחרי השפעתה הריגושית, ובנו תיאוריות בלתי מבוססות על מוצאו של האדם. תיאוריות אלה אינן מתכחשות למוצאו של האדם מן החי בדרך כלל, אלא אך עוקפות או פוסחות, תוך כרכורי הגיון ועקלקלות-מחשבה מתוחכמות, על קרבתו היתרה של האדם אל השימפנזה, שהרי כה דוחה היא. ,ע'201

האם הבחנתם איך לורנץ, הנוזף בזואולוגים שהניחו לסלידתם מהשימפנזה להטעותם, נופל עמוק מכולם לאותה מלכודת? הנה שוב המשפט המוזר: "אין להגיד שאין כל הצדקה לרושם סובייקטיבי זה. יש יסוד להניח שאביהם המשותף של האדם והשימפנזה עמד על דרגת התפתחות גבוהה יותר ולא נמוכה יותר מזו של השימפנזה כיום." לאמור: אם השימפנזה דוחה אותנו, זה משום שאנו חשים באינסטינקט שהמדובר ביצור שהתנוון מיצור מפותח יותר! מהיכן שאב לורנץ סברה משונה זו? בשום מקום לא מצאתי לה תימוכין מלבד במקום אחד: במאמרים של לורנץ עצמו מ-1940 שבהם מופיעים כמה משפטים על בני-אדם נעלים ונחותים:

האדם הנעלה לגמרי (Vollwertige) מגיב נגד אלה מבני-תקופתו הנושאים תכונות נחותות על-ידי התרחקות מהם. אולם תגובה זו מאדם נעלה לגמרי נתפסת על-ידי אדם בעל מאפיינים נחותים כפוגעת ביותר, והוא מגיב לה בשנאה ללא-גבול. ,ע'84

מה לעשות, אם כן באותם אנשים נחותים הנעלבים מיחס כזה מצד האדם הנעלה? כאן, כשנזכר במשלח-ידו הראשון, השיב הרופא הנחמד:

למרבה המזל, הכחדתם קלה יותר עבור רופא העם ומסוכנת פחות עבור הגוף הקולקטיבי מאשר ניתוח בגופו של היחיד. הקושי הטכני הגדול נעוץ בזיהוים. בהקשר זה יכול לסייע לנו טיפוח תכונות מלידה שלנו. אדם טוב יכול לחוש בפנימיותו אם אדם אחר הוא מנוול או לאו. מכאן נובעת עצה זמנית היכולה להישמע, אולי, מוזרה, מפיו של חוקר טבע המנתח את הסיבתיות: עלינו לסמוך על התגובות העמוקות והבלתי מבוקרות [ההדגשות שלי, א"א] של הפרטים המובחרים בקרבנו על מנת להגדיר את דגם המודל הרצוי לעמנו. ,ע'72

ומיהם אותם "פרטים מובחרים"? הציטוט מפי המומחה ל"מורסות בגוף העם" בראשית מאמר זה (ע' 5) אינו מותיר מקום לטעות. אם לורנץ הצעיר האמין שלסלידה מבני-אדם נחותים יש מקור אבולוציוני, הרי שהיטלר, לשיטתו, פעל על פי אינסטינקטים ביולוגיים נכונים. בשנים שלאחר המלחמה עשה לורנץ ככל יכולתו להתנער מהנאציזם ולהטיף לסובלנות ולאחווה, כפי שניכר מפרקיו האחרונים של "הרע לכאורה,"66 אבל המעבר הלוגי הקליל הזה מ"השימפנזה מגעיל אותי" אל "לפיכך, השימפנזה היא מין מנוון מבחינה ביולוגית," ממחיש בצורה טרגית איך אפילו חוקר טבע והומניסט מוצהר, שכבר היה בן שישים עם פרסום ספרו, לא הצליח להשתחרר מדרכי החשיבה הרצחניות שהשתרשו בו בצעירותו.

המקרה של לורנץ צריך גם להזכיר לנו את הפרדוקס המוזר של הנאציזם כולו, שלצד אכזריותו כלפי בני-אדם גילה חמלה ודאגה בולטים עד להביך כלפי בעלי חיים: חוקים קפדניים ברייך השלישי אסרו על גרימת כאב לבעלי חיים.7 האם יש בתופעה זו סתירה למודל המוצע כאן? איני בטוח. הנאצי, שהוריד בני-אדם דומים לו לדרגת חולדות וטפילים, גילה חמלה כלפי חיות שהיו שייכות לו ולא איימו על מעמדו כאדונם, וכמובן לא נתפסו כאובייקט מיני אפשרי כמו גזעי האדם הנחותים.

כי כן, גם כאן תופס הכלל שבו נתקלנו בחקירת השנאה לעמלק: "כמידת הקרבה כך מידת התיעוב." רק טבעי הוא לנסות ולהקיש ממאפיין זה של התפיסה האנושית לגבי היעלמותו של מין אנושי שלם, לפני זמן קצר בלבד: המאובנים במזרח התיכון חשפו שני מיני אדם, הניאנדרתאלי וה"נבון," שחפפו מבחינת גיליהם הפליאונטולוגיים למשך תקופה של כ-60,000 שנה, אולם אין ראיות למגע ביניהם. לעומת זאת, במקום היחיד שבו ידוע שהיה מגע ממשי בין שתי האוכלוסיות – במערב אירופה לפני כ-35,000 שנה – נמשכה החפיפה 1,000 עד 2,000 שנה בלבד, ובסופה נותר רק מין אחד. האם נחוץ יותר מניחוש אחד מי גרם להיעלמות מהירה זו? אם יכול אני להכליל ממה שהעלינו במאמר זה, ובמיוחד ממה שיובא בפרקים הבאים, מעז אני לשער כי הגברים שבין הניאנדרטאלים נתפסו בעיני אבותינו ממש כך, כגברים, ובכך עוררו את האיום העז ביותר שיכול ה"אחר" לעורר: איום התחרות המינית. מי יכול לשער את עוצמת הרתיעה והתיעוב שחש הצייד הקדמון שהביט מקרוב בעיני המסכנים ההם, שמהן נשקף פחד אנושי לכל דבר?




0 views0 comments

Recent Posts

See All

What Would Freud Say About That? Consumerism

Sigmund Freud's theories have had a profound impact on our understanding of human behavior and motivation, and this includes our relationship with consumerism. Freud's work on the psyche and the role

Relationship between Freud and culture

One of the central themes of the film is the relationship between Freud and culture. Freud's ideas about the role of the unconscious in shaping human behavior and the ways in which society shapes the

Freud's significant impact on culture and society

Sigmund Freud's psychoanalysis has had a significant impact on culture and society, both in the past and in the present. One of the most notable areas in which psychoanalysis has had an impact is in t

bottom of page