זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית חלק ה'

אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)

חלק שלישי: השנאה המטפיזית

אם בעיני רובנו עמלק הוא רק קוריוז היסטורי, והחזיר קוריוז אנתרופולוגי-קולינרי, הרי אלה הן מהברכות האמיתיות שהביאה הקִדמה. בפרקים הקודמים גם הרשיתי לעצמי פה ושם איזו הלצה או חידוד בנושאים אלה, להזכיר לכולנו עד כמה "אנחנו כבר לא שם." אבל "אנחנו," כמה עצוב, עדיין מיעוט בעולם. מהדורה זו של המאמר נכתבת בתקופה בה נתונה ישראל לאיומים שטרם ראתה כמותם מצד שתי זרועותיה הקיצוניות של הקנאות האסלאמית, השיעה והסונה, הנשבעות השכם והערב למחות את "הקופים והחזירים" מתחת השמים. הנה, המגפה שהשתוללה בימי אבותינו ממשיכה לתבוע קורבנות, בגייסה טכנולוגיה מודרנית לשירות יצרים שלא השתנו מימי קדם. הגיעה השעה, אם כן, להכליל את מה שלמדנו מעמלק ומהחזיר לגבי שרשי השנאה המטפיזית כולה.

אבל לפני שננתח את נפש השונא המטפיזי מהצד השני, עוד נותרה לנו עבודה רבה מצדנו שלנו.

כח. אבי אבות השנאה: טומאת הגוף בעיני היהדות

מה סיבת השנאה המטאפיזית? השערתנו ניתנת כבר לתמצות על רגל אחת: היא נובעת ממטען כבד של סלידה, בושה ושנאה שבני-האדם נושאים כלפי עצמם. וכיוון שמחקרנו החל בשני שנואי-נפשם של היהודים, הגיעה השעה לפנות אל המקור העיקרי של שנאה עצמית ביהדות. ללא ספק, זה לא יהיה דיון נעים. ברצוני לעסוק בסלידה הבלתי-פוסקת שמעוררת ההלכה ביהודי כלפי גופו שלו. אם אכן קיימת תופעה כזאת, הרי שנאה כלפי בני-אדם ויצורים אחרים היא המפלט הקל יותר מפניה לעומת האלטרנטיבה האחרת, שהיא, בפשטות, ההתאבדות.

לאורך מרבית ההיסטוריה לא חשו בני-אדם בנוח עם תפקודי גופם. זה, למרבה הצער, תוצר-לוואי נפוץ של התרבות ובעיקר של הדת. אבל בתחום זה תופס היהודי מקום בהחלט לא סימפטי בראש הרשימה. הדבר הראשון המזדקר כאן לעין הוא רתיעתה של דת ישראל מפני הגוף האנושי ותפקודיו, שעל רובם הטביעה מונח מרתיע: טומאה. איני מדבר על הסלידה מההפרשות ומריקבון, שהיא מוּלדת באופן ביולוגי. בעיני ההלכה, היהודי כולו טמא בהיותו ישן, ובהקיצו נשארת טומאה בידיו ועליו לרחוץ אותן ואת כל המקומות בגוף בהן נגעו. הוא נעשה טמא ברגע מותו (בגופת הגוי, לעומת זאת, אין טומאה) וטומאתו מדבקת את כל הנוגע בו. המקור העיקרי לטומאת היהודי החי הוא, כצפוי, אברי המין ותפקודיהם. גם אם היהדות לא המציאה את ברית-המילה אלא העתיקה אותה מדתות אליליות, היא העבירה אותה לאסלאם כולו, כמו גם, למרבה התמיהה, לעמים נוצריים כמו האנגלוסאקסים. בתקופה המודרנית היא עטופה בנימוקים פסוודו-רפואיים (ובארה"ב גם נתמכת בידי לובי האורולוגים), אבל כל עיון רציני בתולדותיה מגלה שכוונתה פשוטה: לפגוע בהנאה המינית. וכמובן, כל הטומאות הקשורות בגוף הגבר היהודי מתגמדות לעומת ענן הטומאה האופף את האשה היהודייה – נושא שאני נאלץ להקדיש לו פרק נפרד בהמשך (‏כט). ואם לא די בכל אלה, אפילו הפנטאזיה, מקום מפלטו ומקור כוחו של המין האנושי כולו מאז עמד על דעתו, נעשתה ליהודי למלכודת קטלנית: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כ"ט 1). במילים אחרות: פנטאזיה על מעשה מיני אסור היא חטא כבד יותר מהמעשה עצמו.

למה?! למה קידשה היהדות מלחמה כזאת ביצר המין? ולמה כל כך דלה הספרות המחקרית בנושא מביך זה?

ראשית עלינו לברר היכן החלה מגמה זו. תאמרו: בתלמוד, מקור ההלכה. אבל אם נעבור על מכלול האמירות התלמודיות על המין נגלה להפתעתנו טקסט מגוון וליברלי, שלצד הביטויים הצפויים של רתיעה וגועל שזורות בו אמירות נועזות בשבח ההנאה הארוטית, היתרים לפרקטיקות לא-מקובלות ועצות נבונות לשיפור הטכניקה. אמורא בשם רב כהנא, למשל, התגנב מתחת למיטת רבו כשזה עשה אהבה עם אשתו, וחילופי הדברים בין התלמיד למורה במהלך האקט (ברכות ס"ב 1) מעידים בבירור שהחוצפה והחתרנות הייתה נחלת יהודים גם בימי קדם. הגדיל לעשות רב חסדא, שיעץ לבנותיו ערב נישואיהן (שבת ק"מ 2):

נַקִיט מרגניתָא בּחַדַא יָדֵיה, וכוֹרָא בּחַדַא יָדֵיה. מרגניתָא אַחַוֵי לְהוֹ, וכוֹרָא לָא אַחַוֵי לְהוֹ, עד דמיצטערַן, והַדַר אַחַוֵי לְהוֹ.

[בעלך] החזיק [ניסה לגעת ב]מרגנית [שד] בידו האחת, ו[את] החור בידו האחת [השנייה]. המרגנית תני לו, והחור אל תתני לו, עד שיסבול, ואז תני לו.

אולם בתלמוד מופיעה ראשיתה של מגמה נוספת, תמימה בפני עצמה, אלא שתוצאותיה בדורות הבאים תהיינה קשות: חז"ל התמצאו היטב בידע ובאמונות של זמנם, וביניהם היו רופאים, כמו שמואל ירחינאה שפגשנו בפרק ‏יח. מדרך הטבע יעצו חכמים אלה, בין שלל אמירותיהם על כל נושא תחת השמש, גם עצות בענייני בריאות, ומדרך הטבע חלק גדול מעצות אלה היו תרופות-סבתא ואפילו עצות מזיקות ממש. עד כאן הכל טוב ויפה. חז"ל לא היו אמורים להתמצא בווירולוגיה או בביולוגיה מולקולארית. הצרה היא שעם הפיכת הטקסט התלמודי למקודש, חששו אנשים מלפסול את אמירותיו בתחומים חילוניים שהתבררו כשגויות. רבנים מעטים אמרו בגלוי כי לחכמי הגויים יש עדיפות במדעים לצד נחיתותם המוסרית, אבל רבים אחרים ניסו להראות כי בכל זאת, חוכמתם האלוהית של גדולי התלמוד התבטאה גם בעצותיהם הרפואיות. במאות הבאות, עם הופעת רבנים יהודים שהיו גם רופאים, ועם התפשטות המקצוע בקרב יהודים בכלל, הלך והתחזק הקשר הלא-בריא בין רפואה והלכה. הגיעו הדברים לידי כך שגם חוקרים ידועים בני דורנו מוצאים עצמם נבוכים ומתפתלים בנושא זה. קוטק, מהחוקרים הישראליים החשובים בתחום ההיסטוריה של הרפואה, הוא דוגמא בולטת [], ובהמשך נמצא רופאים שומרי-מצוות בני זמננו הנוקטים בסילופים חמורים כדי להגן על דעות קודמיהם. למגמה זו השלכה ישירה לענייננו: אמירות תלמודיות בגנות ההנאה המינית קיבלו במרוצת הדורות מעמד של אזהרות רפואיות.

כפל-הפנים לעיל ביחסו של התלמוד למיניות, שנע בין סובלנות והתלהבות לפחד ורתיעה, יצר תנועת מטוטלת במהלך הדורות. בין התקופות הליברליות בולט, כמובן, תור הזהב בספרד. ר' אברהם אבן-עזרא (1092-1167) היה פרשן מקרא (שפינוזה ראה בו את אחד ממייסדי ביקורת המקרא), מתמטיקאי, אסטרונום, משורר ורופא, שייחס למשגל שלושה תפקידים: רבייה, שיפור הבריאות והנאה. כמעט לא ייאמן כי חותנו של בן עזרא, ר' יהודה הלוי (1080-1141), מחברם של ספר הכוזרי הקנוני ופיוטים רבים לראש השנה, חיבר גם שירים ארוטיים, ובהם אפילו שיר הומוסקסואלי גלוי:

עוּרָה, יְדִידִי, מִתְּנוּמָתֶךָ

אֶשְׂבַּע בְּהָקִיץ אֶת תְּמוּנָתֶךָ.

אִם תֶּחֱזֶה נוֹשֵׁק שְׂפָתְךָ בַּחֲלוֹם,

אֶהְיֶה אֲנִי פּוֹתֵר חֲלוֹמוֹתֶךָ!

מכאן פנתה המטוטלת בכיוון ההפוך, והפוריטניות כבשה כמעט כל חלקה. לא חלוף דור והמטרה השלישית של המיניות על-פי אבן-עזרא, ההנאה הפשוטה, תהפוך מטרה לגינוי מקיר אל קיר. אחד מאלה שגרמו לעם היהודי בכייה לדורות בתחום זה הוא גם גדול ההוגים בתולדותיו, שמעט מהעזתו התגלה לנו בדיונינו על עמלק. הרמב"ם הוא סמכות שכמעט אין אמירה שלה שלא נודעה לה השפעה עצומה על כל יהודי עד ימינו, וזאת משום שמלבד מעמדו כפוסק ראשון במעלה ופילוסוף מקורי הוא גם נודע כרופא בעל מוניטין עולמיים, ששירת בארמון הווזיר אלפדיל, ראש-ממשלת הסולטאן סאלח א-דין, ולפי כמה מקורות טיפל גם בסאלח א-דין עצמו, ואולי אף באויבו ריצ'רד לב-הארי. "לו באה הלבנה לידיו," התפייט המשורר הערבי אלמולך, "היה מרפא את כתמי פניה." לידיעותיו בכירורגיה, רפואה פנימית ומיילדות נוספה גם התמצאות בפסיכיאטריה של ימיו. בכתביו יעץ בדרך-כלל עצות מתקבלות על הדעת (אם כי לאזהרות מסוג "לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן אפילו יבשים, ואין צריך לומר רטובים" [משנה תורה, הלכות דעות ד' 11] ממש לא כדאי להתייחס ברצינות). הוא התייחס בביקורתיות אמפירית כמעט-מודרנית לטעויות של היפוקרטס, גאלנוס ואבן-רושד (וכמובן גם של גדול מוריו, אריסטו ), ולא חשש מלבטל אפילו אמונות תפלות בהן החזיקו חז"ל.73 אבל כשהגיע לעניין המין, היה זה כאילו נפרץ סכר האובססיות של אגודת היפוכונדרים שלמה:

שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין [משלי ל"א 3]. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחייו, ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחייו ושיער רגליו רובה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים, והאלף – מרוב התשמיש. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד' 26-28).

ובמילים פשוטות: 99.9% ממקרי המוות נובעים מעודף יחסי מין. את ההבלותא הזאת מפי "חכמי הרופאים" ציטט אדם שלא חשש להגדיר עצות אחרות של חז"ל כאמונות תפלות, אבל בעניין זה התעלם מהאמירות התלמודיות האחרות, שהתייחסו למין בצורה חיובית יותר, ובכך יצר מצג הלכתי סלקטיבי שהלך והקצין עם השנים: המשגל מותר רק לצרכי רבייה, יש לעשותו "בבושת פנים" ואת ההנאה ממנו להגביל ככל האפשר. לכן, הסברו למצוות המילה הצביע על כוונתה המקורית:

כן, לדעתי, גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו. יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?" אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות. הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש. זאת, לדעתי, הסיבה החשובה ביותר למילה (39, חלק שלישי, פרק מ"ט).

למה יצא הרמב"ם בשני כובעיו, כאוטוריטה דתית ומדעית, למלחמה כזאת ביצר המין? השאלה תתחדד בהמשך כשנשמע את מסכת הדימיונות הפרועה בה האמין בכל הקשור לחיי המין של הגויים (פרק ‏לב). כאן, אחרי כל ההתנצלויות המתבקשות, אי-אפשר שלא להתייחס לפרט מוזר בחיי האיש עצמו. הוא נולד בסביבות 1138 ונישא בסביבות 1183-4, בהיותו כבן ארבעים וחמש – גיל מופלג באותם ימים. האם היה נשוי קודם לכן? מקורות אחדים מציינים אישה קודמת שנפטרה בצעירותה. גם אין להתעלם מהאפשרות ששמונה שנות הדיכאון בהן לקה לפי עדותו אחרי מות אביו ואחיו הצעיר בתוך שנתיים31 פגעו ביכולתו לקשור קשר אינטימי. הבה נזכור כי "משנה תורה," נכתב בשנים 1167-1177. לכן, אם חי הרמב"ם בפרישות עד נישואיו בגיל העמידה – ואיני מצליח להעלות בדעתי אפשרות אחרת – אין מנוס מלהצביע על העובדה המביכה: היצירה ההלכתית בעלת ההשפעה החזקה ביותר על חיי המין של העם היהודי נכתבה ע"י גבר שעמד עדיין בבתוליו.

מאה שנה מאוחר יותר קם ליהדות עוד פוסק גדול, רופא גם הוא, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1194-1270). בניגוד לרמב"ם היה גם מיסטיקאי, ולא היסס לחלוק על קודמו בנושאים רבים. אבל בנושא המין הסכים אתו לחלוטין: "ודע כי המשגל דבר נמאס ומרוחק בתורה, זולתי לקיום המין, ואשר לא ייוולד ממנו הוא אסור."Error! Bookmark not defined.,ע'146-147

בית-מדרשו של הרמב"ן היה אחד ממקורות צמיחתה של הקבלה היהודית, ששיאה בספר ה"זוהר," בו נהפכה שוב תנועת המטוטלת: למיניות התייחד מקום מכובד בעולם האלוהות ולפיכך גם בחיי האדם. מיסטיקאי אלמוני בן תחילת המאה ה-13 ניסה, אם כן, לתקן את הנזק שגרמו שני קודמיו. באקט מרהיב של חוצפה ייחס את חיבורו, "איגרת הקודש," ללא אחר מאשר הרמב"ן, וזאת כדי לסתור בשמו את הרמב"ם:

דע כי חיבור זה הוא עניין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חס וחלילה. שהחיבור הראוי נקרא "ידיעה" ולא לחינם נקרא כך, כאמור [שמואל-א א' 19] וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ. וזהו סוד טיפת הזרע: כשהיא נמשכת ממקום הקדושה ובטהרה, נמשכת הדעה והחכמה והבינה והוא המוח. ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החיבור "ידיעה."

ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המישוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני, לפי שדעתו היווני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היווני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם יתברך ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחיבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השם יתברך בראם במאמרו, דכתיב [דברים ל"ב 6] הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, ואמרו חז"ל במסכת חולין [נ"ו 2] שברא הקב"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת [ב 12] אמרו: אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ, מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא השם יתברך דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה? אלא פעולותיו של הקב"ה תמימות שנאמר [דברים ל"ב 4] הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ. ואומר [בראשית א 31] וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.

עולם הפוך: יהודי מגנה יווני על סלידתו מהגוף! אך כל זה לא הועיל: כשחיבר ר' יוסף קארו (1488-1575) את ה"שולחן ערוך," המקור הקנוני להלכה היהודית, כבר הפכו "מין" ו"טומאה" למילים כמעט נרדפות, ואזהרתו המאיימת של הרמב"ם הועתקה בו מילה במילה. שורת איסורים הוטלה על קדם-המשחק המיני, מנומקת בצורך לעשות את המשגל לאקט קצר ונטול הנאה, כשהמופת המובא שם להמעטת ההנאה המינית הוא ר' אליעזר בן הורקנוס ש"היה משמש במיטתו באימה וביראה כמי שכפאו שד" (נדרים כ' 1). לא ייאמן, אבל אפילו הצצה של אדם במערומיו שלו היא חטא:

כתיב וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ [מיכה ו 8]. לפיכך צריך אדם להיות צנוע בכל אורחותיו. ולכן כשלובש או פושט את חלוקו או שאר בגד שעל בשרו, ידקדק מאוד שלא לגלות את גופו, אלא ילבישו ויפשטו כשהוא שוכב על משכבו מכוסה. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים ובחשכה מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו, וכחשכה כאורה לפניו יתברך שמו. והצניעות והבושת מביאות את האדם לידי הכנעה לפניו יתברך שמו ("קיצור שולחן ערוך" ג' 1)

אם לבו רואה את הערווה שלו, אף על פי שהערווה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק, גם כן אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסיים שהם מודבקים על גופו, או שיאזור באזור, או יניח זרועותיו על החלוק כדי להפסיק בין לבו לערוותו (ה' 17)

הלב "רואה" את הערווה, כאילו מדובר בשני בני-אדם שונים! הקונפליקטים בין חלקי הגוף גוברים בכל הנוגע לעשיית הצרכים. "וכשמטיל מים בעמידה… יזהר מאוד שלא לאחוז בידיו במילתו" (ד' 3), וגם כאן יש לרבי אליעזר האימתני מה לומר: "כל האוחז באמתו [הפין] ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם." לקושי גדול יותר נקלע ה"שולחן ערוך" בנוגע לניגוב הצואה. מצד אחד, כמו במרבית התרבויות, הוא אסר על עשיית הפעולה ביד ימין, המיועדת לפעילויות חיוניות אחרות. מצד שני, יד שמאל היא היד המשמשת להנחת תפילין. כאן נדרשה פשרה: "ומהאי טעמא [ומסיבה זאת] אין לקנח באצבע אמצעית של יד שמאל שכורך עליה הרצועה של התפילין" ("קיצור" ד' 5). בין היהודים החרדים מקוימת הוראה זו בקפדנות, כפי שלמדתי משני צעירים "חוזרים לשאלה" שראיתי מצחקקים אגב הדגמת מצג מוזר של כף יד שמאל, שבו האמה משוכה לאחור והאצבע והקמיצה נצמדות זו לזו במקומה: הם התוודו זה בפני זה כי עד היום רגילים הם להשתמש בצורה זאת בנייר הטואלט. רק כף יד אחת – ואפילו בה נלחמות הקדושה והטומאה!

כט. ההדחקה ועונשה: האשה הופכת לערווה מהלכת

מהי הדרך הקלה ביותר להילחם בדחף אסור? פשוט: לסלק את מה שמגרה אותו. אמנם שום תרבות לא השמידה את נשותיה – כלומר, לא עשתה כן ושרדה – אבל מלבד המוצא הקיצוני הזה עשו כל העמים את כל שביכולתם כדי להפוך את האשה לאשמה העיקרית במעשי הגבר, והנהיגו אינספור חוקים שנועדו להרחיקה בכל רגע בו אינה דרושה לסיפוק יצריו.

גם במגמה כלל-אנושית זו תופסת ההלכה היהודית מקום לא מכובד בצמרת. הטומאה הנפוצה ביותר בחייו של היהודי היא זו הנובעת מהאובייקט של תשוקותיו: כל אשה יהודייה, מגיל ההתבגרות ועד הבלות, מוגדרת במשך כמחצית מהימים "טמאה." טומאה זו מתחדשת עם כל וסת, לידה או דימום וגינאלי אחר, כולל קריעת קרום הבתולין. דווקא אלה, להזכירכם, המצבים בהם סובלת האשה מכאבים, דיכאון, חרדה ותחושות דחייה, וכמהה יותר מתמיד לחיבוק! לכאורה הוא הדבר גם לגבי הגבר: האקט המיני הופך אותו לטמא עד שיטבול. אך ראו זה פלא: במהלך הדורות ביטלו הגברים את חובת הטבילה אחרי פליטת זרע – ממש כך: הפרת המצווה הייתה כה המונית (שהרי קל יותר להצניע את פליטת הזרע מאשר את הווסת) – עד שלא נותרה ברירה אלא לבטלה. חובת הנשים, לעומת זאת, נותרה במלואה וה"מקווה" נותר מוסד חיוני בכל קהילה דתית עד ימינו.

כן, אני יודע, כל זה ¬רק בא להרבות הרמוניה ואהבה בין איש לאשתו וכו', כפי שטוענים המטיפים ל"קדושת המשפחה." נו באמת: אם הגדרת האשה כ"טמאה" באה להגביר את אהבת בעלה אליה, צריכים היינו לאהוב את החולד, העכבר ושאר שמונת השרצים הטמאים (שמות י"א 29-30). שימו לב למילים בהן מוגדרת האשה בתקופה זו: "נידה" (מלשון נידוי) או "זבה" (מלשון זיבה, מחלת מין בגברים), ויודעי-דבר מבדילים בין "זבה גדולה" ל"זבה קטנה." איני יודע אם באיזו דת הגיעה שנאת לאשה לשפל כמו בקביעת התלמוד "אשה – חֶמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה" (שבת קנ"ב 1). ה"קיצור שולחן ערוך" אפילו חיבר בפירוש את האשה לשני מושאים אחרים של שנאה מטאפיזית:

יש ליזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר (ג' 8).

למה? אחד הדיונים ההלכתיים המרכזיים בתלמוד בנושא זה הוסיף לו כמה חידושים באנטומיה:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה. והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר [ישעיהו מ"ז 2] גַּלִּי שׁוֹק, עִבְרִי נְהָרוֹת, וכתיב [שם, 3] תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר [שיר השירים ב 14] כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר [שם, ד 1] שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים (ברכות כ"ד 1).

האצבע הקטנה של אשה, שער ראשה, כל טפח מגופה האמור להיות מכוסה, ואפילו קולה כשהיא שרה – כל אלה הם, בפשטות, אבר-מין נרחב המכסה את כל גופה. במונחי הסמיוטיקה וביקורת הספרות, זוהי "סינקדוכה," לאמור, ייצוג של דבר בעזרת חלקו, כמו "יד" לציון שחקן קלפים, או להיפך. אבל בוודאי ניחשתם שאיני מתכוון להתבטא כאן רק במונחי חקר הספרות. כשפרחח מכנה אשה "כּוּסית" (או, בסלנג הרוסי, "פּיזדא"), אנחנו מבינים ש"זה כל מה שיש לו בראש." הוא הדין עם מי שמשמיע הצהרות מלומדות – אונטולוגיות או אפיסטמולוגיות – בדבר זהות בין אצבע או קול לבין ואגינה. למען האמת, ההשוואה אינה לגמרי הוגנת: מעולם לא שמעתי אדם, אפילו הביריון הנבער ביותר, מכנה "כּוּסית" שופטת בבית-המשפט העליון, דיקאנית פקולטה או סתם סבתא, בעוד ההצהרה ההלכתית אינה חסה על אף אשה: ראיתָ זרוע, כתף או כף רגל של אשה? ראית את הנרתיקה שלה!

הרב והפרחח אינם בודדים בראיית אבר-הנקבות בכל מקום בגוף האשה. פרויד שיער כי הסימפטומים ההיסטריים נובעים מהעובדה שהאזורים הארוגניים של האשה והגבר ההיסטריים

גבר נקרא ביידיש "שמוק" או "פוץ,"

גוי ערל יהודי בן ברית

לו הייתה האשה רק מבוזה ומושפלת, הייתה זו חצי צרה. אבל, ממש כמו העמלקי, היהודי וכל מושא אחר של שנאה מטפיזית, יוחסו לאשה גם כוחות הרס על-טבעיים. התורה צוותה - - - והשימוש בלשון נקבה מבטא דפוס אוניברסאלי: דווקא האשה, החלשה פיזית מהגבר, חשודה בכוחות כישוף יותר ממנו.

והנצרות הביאה

אונס

פעם אחת תיאר המקרא בכנות איך מתפתחת שנאה לאשה. אמנון בן דוד התאהב באחותו:

וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת! וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי? וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל! וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי לֵכִי! וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי! וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ (שמואל-ב י"ג 11-17).

יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר. קצש"ע ג 8.

בראשית רבה מ"ה: ורבנן אמרי: ד' מדות נאמרו בנשים: גרגרניות, צייתניות, עצלניות, קנאניות. גרגרניות מחוה (בראשית ג'): ותקח מפריו ותאכל. צייתניות (בראשית י"ח) ושרה שומעת. עצלניות (בראשית) מהרי שלוש סאים קמח סולת. קנאניות, דכתיב (בראשית ל') ותקנא רחל באחותה. רבי יהודה בר נחמיה אמר: אף איסטטניות ודברניות. איסטטניות, (בראשית ט"ז): ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך. ודברניות, (במדבר י"ב): ותדבר מרים ואהרן במשה. רבי לוי אמר: אף גנביות שנאמר (בראשית ל"א): ותגנוב רחל את התרפים. יוצאניות, (בראשית ל"ה): ותצא דינה.

ב רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר ויבן כתיב התבונן מאין לבראתה אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה לא מן העין שלא תהא סקרנית ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית ולא מן הפה שלא תהא דברנית ולא מן הלב שלא תהא קנתנית ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם אפי' בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה אף על פי כן (משלי א) ותפרעו כל עצתי לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מיקרת ראשה שנאמר (ישעיה ג') ותלכנה נטויות גרון ולא מן העין והרי היא סקרנית שנאמר (שם ) ומסקרות עינים ולא מן האוזן והרי היא צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל ולא מן הלב והרי היא קנתנית שנאמר (שם ל) ותקנא רחל באחותה ולא מן היד והרי היא ממשמשנית שנאמר (שם לא) ותגנוב רחל את התרפים ולא מן הרגל והרי היא פרסנית שנאמר (שם לד) ותצא דינה:

לא לשכוח לציין את ההלכות על כבוד האשה!

בתחום "ערוות" השיער ניהלו הנשים היהודיות קרב מרתק נגד הרבנים. הקיצונים בציבור החרדי חייבו את נשותיהם לגלח את שער ראשן לחלוטין ולכסותו במטפחת הדוקה. בכך שמו את נשותיהם באותו מעמד כשל האשה הגויה שנשבתה במלחמה (), שחויבה לגלח את ראשה כדי שתתכער בעיני אדונה העברי. הנשים בקהילות פחות מחמירות (אולי גם בעידוד בעליהן?) הציעו, במהלך מבריק של "שיבת המודחק," שכיסוי הראש האידיאלי הוא..."פיאה נכרית." כך נוצרו מצבים שיהודייה שומרת מצוות יכלה להתהדר בשיער מרהיב יותר משל חברתה החילונית או הלא יהודייה. הרבנים הרגישו עד מהרה בתרמית והרימו קול זעקה, כפי שניתן לראות באינספור פסיקות נזעמות עד ימינו אלה, בעיקר בציבור הספרדי, שאחד מהם הזכיר מקרה בו השתמשה אשה לפיאה נכרית ב...שיערה שלה. מולם, למרבה ההפתעה, מתייצבת חב"ד עם חיוב הפאה.

ה"ערווה" השנייה הגיבה לאחרונה במהלך מתריס עוד יותר: פורום הנשים הפמיניסטיות בציבור הדתי לאומי בישראל, שכבר הביא לסילוקם של רבנים שנתפסו בעבירות מין, נקרא בפשטות "קולֵך."

ל. הטירוף בשיאו: האוננות מוכרזת כמגפה

לא רק על גוף אשתו ניהל היהודי את המלחמה נגד היצר אלא בעיקר על גופו שלו. מה שאתאר עכשיו הוא תהליך שעד היום אינו זוכה לתשומת-לב ראויה מצד הפסיכולוגיה ובשל כך נותר בשליטתם של כל מיני קנאי-דת וסתם מופרעים. מלחמת היהדות בהנאה המינית הגיעה לשיא הרסני דווקא מול האקט התמים ביותר.

התורה, כידוע, הגדירה שורה ארוכה של מעשים מיניים כאסורים. לחלקם יש צידוק ביולוגי, כמו גילוי עריות, או סוציאלי, כמו ניאוף, ולאחרים כמו על ההומוסקסואליות עוד ניתן למצוא תירוצים דחוקים של עידוד ילודה. אבל החל מימי התלמוד, ועוד יותר במאות השנים האחרונות, עלתה לראש הרשימה עבירה חדשה שכלל לא הוזכרה בתורה – האוננות – ודווקא היא הוכרזה כחמורה ביותר! פעולה אינסטינקטיבית פשוטה, מהנה ובריאה של פריקת מתח ותרגול מערכת הרביה, שנותרה למעשה המפלט היחיד לרבים שצייתו לכל איסורי הדת, הפכה לפשע האולטימטיבי. העגום מכל הוא שקרבנותיו העיקריים של מסע רדיפה זה היו ונותרו עד היום החלק הפגיע ביותר באוכלוסיה, שמבוכות וסערות-נפש הן ממילא מנת חלקו: נערים מתבגרים.

המגמה החלה בכמה אמירות בתלמוד כמו "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה" (נידה י"ג 1), או אזהרת ר' אליעזר "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו הורג נפשות" (כלה רבתי ב 4). מן הסתם לא הייתה זו דעתם של התנאים והאמוראים שהתירו פעילות מינית לא-רבייתית, כמו משגל אנאלי (נדרים כ 2), אבל בדורות הבאים התחזקה המגמה המחמירה. הרמב"ם (משנה תורה כ"א 18) חזר על ההשוואה בין אוננות לרצח, ובהזדמנות זו גם הוסיף עליה ניאוף: "אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ [ישעיהו א 15] וכאילו הרג הנפש." גם בכך לא די היה לשולחן ערוך, שהבהיר: "עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (אבן העזר כ"ג 1). במילים אחרות, האוננות חמורה יותר ביהדות לא רק מאונס, למשל, או מכל סטייה מינית, אלא אפילו משלוש העבירות – רצח, גילוי-עריות ועבודה זרה – שעליהן חייב היהודי להיהרג ולא לעבור. עוד כונה המעשה "סיבת המבול," "בעטיו מתים בנים קטנים," "סיבת כל הארבע גלויות," "קלקול בעליונים" – שורת הסופרלטיבים אינה נגמרת, ואפילו השואה יוחסה לו:

שנתרבו פושעים מורדים המשחיתים זרעם רחמנא לצלן, [...] עד שעלה קיטרוג הגדול בעוונותינו הרבים [...] ונמסרנו בידי ארור עמלק ימ"ש להשמיד ולהרוג ולאבד [...] כי כל ישראל הקדושים ערבים זה בזה. כי באם ישראל הקדושים נוטרים מידת יסוד [נזהרים בעברות הקשורות באיבר הזכרות], אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם ( , ע' 240).

וכשספרות ההלכה, השכלתנית מטבעה, מהלכת אימים כאלה, יעלה על הדעת שהקבלה, על שפע יצירי דימיונה, תשב מנגד? ה"זוהר" קבע שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר על חטא זה, שוב בנימוק המבעית שהמאונן, אינו יכול לבקש את מחילת אותם בני אדם ש"נרצחו" על-ידו בכך שלידתם נמנעה. כך נוצרה קואליציה נדירה בין הרציונליזם של הרמב"ם לבין המיסטיקה של ה"זוהר." לזה האחרון לא היה די, כנראה, בהפיכת המאונן לרוצח ולכן הוסיף וקבע שמהזרע ש"נרצח" מתעברת בכל זאת נקבה דֶמונית בשם לילית או נעמה וממנה נולדים שדים. עכשיו נסו בבקשה – לא, אין זה תרגיל רטורי אלא מציאות יומיומית – לדמיין נער מבויש יוצא מהאמבטיה או מהשירותים בידיעה שבזה הרגע נעשה לאביהם של עוד כמה שדים...

תאמרו: אולי נניח לטבע עצמו לסייע לנערים ולרווקים ע"י קֶרי-לילה בחלומותיהם? חס-ושלום! וכי לא שמענו בפרק ‏יב את המילה "קֶרי" מיוחסת למעשי עמלק? יתרה מזאת: אֵם-השדים, מסתבר, מתעברת גם מחלומות רטובים. הנה מיודענו ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, היה לא רק הסמכות הראשונה-במעלה בהלכה היהודית אלא גם מיסטיקן, שכל חייו ניהל עם מלאך/מלאכית דיאלוגים סודיים (ר' פרק ‏לד להלן). "מגיד" זה היה חוזר ומזהירו שלא ליהנות לא רק ממין אלא גם מאכילה ושתיית מים. באחת ההתגלויות סיפר המגיד לקארו כי מקֶרי-לילה שאירע לו כבר נעשה בשעה טובה אביהם של כמה שדים. ,ע'139 מכאן הלכה האובססיה ויצאה משליטה: לא רק מאוננות או קֶרי-לילה מתעברת השֵדה, אלא אפילו ממשגל רגיל שכמה טיפות זרע הצליחו לטפטף בסופו על הסדין! בן-זמנו של קארו, האר"י ("האשכנזי/ האלוהי/ אדוננו ר' יצחק" לוריא, 1534-1572) היה בין המזהירים הכפייתיים ביותר מפני סכנה חדשה זו, והנהיג דרכים שונות (ומשונות) למנוע מן הגברת התאוותנית להגיע אל הטיפות הנכספות. תלמידו, ר' חיים ויטאל (1543-1620) מחבר אור החיים, שירש ממנו את המשימה להילחם בהוצאת זרע לבטלה, סיים את חייו במצב של ספק-שפיות: הוא האשים כמעט את כל גדולי ההלכה והקבלה בדורו כי "ראה" אותם נואפים עם נשים נשואות ומקיימים משכבי זכר. אם שאלתם את עצמכם איך הצמיחה הקבלה הזוהרית והלוריאנית משוגעים עם תעודות, מסוגם של שבתאי צבי ויעקב פרנק, זכרו כי גם בכתבי אלה הנחשבים ל"שפויים," כמו קארו וּוִיטאל, ניכרה התנדנדות על גבול הפסיכוזה.

שילה פכטר, בעבודת דוקטורט חלוצית, היה הראשון לחקור את השתקעות הקבלה לדורותיה באורגיית-הפחדים סביב האוננות שהותירה חותם באינספור מנהגים מוזרים עד היום. לצד כתבים ומנהגים אלה חושף פכטר תובנה מדהימה שעלתה בקבלה עצמה: כשנברא העולם, עדיין לא הייתה קיימת בת-זוגו של אלוהים, השכינה, ולכן ברא את העולם ע"י מעשה אוטוארוטי בעיקרו. כעסו של אלוהים על המאונן, לפיכך, נעשה מובן יותר לאור העובדה שהוא מזכיר לו מעשה שלו עצמו!

ואם לא די בקואליציה מוזרה זו בין הרציונליזם והמיסטיקה, שאליה הצטרפה אפילו אויבתה המושבעת של היהדות, הנצרות, ואחריה האסלאם, הנה הצטרף למלחמה באוננות עוד צד רב-כוח: ה...רפואה. אמנם, אחד מאבות המקצוע, גאלנוס (129-199), סבר כי המעשה בריא, אבל דווקא בתקופת הנאורות קמה באירופה מקהלת בני-סמכא שייחסו לאוננות כמעט כל הפרעה דרמטולוגית, נוירולוגית או פסיכיאטרית, והציעו שיטות קיצוניות למניעתה – עוד סיבה לשכיחות מנהג המילה בעולם האנגלוסאקסי. אפילו פרויד (!), כנראה בהשפעת מורו הצרפתי שארקו, חשד שהאוננות מזיקה (-), ובהתחשב בעובדה שחיי המין שלו עצמו היו על גבול האין-אונות (-), אולי מוצדק למנות גם אותו בין קרבנות הפאניקה ההמונית.

על כך יש להוסיף את העובדה שהרפואה הייתה מאז ומתמיד מקצוע מושך ליהודים. "היהודים," התרתח פאראצלזוס הגדול, "טוענים שהם הרופאים הוותיקים והראשונים. ואכן, הם ראשונים במעלה בכל העמים, לאמור, נוכלים ראשונים במעלה."79,ע'222 ואכן, בעקבות חכמי התלמוד, הראב"ע, הרמב"ם והרמב"ן (ר' פרק -), הלך וגדל מספר היהודים בין חלוצי הרפואה. לא מן הנמנע, אם כן, שלצד גדולתם הקלינית והמדעית, ולצד מורשת החמלה שקיבלו מחינוכם היהודי, הביאו רופאים אלה גם כמה מהפחדים של אבותיהם בנוגע לאוננות. גם בימינו, התקדמות המדע אינה ערובה לנאורות. אברהם שטינברג מהאוניברסיטה העברית, נוירולוג, חתן פרס ישראל וגם רב, באנציקלופדיה שערך על רפואה והלכה, הקדיש ערך מיוחד ל"זרע," בו גיבב יחד אמונות תפלות מהתלמוד עם מידע רפואי עדכני (ואפילו הודה בחצי-פה שדיבורי הפוסקים על פליטת הזרע הנשית אין להם אחיזה במציאות), אבל חזר מילה במילה על כל הטלת-האימים של הרמב"ם ודומיו בנוגע לנזקי האוננות. שטויות דומות מפיץ בציבור עוד מרצה נודע מאותה אוניברסיטה, מרדכי הלפרין, באתרי האינטרנט בהם שואלים גולשים לדעתו. אני אומר "שטויות" כי אין מקום להתבטא בעדינות כשהמשיב, לצד הסמכתו כרב, מנפנף גם בתעודות הרופא שלו כדי להפחיד נערים במידע כוזב על נזקי האוננות.

בואו נתעכב לרגע כדי לחשוב על הכוח הטמון בשיתוף-פעולה זה בין הדת לרפואה. כולנו מכירים את ההבדל בין תפיסת המציאות האובייקטיבית, הבאה מבחוץ, לבין התפיסות הסובייקטיביות, כמו הרגש והחשיבה. בעולמנו הפנימי אנחנו יכולים לפנטז כאוות-נפשנו, בעוד הכרת הסביבה הפיזית כפויה עלינו, ואם חלות הפרעות בהכרתנו את הסביבה (הלוצינציות ודלוזיות), הן מעידות על מחלת נפש. מה, אם כן, לגבי הכרתנו את גופנו? זהו אזור ביניים: באופן נורמלי אנו חשים נכונה את המתרחש בגוף, אבל הצד הסובייקטיבי כאן חזק יותר. זו הסיבה שקל יותר ליצור ע"י היפנוזה תחושות-שוא פנימיות של קור, חום, כאב, טעם וכו' בעוד שקשה יותר ליצור הלוצינציה ראייתית או שמיעתית, כאילו, למשל, יורד בחוץ גשם. בשל מעמד-ביניים זה של תחושות הגוף, ההיפוכונדריה היא אחד המקרים בהם יכולה חשיבה פסיכוטית להתקיים בצורה מבודדת באדם נורמלי. אולי גם אתם נתקלתם באדם כזה: בוחן המציאות שלו תקין בכל עניין, ורק כשמגיעים לנושא גופו ובריאותו הוא מדבר בצורה לא הכי שפויה. עכשיו, מה אם אדם כזה הוא עצמו רופא? זו לא בדיחה אלא שאלה קלינית ידועה: רופא הלוקה בהיסטריה קונברסיבית, היפוכונדריה או הפרעה אחרת המחקה תסמינים סומטיים, מגייס באופן לא-מודע את ידיעותיו כדי ליצור חיקוי מדויק של ההפרעה האמיתית. דמיינו אם כן רופא המאמין בכל לבו שהאוננות מביאה לנזקים בריאותיים חמורים: חרדותיו מדביקות את ציבור שומעיו כמו שרופא חולה צהבת מפיץ בין חוליו את מחלתו. כבר בשנות הששים תיאר ניל (-) בפרוטרוט את הסימפטומים הגופניים מהם סבלו אלה מתלמידיו שהופחדו מפני נזקי האוננות. לאור עדויות אלה על הפחד הגדול שרווח בין הרופאים מפני האוננות אין מנוס מהמסקנה העגומה שחלק גדול מהתחלואה הפסיכיאטרית במאתיים השנים האחרונות היה ממקור יאטרוגני. באותה מידה, כמעט אין חולק על כך שההיסטריה, אותה מגיפה נפוצה של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, נעשתה כה נדירה בימינו בזכות הפסיכואנליזה ששחררה את תרבות המערב מהמיתוסים ההיפוכונדריים בדבר האוננות.

ביהדות, למען האמת, נשמעו כמה קולות שפויים בין מגיהי ה"שולחן ערוך," כמו ר' יהודה החסיד (1660-1700), ר' שלמה לוריא (1510-1573) ור' שלמה קלוגר (1785-1869), שסברו שאם פורקן האוננות מונע מהאדם לבצע עבירה מינית בפועל, יש בו אפילו משום מצווה. אחיטוב (55) הוא כיום בין הבודדים בציבור הדתי המנסים להסיר מהמעשה את ההילה הדמונית שדבקה בו. ללא הועיל: אם תחפשו ברשת פורומים העוסקים באוננות או בשמות צופן כ"פגם הברית" או שז"ל (שכבת זרע לבטלה), מחכה לכם חוויה קורעת-לב ממש: צעירים המתוודים בלב שבור על כך ששוב לא עמדו בנדרם, ומפתחים תלות מוחלטת ב"תיקונים" שמציעות להם כתות כמו חב"ד וברסלב. ושוב, ראו כמה גדול כוח הסוגסטיה: חלק מהגולשים מתלוננים על סימפטומים הדומים לחולאים שמנה הד"ר בן-מימון במאמרו לעיל. לשבחו של אחד המשיבים בפורומים אלה, הרב יובל שרלו (שכבר עומד בימים אלה בפני סכנת נידוי), ייאמר שגם אם אינו מתיר את המעשה, הוא מנסה למנוע את ה"חוטאים" מלשקוע בהצלפות עצמיות ומבטיחם שהקדוש ברוך-הוא עדיין אוהב אותם. ר' חיים מוולוז'ין (1749-1821), המצוטט ב"פירוש אוהלי חיים" של אחד מתלמידיו, הבין היטב את ממדי ההרס שגורמת אובססיה זו:

אלו החסידים המחמירים לומר "אין תיקון לחטא הזה" רחמנא לצלן, כאשר שמעתי מפיהם, הם מרבים פושעים בישראל ומרחקים מלבוא תחת כנפי השכינה. אשר בעל העוון רחמנא לצלן, בשמעו אלה, אומר "אין תשובה לחצי דבר וכאשר אבדתי אבדתי וכו'," ואלו גורמים גלות השכינה ואינם נקראים "חסידים" כי אם "חסרים" ועונשם גדול למאוד.

עסקתי כאן בכביסה המלוכלכת הביתית, אבל המצב בדתות המונותאיסטיות האחרות אינו טוב יותר. בעניין זה יצרו הרבנים, הכמרים והקאדים קואליציה של ימות המשיח ממש. האסלאם השיעי, איך לא, מטיל טרור אינטנסיבי נגד האוננות והמצב אינו טוב יותר בסונה הקיצונית, העושה עד היום את הנבָלה של מילת הנשים. אלה גם אלה השכילו להציג מול המקל את הגזר המושלם: שבעים ושתים בתולות תכולות-עין הממתינות לכל שאהיד שישים קץ לפיתויי העולם הזה ע"י הריגת כמה כופרים. ובנצרות, כמו בנצרות, עדיין מתחרה הכנסייה הקתולית עם זרמים אחרים בהפחדה מפני "ההשחתה העצמית." לא קשה לראות בנאום הבתול הנצחי מהגליל מהיכן שאבה האינקוויזיציה את הכוח לגרום למיליוני בני אירופה להשליך אל האש, פשוטו כמשמעו, איש את רעהו:

וְאִם יָדְךָ תַכְשִׁילְךָ קַצֵּץ אֹתָהּ. טוֹב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים וְאַתָּה קִטֵּע מִהְיוֹת לְךָ שְׁתֵּי יָדַיִם וְתֵלֵךְ אֶל גֵּיהִנֹּם אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא תִכְבֶּה, אֲשֶׁר שָׁם תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה. וְאִם רַגְלְךָ תַּכְשִׁילְךָ קַצֵּץ אֹתָהּ. טוֹב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים וְאַתָּה פִסֵּחַ מִהְיוֹת לְךָ שְׁתֵּי רַגְלַיִם וְתֻשְׁלַךְ לְגֵיהִנֹּם אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא תִכְבֶּה, אֲשֶׁר שָׁם תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה. וְאִם עֵינְךָ תַכְשִׁילְךָ עֲקֹר אֹתָהּ. טוֹב לְךָ לָבוֹא בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים בַּעַל עַיִן אַחַת מִהְיוֹת לְךָ שְׁתֵּי עֵינַיִם וְתֻשְׁלַךְ לְגֵיהִנֹּם אֲשֶׁר שָׁם תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה (מרקוס ט 43-48).

וכך, הגוף האנושי אינו עוד סתם גוף – פיזיולוגיה מרהיבה במורכבותה שכל חלקיה פועלים בהרמוניה – אלא זירת לחימה בלתי פוסקת בין "קדוש" ו"טמא." היהודי, ובעקבותיו הנוצרי והמוסלמי, נמלטו מפיתויי המין שארבו להם בכל מקום: בבנות משפחתם, בנשים נשואות, בנשים זרות, באשת-חיקם בזמן הווסת ואפילו בחבריהם הגברים. אבל כשניסו למצוא מפלט ליצרם במעשה התמים והפרטי ביותר, עוררו דווקא שם את חמתה הנוראה ביותר של הדת, ואפילו הרפואה הצטרפה להיסטריה ההמונית. נסו לדמיין את התחושות שחש אדם רדוף-אשמה בכל פעם שלא עמד בפיתוי האוננות, מיד אחרי הפורקן: אימה, גועל, ומעל לכל שנאה עצמית. מן הסיוט הזה מציעה השנאה המטפיזית מפלט מהיר: נחלק את כל מה שסביבנו בין האלוהים והשטן ונעמוד תמיד על המשמר לבל יתערבבו שני התחומים. בעולם כזה, אובייקט שכל-כולו טמא – ויהא זה בעל-חיים או אדם כמונו – עוזר לנו להרגיש פחות קרועים ומבולבלים. נשנא, נרחיק ואם אפשר גם נחסל אותו, ואז תוכל הקדושה שבגופנו לנוח מעט ממלחמתה בטומאה, שהתבצרה באותו גוף ממש.

ועוד דבר: אם כיום קל כל כך ללגלג על "רדוקציות" פסיכואנליטיות הקושרות הפרעות נפשיות לאיסור על אוננות, הרי זה משום שרובכם, בזכות המהפכה הפסיכואנליטית, פשוט אינכם יודעים על מה אני מדבר כאן. אני עצמי גדלתי בחברה דתית סובלנית יחסית (הספרדים, אז בימים שלפני שהליטאים יצרו את ש"ס, מעולם לא הגיעו לדרגת הפנאטיות של האשכנזים בעניין זה), ובכל זאת אני זוכר מקרים של דיכאון, חרדה ואפילו מחשבות התאבדות בין חבריי לספסל הלימודים על רקע רגשות אשמה בנוגע לאוננות. אז הנה ברשותכם עוד נדבך לתזה שלי: העובדה שמקור זה של שנאה עצמית כמעט נעלם בדורנו, הוא אולי הסיבה שגם השנאה המטפיזית אינה משגשגת בו כבעבר.

לא. מהגוף אל הגוי: הנוכרי כמקור תשוקה

אני מנחש מה תאמרו עכשיו: מה הקשר בין הרתיעה מהמין לבין שנאת עמלק או לשנאת הזר בכלל? התשובה חד-משמעית: היהדות עצמה מצהירה במפורש כי הגוי הוא שטוף זימה, וגרוע מזה: מתאווה דווקא ליהודים, והכי גרוע: די מושך בעצמו.

כי לא רק עמלק תואר בדימיון היהודי (פרק ‏יב') כעם של מגלי-עריות, הומוסקסואלים וזואופילים, אלא כל הגויים נתפסו בצורה דומה. קו רציף עובר בין אמירת התלמוד (בראשית רבה פ 11) "הנבעלת לערל קשה לפרוש" – לאמור, אישה ששכבה עם גבר לא-נימול מתקשה להפסיק – לבין הפתגם היידי "א גוי איז א חיה אובר א שיקסה איז א-מחיה" (גוי הוא חיה אבל גויה היא מחיית נפשות). ולמשמע הקביעה התלמודית (סנהדרין ע"ה 1) "מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה [משגל] וניתן לעוברי עבירה," קשה שלא לדמות את החוטאים כאנשים הנהנים מאורגזמות בלתי-פוסקות בעוד שומרי המצוות סובלים מאין-אונות ואנהדוניה. ואם בפרק הבא נלמד שהגויים אוהבים לבעול בעלי-חיים – ובמיוחד אם הם שייכים ליהודים – הרי משכב-זכר צריך להיות נפוץ ביניהם אף יותר, וגם הוא מכוון במיוחד כלפי יהודים או אפילו כלפי מלאכים: וכי לא תוארו יושבי סדום כעדת אנסים הומוסקסואלים שחשקו דווקא באורחיו של לוט? דימוי האויב כהומוסקסואל מגיע לשיא בסיפור התלמודי על נבוכדנצאר מלך בבל (שבת קמ"ט 2): הוא נהג להפיל גורל בין אורחיו מי מהם יספק את תאוותיו, וכשראה את צדקיהו מלך יהודה שהובא אליו כשבוי התארך אבר המין שלו עד... ברשותכם אוותר על המשך התיאור. שימו לב שאפילו הכינויים הרווחים לגוי ויהודי, "ערל" ו"בן-ברית" גורמים לשומע לחשוב בלי-משים דווקא על אברי-המין שלהם.

אבל בואו נתחיל מבראשית. לא מקרה הוא שמבין ההיתקלויות בין אבות ישראל לעמים האחרים, חמש מהן – אברהם ופרעה (י"ב), אברהם ואבימלך (כ), יצחק ואבימלך (כ"ו), דינה ושכם (ל"ד), ויוסף ואשת פוטיפר (ל"ט) – היו על רקע מיני, כשמעשה דינה מסתיים אפילו בטבח. זה בדיוק מה שידוע לנו מההסתה הגזענית בכל הדורות עד ימינו אלה: הנכרי – ויהא זה היהודי, הכושי, הערבי או בן כל עם אחר – נתפס כמפתה ומדיח הזומם לגזול את הבנות "שלנו." למען האמת, עלינו להעריץ את כנותה המפליאה של התורה בעניין זה. פרק כ' בספר בראשית מציג את אברהם אבינו עומד נזוף ונכלם מול אבימלך מלך גרר, שגילה כי שרה היא בעצם אשת אברהם ועתה הוא מטיח בו: מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה? מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי! ואברהם משיב: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. ומיד אחר כך הוא מוסיף משפט המותיר את הקורא פעור-פה: וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. אם כן, רק תודות למלך פלשתים למדנו, לגמרי במקרה, כי אילו נכנסו כיום אבי האומה ורעייתו לאחד ממשרדי הרבנות לבקש אישור לנישואיהם, היו מסולקים משם בלוויית כמה צעקות מאוד לא תנ"כיות, יצחק היה מוכנס לרשימת פסולי החיתון וכתם ממזרות היה דבק בעם ישראל כולו. עכשיו, הבה נקרא שוב את תשובת אברהם: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. הנה התזה כולה מפי אבינו הקדמון: הוא מתוודה בפני הגויים כי חשד בהם בעבירה על טאבו מיני – ניאוף – ומיד מתוודה כי הוא עצמו הפר טאבו מיני חמור אף יותר: גילוי עריות!

ולא רק הגוי עצמו, המשוחרר יחסית מעכבות מיניות, מעורר ביהודי חרדה ורתיעה. שנואה עוד יותר היא דתו, המחברת ישירות בין החוויה הדתית לאקסטאזה המינית. חיבור זה מוכר לכל מי שטייל בהודו וראה את תגליפי האורגיות על קירות מקדשי קרישנה, או הלך לסדנת טנטרה שם הסבירו לו ברצינות תהומית שאורגזמה היא דרך התקשרות עם הבורא. הפולחן המיני היה נפוץ עוד יותר בעולם העתיק, בדמות משגלים עם קדשות ואפילו אורגיות המוניות, בעוד לעברים היה אל מופשט שכל ניסיון לייחס לו תכונה גופנית היה חילול-קודש. המיניות הצליחה אמנם לחדור ליהדות מאות שנים מאוחר יותר, דרך ה"זוהר" וספרות הקבלה, אבל בראשית ימי עם ישראל בכנען הייתה הארוטיות המודגשת של האלילות עיקר הקסם שהילכה על המוני העם, ובאותה מידה סיבת השנאה שעוררה בכוהנים ובנביאים.

לכן, אם הייתה להלכה היהודית רתיעה מהמיניות בכלל, הרי המיניות של הגוי גרמה לה להגיב בזעם אירציונאלי ממש. הדברים שאומַר להלן יהיו קשים, וכדי לשימם בפרופורציה היזכרו נא (פרק ‏יח) עד כמה הומני היה המשפט העברי בדרך-כלל כלפי הגוי, כשזה היה נתון למרותו של היהודי. כיצד, אם כן, פסק המשפט העברי לגבי התעללות מינית של יהודי בגויה? היכונו לתפנית חדה ומפחידה. רק הטקסטים שקראנו בפרק הקודם, שהעידו עד כמה אחוזי פחד היו חכמי ישראל מהמיניות, יכולים אולי להסביר איך לא התפלץ הרמב"ם מדברי עצמו כשכתב את הדברים הבאים:

גוי הבא על בת ישראל, אם אשת איש היא, נהרג עליה. ואם פנויה היא, אינו נהרג. אבל ישראל שבא על הגויה, בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד – כיוון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת, מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה שנאמר (במדבר ל"א 16-17) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י"ב 9-10).

ולמי שלא הבין או לא רצה להבין: לא-יהודייה שנפלה קרבן למעשה אונס מצד יהודי, ואפילו הייתה זו פעוטה שהותקפה בידי פדופיל, יש להוציאה להורג "כבהמה," ממש כמו החיוב לסקול בהמה שיהודי ניצל לתאוותיו המיניות – בהבדל שבמקרה זה יש לסקול רק את הפעוטה הגויה ולא את הפדופיל היהודי. ההלכה מודה כאן בכנות גמורה בתזה הפסיכואנליטית: צריך להרוג את הגוי כאשר עצם קיומו מעורר תאווה ביהודי. ושוב, אחרי הדלוזיות הרפואיות שהרמב"ם הציג בפנינו בפרק הקודם, שתיארו את יצר המין כסוכנו הראשי של מלאך המוות, מה הפלא שהותר דמו של מי שמעורר יצר זה?

ומוזר כי למרות שהיהודי עצמו פטור לכאורה מעונש על ששכב עם הגויה, נוצרה במשפט העברי לאקונה ייחודית לגביו: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו (סנהדרין פ"ב 1)." כיוון שהרצח שביצע פינחס מנע, לדברי התורה, את השמדת עם ישראל (פרק ‏ח'), קבעה ההלכה חריג מוזר: המעשה אסור מראש, ובועל-הגויה עצמו רשאי להרוג את הקנאי מתוך הגנה עצמית, ובכל זאת, אם בוצע הרצח, פטור הקנאי מהעונש. הנה, אפילו גדרי המשפט העברי מתמוטטים מול הפיתוי המיני של הגויה.

וכאז כן עתה, ברית כרותה בין הקסנופוביה והפורנוגרפיה. גם כיום, כשבתודעת כולנו חרותה דמות היהודי בתעמולה הנאצית כאנס שטוף-זימה, לא נרתעת הגזענות היהודית מלהציג את הגוי באותה דרך ממש. הרב דוד בר-חיים, אחד הפוסקים הבולטים כיום בציונות הדתית ומראשי ה"סנהדרין" שמטרתה ביטול הדמוקרטיה והשלטת מלכות בית דוד בישראל, פרסם פסק-הלכה נגד המגמות ההומניסטיות ה"זרות" שהתפשטו בהלכה. הגוי, לדבריו, אינו רק אזרח סוג ב' אלא מין ביולוגי אחר, שהמונח "צלם אלוהים" אינו חל עליו ולכן אינו זכאי לזכויות המוקנות לאדם האמיתי, דהיינו היהודי. לא ברצון אני מצטט מהטינופת הזאת, אבל הקלף המנצח ששולף בר-חיים בסוף הדיון הוא מאלף: הגוי, שומו שמים, מצויד באבר חייתי, וביצועיו הם בהתאם:

ביחזקאל כ"ג 20 נאמר: וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם ("אשר בשר חמורים בשרם" – אבר תשמיש. "וזרמת סוסים" – לשון ריבוי תשמיש שמרבים תשמיש יותר משאר כל הזכרים שבבהמה. "זרמתם" – קילוח זרע כמו זֶרֶם מַיִם עָבָר [חבקוק ג 10] – רש"י). פסוק זה הינו משל לגוים כמבואר שם, והכתוב מדמה אותם לבהמות. דימוי זה אינו מקרי כפי שנראה בהמשך, והוא מהוה את היסוד לכמה הלכות פסוקות [ההדגשות במקור].

גם כאן, הפורנוגרפיה הרבנית אינה מצליחה לייחס לגוי את מה שלא יוחס, ובהערצה, למלך ישראל. התלמוד (סנהדרין כ"ב 1) מספר שאבישג השונמית חשדה בדוד כי הוא אימפוטנט, והמלך הנעלב ציווה מיד לקרוא בת-שבע ש"קינחה בשלוש-עשרה מפות." את הפסוק יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה (תהלים ו 7) מסביר התלמוד (סנהדרין ק"ז 1) קצת אחרת ממה שחשבנו: דוד הקפיד גם בעת חוליו לשכב עם כל שמונה-עשרה נשותיו. בזרמה כזאת, מן הסתם, יקנאו לא רק גויים אלא אפילו החמור והסוס מסיוטיו של הרב בר-חיים.

מקרה מאלף מהתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ג 4), בו מופיע הגוי כאובייקט מיני, עוסק בלא-אחרת מאשר "שפחתו של רבי," אותה אשה מופלאה אליה התוודענו בפרק ‏יח. מול צירוף זה של גוי ומיניות אין בר-חיים נרתע מלרמוס אפילו את התלמוד עצמו:

מעשה באחד שבא להיזקק [לשכב] עם שפחתו של רבי (שפחה כנענית – תולדות יצחק). אמרה לו: אם אין גבירתי טובלת איני טובלת (כי אני הולכת ביחד עם גבירתי לטבול, והיא עוד לא הלכה ולכן נידה אני – שם). אמר לה: ולאו כבהמה את? ("עַם הדומה לחמור" ולמה לך טבילה – שם). אמרה לו: ולא שמעת [על מי ש]בא על הבהמה שהוא נסקל? שנאמר כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת [ההערות בסוגריים עגולים וההדגשות הן במקור].

די באינטליגנציה בינונית כדי להבין כי הסיפור התלמודי במקור הוא פלפול מבודח המתאר שפחה חסרת-ישע שהצילה עצמה מאונס ומעונש מוות, אבל כל מה שבר-חיים מצליח ללמוד ממנו על אחת הנשים הנערצות בתלמוד הוא: ראו, היא עצמה הודתה שהיא בהמה!

וכך, ככל שהתאמצה היהדות לחנוק את מיניות היהודי והיהודייה, כך התפרצה מיניות זו דרך דימויי הגוי והגויה: תאוותנים וסוטים, שמשום מה מתאווים דווקא ליהודים, וגרוע מכל – סקסיים. הנובלה הנפלאה של יצחק בשביס-זינגר "העבד" ביטאה אם כן משהו עמוק בנפש היהדות. מול פנטזיות ארוטיות כה פרועות, לא רק בדימיון המיסטי אלא גם בהלכה היבשה, אי-אפשר להגיב אל הגוי שלא בחרדה ובשנאה.

לב. מהגוף אל החיה: בעל-החיים כמקור תשוקה

ממעגל ה"אחרים" הקרוב, המין האנושי, עוברים אנו אל המעגל המורחב יותר, ובו מגיעה היהדות אל מחוזות דימיון הרבה מעבר לגבול הביזאריות. היהודי שדיכא את מיניותו החל לראות לא רק גויים אלא אפילו בעלי-חיים כמושכים מבחינה מינית. על כן, כמו הגוי, ספגה גם החיה מנה גדושה של איבה.

בתחילה, הפרטנר המיני של החיה היה הגוי, שכבר נבחר ממילא להיות מושא הפנטאזיות של היהודי. התלמוד קבע כזכור כי הגויים "חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן" (עבודה זרה כ"ב 1) ושני חכמים העידו בהמשך אותו דיון כי ראו במו-עיניהם (!) גוי קונה בשוק אווז חי ואפילו ירך של סוס (!) ומזדווג אתם לפני שאכל אותם. לבלעם הייתה, כזכור, אתון (במדבר כ), ומהדברים שאמרה זו לאדונה הסיקו חז"ל (סנהדרין ק"ה 2) שהיא שמשה גם לסיפוקו המיני. אפילו הגוי הנערץ יותר ביהדות, כורש מלך פרס, העדיף כלבה לסקס (ראש השנה ד 1). וגם כאן, חשיבתו הביקורתית של הרמב"ם קרסה בפני הדמיון המטורלל ביותר: הגוי (ונא לזכור כי עכשיו המדובר לא בעובד-כוכבים כמו בתלמוד אלא במוסלמי ונוצרי) נמשך לא רק לאשת-איש ולמשכב זכר אלא במיוחד למשכב בהמה ול...משכב עוף:

וכן אין מוסרין תינוק ישראלי לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור [ראוי לזכור שהרמב"ם היה בין הבודדים שסברו שההומוסקסואליות והפדופיליה אינן שכיחות בין יהודים ולכן אין לחשוש מייחוד בין תלמיד ומורה]. ואין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים, ואפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. ואין מוסרין בהמה, חיה ועוף לרועה גוי, אפילו זכרים לגוי ונקבות לגויה, מפני שכולן חשודין על הרבעת בהמה. וכבר ביארנו שהן אסורין בזכור ובהמה, ונאמר וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (שמות י"ט 14). ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה? מפני שכולן בחזקת נואפים, וכשיבוא הנואף לשכב עם גויה זו, אפשר שלא ימצאנה, וישכב עם הבהמה; או אפילו ימצאנה, ישכב עם הבהמה (משנה תורה, איסורי ביאה כ"ב 5-6).

הפנטאזיה חזרה אל מקורה כבומראנג: אותו רב יוסף שחשף את העדפותיו המיניות של כורש לכלבות, הוא גם זה שהזהיר (עבודה זרה כ"ב 1) כי אלמנות יהודיות עלולות לפתות כלבים. לשיא הגיע התלמוד (שבת, ק"י 1) כשהזהיר שנחש החודר לבית מגורים עלול להתאוות לבעלת-הבית ואף נתן עצות מפורטות מה לעשות במידה והנחש חדר כולו אל תוך הנרתיקה, לא לפני שהמליץ תחילה שהאשה תתפשט לפני האורח הלא-קרוא כדי לבחון את כוונותיו! אין המדובר רק בפולקלור התלמודי, שכן קיימות בנושא גם סוגיות הלכתיות כגון השאלה על יהודי ששאל מחברו פרה כדי לשכב אתה (בבא מציעא צ"ו 1). השולחן ערוך (אבן-העזר כ"ג 3) אוסר על גבר לרכב על בהמה ללא אוכף מחשש שחום הבהמה יביא אותו לידי זקפה.