top of page
Search

זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית חלק ו'



אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)


לג. המחיר: קרבן החיה

החלק הבא בתשבץ מוצא את מקומו בקלות: אם החיה נבחרת לשאת תכונות מוכחשות של האדם, הייפלא כי אלוהים דורש שחיטה יומיומית של בהמות ועופות לכפרת עוונות מאמיניו? בנושא זה, התופעה של "חזרת המודחק" שהוזכרה במבוא למאמר זה פעלה בצורה הדרמטית ביותר.



למרבה העניין, שני הסבריו של הרמב"ם למצוות הקרבנות סותרים זה את זה אבל מבטאים אותה אי-נוחות מההריגה הבלתי-פוסקת של בעלי-חיים: ב"משנה תורה" (הלכות מעילה ח 8) הגדיר את המצווה כמצווה חסרת-פשר באופן מכוון, שמטרתה ללמד את האדם לציית לציוויים שאינו מבינם. ב"מורה נבוכים," לעומת זאת, פנה להסבר פסיכולוגי מובהק: אלוהים עצמו לא אוהב קרבנות, וציווה עליהם רק כוויתור ליצריו הגשמיים של האדם שאינו מסוגל לפולחן רוחני טהור (ג 32). כצפוי, עורר הסבר זה את חמתם של הרמב"ן ורבים אחרים, אבל אנחנו יכולים להוסיף עליו בלב שלם את מה שכבר הוכיחה הארכיאולוגיה, ובעיקר בדתות המזרח הקדום שמהן צמחה והתבדלה הדת העברית: קרבן החיות התפתח כתחליף לקרבן-האדם.


אבר מן החי – לא היה ולא נברא! השווה עם השחיטה היהודית.


כמה מצער שדווקא אחת היפות שבמצוות התורה כלפי בעלי-חיים, מצוות שילוח הקן (דברים כ"ב 6-7), התעוותה במהלך דורות של תלישות מהטבע עד להתעללות מכוונת בחיה כקרבן לחטאי האדם. לא קשה לנחש למה צוותה התורה להבריח ציפור-בר לפני לקיחת ביציה או גוזליה: חמלה על אם שצאצאיה נלקחים לעיניה והימנעות מניצול-יתר של הטבע. בחברה העירונית, אפילו הענייה, מגיעה אספקת הביצים והבשר מהמשקים וכבר אין אדם יוצא לטבע לחפשם. רוב הפוסקים הסיקו מכך את המסקנה המתבקשת וביטלו את המצווה. אחרים, לעומת זאת, סברו שמדובר ב"מצווה שמעית" שטעמה נסתר מהאדם ולכן הורו שחובה לחפש קן כדי לקיימה גם שלא לצורך מזון. וכי לא הזהיר האר"י שכל מי שלא קיים מצווה כלשהי מתוך התרי"ג יצטרך לשוב לקיימה בגלגול הבא? וכך, אברכים בקפוטות ושטריימלים – לא, אין זה סטריאוטיפ; אני עצמי זכיתי לשלוח שלושה צדיקים כאלה אל משוכת "סברס" עבותה – יוצאים מדי שנה בקיץ הישראלי לטפס על עצים, לחפש קנים כדי לתפוס ביד את האם, לשלחה ואז לקחת את ביציה (שברוב המקרים כבר יש בהן דם) או גוזליה (שאם טרם פקחו את עיניהם אינם כשרים לשחיטה). לא הייתי מזכיר ניוון מוסרי זה לולא ההסבר שנתן לו ה"זוהר" (זוהר חדש רות צ"ד 2): ייסורי הציפור למראה לקיחת גוזליה מעוררים את רחמי האלוהים על עוד אם שבניה נלקחו ממנה, הלא היא ישראל! בקיצור: ההתעללות בבעל-חיים מעוררת רחמי שמים על המתעלל המסכן.


התרנגול לכפרות, הנשחט לפני יום כיפור, הוא אחד השרידים האחרונים לנוהג הקרבן.

זהו שריד למנהג המפורסם של "השעיר לעזאזל" (שמות ט"ז 5-10): יש לבחור שני תיישים זהים, להפיל גורל ביניהם ואז אחד מהם יוקרב קרבן ואילו השני ישולח לעזאזל (יש מפרשים "למדבר" ויש מפרשים "יופל מראש ההר") כדי לכפר על עוונות העם. טקס זה היה אפוף-סוד במהלך הדורות, כפי שמעידים דברי אבן-עזרא: "ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו." הרמב"ן התנצל לפני שפיענח ברבים את כתב-החידה: "והנה ר' אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גילו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים." מה אם כן הסוד? "גיל 33" פירושו: דלג 33 פסוקים ותגיע לפסוק וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם (י"ז 7), כלומר שהשעיר היה מין אליל או שד, ושהשעיר לעזאזל הוא למעשה התרסה נגד מנהג אלילי. כאן, בעקבות התלמוד, עושה הרמב"ן את אחת התפניות המדהימות ביותר במחשבה היהודית: השעיר לעזאזל הוא בעצם הקרבת קרבן לשטן, הגורמת לו להפוך לסנגורו של עם ישראל ביום הכיפורים! הודאה זו, שביהדות חבוי למעשה פולחן השטן, התרחבה ב"זוהר": - - - קנוהל

האם רק מקרה הדבר שבעל-החיים המככב בפולחן קדום זה הוא התיש, שבתרבויות כה רבות, מכנען ואוגרית עד יוון ורומא, תואר כסמל מין? את התיש המזוקן פוגשים אנו לא רק בדמויות האלילים פאן ובאקכוס כוכבי האורגיות, או עשתורת המתגפפת עם תיישים, אלא בדמות כל שד ואפילו השטן עצמו.

שני פנים אלה של בעל-החיים ביהדות, לאמור, יכולת לפיתוי מיני של בני-אדם, והריגתו כדי לכפר על חטאיהם, מאפשרים לנו להכליל מהמקרה הקיצוני של החזיר אל שאר בעלי-חיים ביהדות: מי שעסוק ללא הרף בהדחקת גופניותו ומיניותו, יראה אותה קורצת לו לא רק מכל אשה, ולא רק מכל אדם, אלא אפילו מכל חיה ועוף, ואלה יצטרכו לשאת בעונש.

לד. שיבת המודחק: קרבן האדם מופיע מחדש כ"קידוש השם"

אזכיר כי ההשערה שאני מנסה לבסס, מרתיעה ככל שתהיה, היא פשוטה: שנאת היהודים לעמלק ולחזיר יונקת משנאה נסתרת כלפי עצמם. ובהכללה: כל שנאה מטפיזית נובעת משנאה עצמית, שע"י הפנייתה אל אובייקט אחר מנסה השונא להינצל מהרס עצמי. לא ייפלא על כן כי מדי פעם התפרצה ההרסנות העצמית ביהדות גם בצורה גלויה: לא זו בלבד שההלכה החדירה ביהודי בושה וסלידה מפני גופו, ולא זו בלבד שהפכה את כל היהודיות לטמאות במשך מרבית חייהן, היא גם שיננה ליהודי שאין דרך נשגבת יותר מלבטא את אהבתו לאלוהיו מאשר למות מוות נורא בפומבי שיאדיר את שמו. העובדה שהמצווה העליונה ביהדות כרוכה בהתאבדות ראוותנית, וגם קוימה אינספור פעמים, לעתים בצורות מחרידות עד רצח ילדים, היא עובדה שאסור לנו להתעלם ממנה אם ברצוננו להבין את השנאה המטפיזית.

לכאורה, הקרבת החיים מתנגשת עם הפירוש המפורסם לפסוק וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (שמות י"ח 5), אותו פירש התלמוד "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם!" (יומא פ"ה 2). לפיכך אסרה ההלכה בחומרה את ההתאבדות, וכן ביטלה את כל המצוות והאיסורים במקרה שהציות להם עלול לגרום למותו של היהודי. אבל לביטול זה הוצבו שלושה חריגים של "ייהרג ובל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לכן, במקרים של המרת-דת בכפייה, נדרש היהודי לבחור במוות. כך, כפי שראינו בפרק ‏יט, עשו בימי כיבוש הסלווקים הסופר אלעזר (מקבים-ב ו'), ואחריו חנה ושבעת בניה (מקבים-ב ז'), שתיאור עינוייהם אינו חס על מעיו של הקורא. בגרסת התלמוד לסיפור זה שולחת האם מסר מתפאר בפי בניה המומתים: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות!" (גיטין נ"ז 2).

לדרישת האל וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו' 5) ניתן פירוש מרחיק-לכת ע"י ר' עקיבא, שהפר את איסור השלטון הרומאי על לימוד תורה והוצא להורג:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נשמתך," אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד" (ברכות ס"א 2).

ר' עקיבא היה רק אחד מעשרה "הרוגי מלכות," שעינוייהם מפורטים בקינת "אלה אזכרה" ביום הכיפורים ובתשעה באב, וכל אחד הפגין את אהבת האלוהים עד זעקתו האחרונה:

כְּרוֹת רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְעוֹן

וְנָם הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת דָר מָעוֹן

לְהַפִּיל גּוֹרָלוֹת צִוָּה צִפְעוֹן

וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן

לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ מִהֵר כְּשׁוֹר פָּר

וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁוֹ נְטָלוֹ וְצָרַח עָלָיו בְּקוֹל מַר כַּשּׁוֹפָר

אֵי הַלָּשׁוֹן הַמְּמַהֶרֶת לְהוֹרוֹת אִמְרֵי שְׁפָר

בַּעֲוֹנוֹת אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶכֶת אֶת הֶעָפָר

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ

מַה מְּאֹד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה

בַּת בְּלִיַּעַל לְקוֹל בְּכִיָּתוֹ עָמְדָה

תֹּאַר יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָמְדָה

וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתוֹ לְהַעֲמִידָה

נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ

לְהַפְשִׁיט עוֹרוֹ מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּוֹ

וְלֹא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ

וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹם תְּפִלִּין וְצָרַח בְּקוֹל מַר לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ

שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה

זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה

אוֹיֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תוֹרָה

עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם

אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהְפֹּךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם

לְתֹהוּ וָבֹהוּ אָשִׁית הֲדוֹמַיִם

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דָת יוֹמָיִם

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ

פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת

מְלֵאֵי מִצְוֹת כְּרִמּוֹן וּכְזָוִיּוֹת

וְהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת

וְסָרְקוּ בְשָׂרו בְּמַסְרְקוֹת פִּיפִיּוֹת

צִוָּה לְהוֹצִיא רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן מִבֵּית אוּלָמוֹ

וּבַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת שָׂרְפוּ גָלְמוֹ

וּסְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר שָׂמוּ עַל לִבּוֹ לְעַכֵּב עַצְמוֹ

וּכְשֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִיַּד נִשְׂרַף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ

מחריד? עלינו להכיר בעובדה קשה: האנשים שעשו מעשים כאלה נהנו מכך, וכמותם האנשים שנהנו לצפות במחזות אלה כמו במחזות שעשועים. תפקידו של הסאדיזם בהתפתחות חברות עריצות, כמו גם בהתפתחותן של דתות כמו הנצרות, טרם נחקר כראוי. די אם נציין שהגדולה בדתות העולם עושה שימוש בלתי-פוסק בדמותו של אדם הגווע בייסורים כשהוא ממוסמר אל הצלב, ושאותה דת קיימה את שלטונה ע"י מיליוני הוצאות-להורג בשיטות מבעיתות פי כמה.

אבל ממה שמלמדות הדוגמאות לעיל על מחזות-זוועה אלה, אין מנוס מהמסקנה שהיו גם קורבנות שהפיקו מהם סיפוק אדיר, בין אם היה זה סיפוק יצרי, דהיינו, מאזוכיסטי, במענה לסאדיזם של מעניהם, ובין אם היה זה סיפוק מעודן יותר במישור האידיאי. כשם שסאדיזם ומאזוכים הם שתי פניה של אותה הפרעה נפשית בחיי היחיד, כך לא ייפלא לראות שתרבויות המטפחות את פולחן הקדוש המעונה הן גם אלה המשתמשות הרוצחות את אויביהן באכזריות קיצונית.

שיתוף-פעולה הדוק נוצר באופן זה בין הגוי ליהודי: הראשון יוציא את השני להורג בדרכים הסאדיסטיות ביותר, והשני יזכה לכניסה בטוחה לגן-העדן. פעם אחת זכה אפילו התליין בפרס זה יחד עם קורבנו. בוודאי תבינו מדוע, בהיותי נער, עמדו דמעות בעיניי כשקרא המורה בכיתה את סיפור הוצאתו להורג של ר' חנינא בן תרדיון:

הביאוהו [הרומאים] וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האוּר, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: "אבא, אראך בכך?!" אמר לה: "אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי – מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני." אמרו לו תלמידיו: "רבי, מה אתה רואה?" אמר להן: "גיליון נשרפין ואותיות פורחות." [אמרו לו:] "אף אתה פתח פיך ותיכנס [בך] האש [להחיש את מותו]." אמר להן: "מוטב שיטלנה [את הנשמה] מי שנְתָנה ואל יחבל הוא [האדם] בעצמו." אמר לו קלצטונירי [התליין]: "רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא?" אמר לו: "הן." "הישבע לי!" נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האוּר. יצאה בת קול ואמרה: "רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא." בכה רבי [ר' יהודה הנשיא] ואמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" (עבודה זרה י"ח 1).

אם תקשיבו פעם, בתפילת שחרית או ערבית בציבור, לקריאת הפסוק המקודש ביותר ביהדות (דברים ו' 4) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד, תשמעו אנשים אדוקים מאריכים במילה "אח–ד," אותה מילה בה האריכו "מקדשי השם" כדי שיזכו למות עם הגייתה. הזוהר (חלק ג, ל"ג 1) מורה למתפלל להיזכר ברגע זה בארבע דרכי ההוצאה להורג שהיו מקובלות בימי קדם – סקילה, שריפה, הרג וחנק – ולהיות מוכן למות בכל אחת מהן. כך, המחשבה על מוות בעינויים נעשית חלק משגרת יומו של היהודי.

חוקר מחשבת ישראל, ליבס, אמר בנושא זה דברים נוקבים שאני לא הייתי מעז לומר: הכתבים הקבליים מלמדים כי כי מעשי "קידוש השם" הללו הסבו לאלוהים הנאה ארוטית גלויה:

אכן, משתי סיבות אלה מתאווה האל למות האדם, הקנאה והאהבה. מצד אחד במוות כזה מוכיח האדם, הן המוקרב והן המקריב, שאין לפניו אהבה מעל אהבת האל, ובכך הוא משכך את קנאתו; ומצד שני, יציאת הנשמה היא היא מעשה האהבה הטוטאלית, בחינת ייחוד וזיווג. כאן מגיעה האהבה לשיאה, הן מצד האל, והן מצד האדם המוסר את נפשו בחפץ לב, ובאקסטאזה מיסטית.

...

אבל לא תמיד האל מסתפק במיתת נשיקה, לעתים הוא מתאוה שמיתת הצדיק תהיה דווקא בייסורים, שהרי בכך יש ביטוי שלם יותר של מסירות ואהבה, ואולי היא גם מתאימה יותר לטבע המיניות האלוהית....

בכוונות האר"י ובספר הזוהר נשמת הצדיק שיוצא בדרך זו אל אלוהיה מקיימת משימה חשובה בחיי המין של האלהות: הנשמה היא "מים נוקבין," הזרע שמעלה הנקבה לעומת זרעו של הזכר, ושמאפשר את הזיווג בין הקב"ה לבין השכינה. תיאור פיזיולוגי זה מתאים דווקא לדרך המחשבה הקבלית של ימי הביניים, אבל גם בדברי חז"ל אנו מוצאים הד עז לתפקיד שממלא מות הצדיק בחיים האירוטיים של האל, כוונתי לדברי הספד שנישא אחרי מותו של אחד החכמים: "קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח עליהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק" (מועד קטן כ"ה 2). וכמדומני שראיתי גם שהיו שפירשו את עצם המושג "קידוש השם" מלשון קידושי אישה (19, ע' 35-6).

רק בלתי-נמנע הוא שתיאולוגיה כה עקובה-מדם תוליד היסטוריה דומה: דוד הראובני, שלמה מולכו, ר' נתן ממגנצא (שחיבר על פי המסורת את הפיוט המפורסם ליום הכיפורים "ונתנה תוקף" כשהובא גוסס אל בית-הכנסת יחד עם ידיו ורגליו הכרותות), הגראף פוטוצקי וכמובן רבבות קורבנות האינקוויזיציה, טבוחי ת"ח-ת"ט ועוד – רשימת הקדושים שמתו בעינויים הלכה והתארכה. יהודים בכל מקום החלו לאחל לעצמם סוף מפואר כזה. ר' יוסף קארו, כזכור, קיים קשר מתמיד עם "מגיד" שהיה משמיע לו נבואות שונות, או נוזף בו ומשפילו בכל פעם שחווה הנאה גשמית כלשהי. יומן הפגישות עם מגיד זה פותח לפנינו פתח ייחודי אל נפשו של אחד מגדולי הענקים בפסיקה היהודית. משאת נפשו של קארו הייתה שגויים יעלו אותו על המוקד ואז יוכל ברגעיו האחרונים לזעוק "שמע ישראל." המלאך הפרטי של קארו לא חסך בתיאורים על הפמליה הענקית שתצא לקבל את פני הצדיק שיגיע אל גן-העדן היישר מהמדורה, ממורק מכל חטאיו, להלבישו במלבושי יקר ולהובילו אל כסא הכבוד (ככלל, פמליית מלאכים מרשימה ליוותה את קארו בכל מקום ורק בכניסתו לשירותים נהג להיפרד מהם (, ע' 175)). המגיד, אגב, לא קיים את הבטחתו וקארו, למפח-נפשו, נאלץ למות זקן ושבע-ימים במיטתו. יעב"ץ (יעקב עמדן בן צבי, 1698-1776, מגדולי הלוחמים בשבתאות והראשון לחשוד כי ה"זוהר" נכתב בימי הביניים) ציטט בעניין זה ביובש את דברי אביו: "הבית יוסף [קארו] היה למדן גדול יותר מ[ה]מגיד שלו."75,ע'183

אחד משיאי התופעה אירע במסע הצלב הראשון (1069), כשאספסוף נוצרי הולך וגדל יצא מצרפת דרך גרמניה מזרחה, נתקל ביהודים והחליט לפתוח בהם את מלחמת-הקודש. קהילות שלמות בעמק הריינוס התאבדו, לעתים תוך רצח ילדים בידי הוריהם, כדי שלא יוכרחו להתנצר, וסופרים ופייטנים התחרו בתיאורים על תחנוני הילדים ואטימת האזניים מצד הוריהם. הפוסקים בדורות הבאים, שלא העזו לגנות מעשים אלה, נקלעו להתפתלויות מיוסרות. הריטב"א (רבי יום טוב בן אברהם אלאשׂבילי [איש סביליה], 1250-1330) כתב באי-רצון גלוי: "ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע"כ [עד כאן] מצאתי בגיליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה." גם המהר"ם מרוטנבורג (רבי מאיר בן ברוך, 1215-1293), שנודע כאחד הפוסקים ההומאניים ביותר (הוא נשאר עד מותו בכלא התורכי כיוון שאסר על היהודים לפדותו במחיר מופקע), התלבט, הצדיק לבסוף את הריגת הילדים, וגם הבטיח שאלה שיומתו על "קידוש השם" לא יחושו כאבים ואפילו ישירו במקום לזעוק. אפשר לתאר כמה המוני אומללים נפלו קרבן להבטחה זו. המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, 1510-1573) הגיע ל"פשרה" מעוררת פלצות: "אסור לשחוט בניו בעת הגזירה, ולהצית הבית באש מותר [...] יכול להצית את הבית כדי שיישרפו הוא ובניו בעת הגזירה וזה אינו קרוי חובל בעצמו."

ואת שקיימו בעצמם תבעו יהודי גרמניה משאר קהילות ישראל: יהודי צפון אפריקה שאלו רב אשכנזי מה דינם של יהודים שתחת רדיפות הקנאים המוסלמים העדיפו להודות בנביאותו של מוחמד כדי להציל את חייהם. תשובת הפוסק הייתה חד-משמעית: הם חטאו כשלא "קידשו את השם" ולכן חייבים הם בעונש מוות על פי ההלכה. בכך לא היה לו די: כל מצווה שהם מקיימים אחרי שהתאסלמו, הוסיף, מהווה בעצמה עבירה!

ואז, מתוך האורגיה המאזוכיסטית, התרומם קול בלתי-מוכר עדיין, צלול, רועם, בז לקנאים ורווי חמלה להמוני הנרדפים: הרמב"ם, שגם משפחתו נמנתה על פליטי ה"אלמוואחידין," היה בן עשרים ומשהו כשחיבר את המסמך המכונן הידוע כ"מאמר קידוש השם" או "איגרת השמד." בתגובתו תקף הרב הצעיר את הפוסק והציגו, בלעג מושחז, כאידיוט שגרם נזק נורא לעמו:

וכאשר שמענו גידופו וחירופו ואריכות לשונו בסכלות והוללות אמרנו אין ראוי עם כל זה שנתפוס עליו [נשפוט אותו] עד שנשמע סוף דבריו, אולי יהיה כדבר שלמה טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קוהלת ז' 8). ומצאנוהו בתכלית [בסוף] דבריו אומר, שהמינים והערלים יאמינו כמו כן שהם ימותו ולא יודו לו בשליחות [שגם גויים חייבים להיהרג על קידוש השם]. וכאשר שמענו זה הובהלנו מרוב פלא ואמרנו: המבלי אין אלוהים בישראל, כשיהיה עובד עבודה זרה שורף בנו ובתו לנעבד, קל וחומר שנשרוף אנחנו עצמנו בעבודת האל? אוי לשאלה, אוי למענה!

רְאו, הזהיר הרמב"ם, איך נענשו אפילו משה רבנו, אליהו הנביא ועוד מנהיגים רבים שהוציאו מפיהם דיבור המטיל דופי בעם ישראל; רְאו כמה מגדולי התנאים הסכימו למראית-עין לעבוד עבודה זרה כדי להציל את חייהם. נכון, "קידוש השם" הוא מצווה גדולה, אבל מי שלא עמד בו כוחו לקיימה לא עבר שום עבירה. מכאן, בעקבות "איגרת הנחמה" של אביו ר' מימון הדיין, המשיך ומנה שורת מקרים שבהם הדין הוא הפוך: "יעבור ואל ייהרג." הוא אף מצא עצמו מאיים באש הגהינום על מי שיקריב את חייו ללא צורך!

ללא הועיל: בימי השתלטות האינקוויזיציה על ספרד נתפסו רבבות "קונברסוס" (מומרים) מקיימים את מצוות היהדות בסתר,

פוסקים רבים אחרי הרמב"ם טענו שפסיקתו מנוגדת להלכה. האחרון שבהם היה --- סולובייצ'יק, שסבר שמי שלא עלה על המוקד כשהגוי תבע ממנו להמיר את דתו הוא חוטא.

לא פחות חמור מהתופעה ההיסטורית הוא היעדר ההתייחסות הביקורתית אליה בהגות הישראלית המודרנית. ספרו של גולדין על פרעות תתנ"ו (1069), שנכתב מנקודת-ראות מסורתית מובהקת, מקומם כבר בכותרת שלו: המילים משיר השירים עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א' 1) פורשו במדרש כ"על מות אהבוך" (שיר השירים רבה א' 22). גולדין בחר במילים אלה ככותרת ספרו, שהוא, בפשטות, שיר הלל להתאבדויות ההמוניות של יהודי אשכנז, כולל רצח הילדים. לא זו בלבד שגולדין מכנה את התועבה הזאת "דרך מפוארת," הוא גם מסביר את ההבדל בין "מקדש השם" היהודי לבין המרטיר והשאהיד:

כאמור, מקדש השם היהודי הושפע מהעולם הנוצרי שתקף אותו, אך היה שונה באופן מהותי מן המרטירים הנוצרים. התופעה היהודית של קידוש השם לא הייתה כרוכה בהתקפה, ברצון לכיבוש, אלא הייתה ביטוי קיצוני ומוחלט של אמונה. היהודי נקט צעד קיצוני של המתה עצמית ושל הריגת המשפחה כפעולה אחרונה של הגנה על אמונתו. כך בהתנהגותו, כך בתיאולוגיה שלו.85,ע'347

איזה הבדל תהומי! הנוצרי הברוטאלי מתאבד על מזבח אמונתו לשם "התקפה" ומתוך "רצון לכיבוש," ואילו היהודי – הנחמד, העדין והמתחשב – מסתפק ב"הריגת המשפחה"...

בולט באומץ-לבו בנושא זה הוא ישראל יעקב יובל, שספרו שני גויים בבטנך עסק גם באותם מאורעות של מסע הצלב הראשון. לא רק שיובל קורא לילד בשמו (תרתי משמע), דהיינו, רצח ילדים, אלא שהוא ממשיך קו מחשבה שכבר גולדין הודה בו, דהיינו ש"מקדשי השם" היהודים חיקו בפרטים רבים את המרטירים הנוצרים. יובל מוסיף ותוהה אם מעשי היהודים לא מצאו, באיזושהי דרך עקומה, הד בלבות הצוררים עצמם. עובדה: עלילות הדם הראשונות הופיעו רק כמה עשורים אחרי מעשי "קידוש השם" של מסע הצלב הראשון. שמא הנוצרי שהביט בבעתה ובהערצה ביהודי השוחט את ילדיו, נטה ביתר קלות להאמין כי הוא מסוגל לשחוט ילדי אחרים?

ועוד דבר שמעירים עליו ליבס, גולדין ויובל, שפירושים שוליים במדרש לפיהם הסתיימה עקדת יצחק בשחיטתו ושריפתו, ורק אחר-כך קם לתחייה מתוך האפר, נעשו נפוצים בספרות היהודית על פרעות תתנ"ו. שוב ושוב מתארים היהודים את הילדים הטבוחים כ"זבח," "מנחה" ו"קרבן עולה."

ליבס, חוקר הקבלה שלא היסס להצביע לעיל על הצד האירוטי בסיפוק שמקבל האל מקרבן "קידוש השם," הראה כי שורשי המושג נעוצים ברבדיו הקדומים ביותר של המקרא. עליי להודות כי הייתי רוצה להביא כאן את מאמרו של ליבס בשלמותו, אבל אסתפק בקטעים בהם הוא מצביע על אזכורים ברורים בתנ"ך בהם השתמר האל הקדמון התאב לקרבן-האדם:

תולדות עם ישראל, לפי תיאורי מקורות הדת, אינם אלא תיאור אהבתו-קנאתו-שנאתו של האל. תיאורי האהבה המקראיים, שנתחזקו עוד בדברי חז"ל (כגון בדרשנות האליגוריסטית על ספר שיר השירים), מלווים לרוב בתיאורי קינאה-שנאה. לאחר חטא העגל, ראש וראשון לזנויות ישראל, שהיו אז כ"כלה שזינתה בתוך חופתה" לפי ניסוחם של חז"ל, אומר האל למשה: הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 9-10). ואם לא כילם בהזדמנות זו, הרי כמה פעמים במהלך ההסטוריה לא נשאר מהם אלא שריד מועט. וזה נשאר בגלל המתח הפנימי בנפשו של האל, שגודל האהבה מוליד בה קנאה המולידה שנאה, וגודל השנאה מעוררת את האהבה; כי אם יושמד ישראל כולו, על מי תחול האהבה? (19, ע' 31).

...

בכל הדורות הללו נראה שהאל חיפש לו אדם שעליו תחול אהבתו. תחילה מצא את חנוך, שאכן לא יכול היה להאריך ימים תחת נטל אהבה שכזאת, ואז מצא האל את "אברהם אוהבו" (לפי ישעיהו מ"א 8). לא קלים היו הייסורים שהעניק האל באהבתו לאברהם, ולא בכדי מונים חז"ל עשרה נסיונות שבהם ניסה האל את אברהם. אנו נעיין רק בניסיון האחרון, הוא עקידת יצחק. מה ראה האל לצוות על אברהם להעלות לעולה את יצחק? נדמה לי שהתשובה לכך משתמעת מנוסח הציווי: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה (בראשית כ"ב 2). מה עניינה של החזרה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ? אני שומע כאן את קולו של המקנא: מאה שנה היה אברהם אהובו הבלעדי של האל, ועתה נולד לו בן, והוא יחיד והוא אהוב, והאל חושש מן התחרות. לפיכך הוא מנסה את אהבתו בניסיון העליון, שהוא הדרישה להקרבת בן זה למען האל ואהבתו.

אכן קורבן אדם, ובעיקר קורבן הבן (או הבת), הוא המענה הנאות לאהבה כה תובענית. ולפיכך כדאי לעיין מעט בייחסה של הדת היהודית לקורבן מעין זה. אנו חונכנו לחשוב שהיחס הזה הוא שלילי לחלוטין, וכן נראה גם בעיון שטחי במקורות. למשל, כאשר התורה מבקשת לציין את תועבותיהם של העמים יושבי הארץ לפני הכיבוש הישראלי היא מביאה דוגמה זו: כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם (דברים י"ב 31). אבל בעיון נוסף נראה שהיחס הוא מסובך ואמביוולנטי (וכבר עסקו בו חוקרים רבים, איש איש לפי דרכו). סיבוך זה מקורו, לדעתי, בשניות שעליה הצבענו לעיל, בין הדת האישית המקורית והספונטאנית לבין גילויה הציבורי והממוסד (ע' 32).

...

מעניינת ביותר היא עמדתו של הנביא יחזקאל (כ' 25-6). זה לא יכול היה לפסול מעיקרה את מצוות הקרבת הבכור, שהיתה בודאי בנוסח שראהו כמוסמך, לפיכך הודה בכך שזאת מצוות האל, אבל טען שהיא מצוה רעה שניתנה כעונש: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ, בָּהֶם, וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל-פֶּטֶר רָחַם. ובאמת, משהו ממצוה זו שרד גם בנוסח התורה שבידינו: כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה, מוֹת יוּמָת (שמות כ"ז 29).

אך החשובים ביותר הם הסיפורים הפרטיים של הקרבת בכורות, ומהם נלמד לא רק על ההלכה האנושית, אלא גם יחסו של האל עצמו אל הקרבת הבכורות: כאשר ראה מלך מואב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה בישראל, וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ (מלכים-ב ג' 26-7). כאן, אומנם, קשה לקבוע מיהו הקוצף שקיבל את קורבן הבכור, האם ה' אלהי ישראל, או אולי כמוש אלהי מואב (כנראה במכוון סתם זאת הכתוב בלשון וַיְהִי קֶצֶף) (ע' 33).

האם זוכרים אתם את "שיבת המודחק" של פרויד שהובאה במבוא הפסיכואנליטי למאמר זה? אולי, כפי שסבר פרויד עצמו, הוא מתרחשת גם בקנה-המידה ההיסטורי? אכן, לנוכח הממדים המחרידים שלבשה מצוות "קידוש השם" קשה להימלט מהמסקנה: פולחן קרבן האדם הצליח לשוב ולחדור אל לב-לבה של דת ישראל, שכל כך התאמצה לסלקו מהעולם.

לה. מקורות אבולוציוניים ונפשיים להכחדה העצמית

איך ניתן להסביר חיזיון אימים כזה, שבני-אדם נדחפים בנחישות כזאת אל מוות בעינויים? שתי תורות, הסוציוביולוגיה והפסיכואנליזה, מציעות לכך הסבר, והן משלימות זו את זו.

הגנטיקאי ריצ'רד דוקינס טבע לפני שנים רבות את המושג "גֶן אנוכיי." נתאר לעצמנו גֶן האחראי להתנהגות הגורמת למות החיה או הצמח הנושאים אותו. ההיגיון האבולוציוני אומר שגֶן כזה ייעלם עד מהרה. בא דוקינס ותיקן: אם, לצד אובדן האורגניזם הנושא אותו, מסייע גֶן כזה לשרידתם של אורגניזמים אחרים הנושאים העתקים זהים שלו, הרי שגֶן זה דווקא יגבר על מתחריו. דוגמה בולטת לכך היא הדבורה, שעקיצתה היא מעשה התאבדות: העוקץ הנתלש ונשאר נעוץ בבשרנו קורע את אבריה הפנימיים. התאבדות זו היא מעשה נבון מבחינה גנטית כי הדבורה עצמה אינה מסוגלת להתרבות (שק הארס שלה הוא למעשה צינור ביצים מנוון ששינה את תפקידו), בעוד המלכה שבכוורת, שהיא למעשה אחותה, נושאת העתקים של אותם גנים ולפיכך, למעשה, יולדת עבורה את צאצאיה. כך, גֶן יצליח להשתכפל פעמים רבות יותר אם יגרום להתאבדות החיה או הצמח הנושא אותו, כל עוד יבטיח בכך את שיכפולו במקומות אחרים.

כעבור כמה שנים הרחיב דוקינס את המודל כך שיסביר עוד מערכת המשתכפלת ביעילות רבה יותר: הזיכרון האנושי מסוגל לעבור במהירות ובדייקנות ממוח למוח באמצעות מילים מדוברות או כתובות. אם היחידה היסודית של הגנום (genome) היא הגֶן (gene), הרי ליחידה היסודית של הזיכרון (memory) ניתן לקרוא מֶם (meme). הייתכן, אם כן, בדומה לגֶן האנוכיי, שיהיה גם מֶם אנוכיי? בוודאי, השיב דוקינס. כשאדם מקריב את חייו למען רעיון, כמו אמונה דתית, הרעיון שקנה שביתה במוחו חודר במותו ביתר-שאת למוחותיהם של רבים אחרים שיילכו בדרכיו. כיום, כשכל אדם מודע לסכנת ההידבקות של המחשב שלו ב"וירוס" חדש, לא קשה להבין איך גם המוח האנושי יכול להיות חשוף לטפילים וירטואליים כאלה.

המֶם האנוכיי, פשטני ככל שייראה, הוא בעיניי אחת התובנות המבריקות ביותר להבנת האדם, למרות האנטגוניזם החריף שמחברו מעורר בשל התבטאויותיו הקיצוניות נגד כל הדתות ודעותיו האנטי-ישראליות (ועל כך אוסיף את התקפותיו המרושעות נגד סטיבן גוּלד המנוח). לכן אני מציע למודל המֶם האנוכיי השלמה פסיכואנליטית, המצביעה על הרווח הנפשי המשמש לו דלק.

כי אם חיפשנו מקורות לשנאה העצמית העומדת על-פי השערתנו ביסוד השנאה המטפיזית, הרי הפסיכואנליזה מצביעה על שני מקורות עיקריים כאלה: התסביך האדיפאלי כרוך בשנאה כלפי ההורה בן המין השני, שנאה החייבת בהדחקה. ממשיכיו של פרויד הצביעו על המקור המשלים: דחף הרצח כלפי הצאצא, בייחוד של האב כלפי בנו, שבתקופות היסטוריות כה רבות התפרץ בצורתו הנוראה ביותר בפולחני קרבן הילדים בדיוק באותן תרבויות שבתוכן התפתחה תורת ישראל ומהן התאמצה בכל מאודה להיבדל. בפרק ‏ז' דנתי ביחסו הכפול של אלוהים לישראל: מצד אחד שבועות אהבה ונאמנות ל"עם סגולה" ומצד שני עונשים ואיומים תמידיים בהשמדה טוטאלית. אין פסיכולוג שאינו מכיר את המצב האנלוגי: הורה המתעלל בילדו אך שב ומצהיר על אהבתו אליו. זה בדיוק מה שהופך את הקשר להרסני כל כך. אני מבקש, לפיכך, להמשיך לחקור בנקודה זו. אלוהים, ראינו, המשיל את בני ישראל פעם לבניו ופעם לאשתו, ולמרות שאיים מדי פעם למחותם מעל פני האדמה היה שב ומצהיר בשוך כעסו על אהבתו הנצחית אליהם. רק איום אחד לא השמיע האלוהים מעולם: שסתם ינטוש את עם ישראל. עם סגולה שחדל להיות עם סגולה – אחת דינו להימחות. הנה, בין דוגמאות רבות, דברי יחזקאל:

לָכֵן, זוֹנָה, שִׁמְעִי דְּבַר יְהוָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָּל גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם, לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת כָּל-מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל אֲשֶׁר שָׂנֵאת וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ. וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם, וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה. וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן, וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם. וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת, וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי עוֹד. וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ, וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד (ט"ז 35-42).

כמובן, ההתפייסות היא לזמן קצר – אחרת היה התנ"ך ספר הרבה יותר קטן – והפרק הבא מביא התפרצות זעם מחודשת. מכה, מתפייס, ושוב מכה... למה נשמע תיאור זה מוכר? אֵלון תרגם את הדברים לעברית פשוטה:

ושיהיה לך ברור, זונה, לעולם לא אוותר עלייך. הנישואין שלנו תקפים לעד ולעולמי עולמים. שכן, נישואין קתוליים יכולים להסתיים אם האשה מזנה תחת בעלה ואילו הנישואין שלנו לא ייגמרו לעולם. לעולם לא אוותר עלייך, זונה. גם אם תעשי את כל המאמצים להינתק ממני. הרי את מעוגנת לי לנצח, הרי את מסורבת-גט שלי לעד ולעולמי עולמים, גם אם תמשיכי לפשק רגלייך לכל עובר ושב. לעולם תהיי שלי...

שלי... (ע' 252).

אנחנו מדברים כאן, בכל הפשטות, על גבר מכה. הוא מתעלל באשתו וילדיו לא כי הוא שונא אותם – כלומר, לא רק שונא – אלא גם אוהב עד כלות, פשוטו כמשמעו, ואינו מסוגל לדמיין את חייהם בלעדיו ולהיפך. כי מה הבעיה, בעצם, למי ששונא את אשתו וילדיו עד כדי להכותם ואפילו לרצוח אותם, פשוט לסלקם מחייו? ואין מנוס מהשאלה המשלימה: למה, לעזאזל, הם חוזרים אליו ומגנים עליו?

התשובה כל כך ידועה שספק אם יש טעם להתעכב עליה: כי על פי רוב יש שני שותפים לקשר הרה-גורל זה. קרבן ההתעללות, בין אם המדובר בילד או באשה, אינו מסוגל להתנתק מהמתעלל כל חייו, אפילו לא אחרי מותו, ונעשה דכאוני, אובדני ו/או אלים. המעבר מהתחום האינדיווידואלי אל התחום ההיסטורי הוא בלתי-נמנע: כמעט אין ילד מוכה שאינו הופך בתורו להורה מכה, וכך הופכות קלקלות משפחתיות למורשת קטלנית לאורך דורות.

וכאן מגיעים אנו לאחת מתרומותיה הגדולות של הפסיכואנליזה להבנת ההפרעות הנפשיות הפוקדות לא אנשים בודדים אלא עמים שלמים: התופעה הנפוצה כל כך של התעללות בתוך המשפחה, שאינספור דורות העבירוה בעל-כרחם זה לזה תחת קשר שתיקה בן אלפי שנים, עברה נורמטיוויזציה ע"י הדת, והיא החוליה הראשונה בשרשרת התהליכים הפתולוגיים שהשנאה המטפיזית לצורותיה היא תוצאתם.

לו. המשפחה כמקום סכנה: הביוגרפיה המונוטונית של הרוצח הסדרתי ורוצח-ההמונים

ב-1996 רצח צעיר בשם רעי חורב צעיר אחר, אסף שטיירמן, שאותו לא הכיר, סתם כך. "ברגע שראיתו אותו שנאתי אותו," סיפר לחוקריו בטון החלטי, "כי היה לו פרצוף של כּוּסית." הוא נתפס כעבור ארבע שנים, אחרי שאיים לרצוח את אשתו, ולא מן הנמנע שהוא גם זה שניסה להצית את הבית על ילדו החורג. במהלך משפטו קלטו מצלמות הטלוויזיה רגע מצמית. סבו של הנרצח, יוסף גומל, ישב בקהל בשורה מאחרי אֵם הרוצח. "זה הבן שלך," נשמע קולו מטיח באשה שלפניו. "את גידלת רוצח! נתת לו לשתות רצח במקום חלב!"

ראוי שנקשיב לדברים שהשמיע הסב השכול מנהמת לבו. איני יודע מה עשה את רעי חורב לרוצח, וגם לא על הדרך בה גידלוהו הוריו, ומן הסתם לא אדע לעולם. ובכל זאת, הבנתו של מר גומל בנפש האדם היא לדעתי טובה בהרבה מזו של כל החוקרים השותפים לניסיון הנואל להעמיד את הפסיכולוגיה כולה על בסיס ביולוגי. הסבריהם ה"מדעיים" המרשימים מדברים על רצף של נוקליאוטידים בדנ"א של הרוצח האחראי לרצפטורים פגומים לדופאמין, או גידול שפיר בדיוק ליד האמיגדלה שלו שלחץ עליה בדיוק ברגע שהגיעה שעת הכושר. הסברים כאלה הם ללא ספק תקינים פוליטית: גֶנים וגרעינים נוירונאליים לעולם לא ינעצו בכם מבט מיוסר כמבטה של הגברת חורב והורים אומללים מסוגה שמצאו עצמם מול פשעי ילדיהם. תיאוריות כאלה גם זוכות לתמיכת תעשיית תרופות אדירה ודעת-קהל מפונקת שמאוד לא אוהבת לשמוע שדרך גידולו של אדם מעצבת אותו יותר מכל גורם אחר. דא עקא שתיאוריות אלה נשענות על בסיס מדעי שאינו רחב בהרבה מזה של האסטרולוגיה. מה לעשות, פסיכולוגיה תקינה-פוליטית כמוה כפיזור אבקת-אפייה על ראש נגוע כינים: אפס נזק, אפס תועלת.

מה, אם כן, הופך אדם לרוצח? למדע יש תשובה לפחות לגבי הצורה הקיצונית של מצב זה. הקרימינולוגיה הקדישה מאמץ ניכר ליצירת פרופיל של הרוצח הסדרתי ואף רשמה כמה הצלחות צנועות באיתורם של פושעים כאלה שהטילו את חתיתם על מדינות שלמות. ווארן וחב' חקרו עשרים רוצחים סדרתיים שהפיקו הנאה מינית מההתעללות בקורבנותיהם. מחציתם דיווחו על הורה שזנח אותם או התגרש. במחקר אחר של אותו צוות על 41 אנסים מורשעים שלא רצחו, סיפרו 76% מהמרואיינים כי סבלו מהתעללות מינית בילדותם. הנטישה מצד הורה היא רק חלק מהתמונה, ובוודאי קדמו לה דברים חמורים יותר, שכן לאנז'בן בדק מדגם, אמנם קטן, של 13 רוצחים שהתעללו מינית בקורבנותיהם. רובם ברחו מהבית בילדותם ולשבעה מהם היה אב אלכוהוליסט. רסלר ושכטמן חקרו 36 רוצחים מיניים. למחציתם היה מקרה של מחלת נפש במשפחה ולמחציתם הורה עבריין. רובם באו ממשפחות שצרכו סמים או אלכוהול. כולם סבלו מהתעללות נפשית וקצתם סבלו מהתעללות פיזית. הישראלי היחיד עד כה בספרות זו, שנבדק ע"י קליאן ועמיתיו, מציג פרופיל דומה. הוא ואמו הוכו באופן קבוע ביד אב שיכור והוא עבר התעללות מינית מצד דודו. הוא מציג בכל זאת פרט מעניין: הוא רצח גם את שני הוריו. הרצח הראשון היה של הומוסקסואל זקן שהיה לו "כמו אבא." הקורבן הרביעי היה אביו והקורבן השמיני והאחרון הייתה אמו. כל קורבנותיו היו קשישים, ונימוקיו למעשי הרצח היו "הוא היה סוטה" או "עשיתי לו טובה שלא יסבול." מאלף במיוחד מחקרם של ג'ונסון ובקר, שחקרו תשעה נערים שהודו בפנטזיות על רצח סדרתי. הממצאים תאמו היטב את הממצאים שלאחר מעשה ברוצחים הסדרתיים שמימשו את הזיותיהם. אחד הנערים היה אובדני, שני כבר הספיק להרוג בעלי חיים והפנטזיות שלו כללו הפרשות ובעלי חיים. החמישי נולד כתוצאה מאונס והיה עד להטרדות של האב-האנס כלפי אמו, וגם הוא כבר הרג שני כלבים. את הנער השביעי פיתתה האם ליחסי מין והוא היה תכופות עד לצעקותיה בעת המשגל. השמיני עבר התעללות מצד קרוב משפחה כשהיה בן שמונה. התשיעי ננטש בידי הוריו, הרג בעלי חיים וניסה להרוג את אחיו. לברוד סקרה באופן איכותני את המקרים המפורסמים ביותר של רצח סדרתי בארה"ב ומצאה כמעט בכולם התעללות בילדות, אבדן, נטישה וגילוי עריות. לא זו בלבד שקורבנות הרוצחים נשאו דימיון לאמהותיהם, אלא שהאם עצמה הייתה לעתים הקרבן הראשון או האחרון בסדרת מעשי הרצח, ואחד מהם אמר כי לו הרג את אמו תחילה אולי היה נמנע מותם של האחרים. בולטת הישנות ההתעללויות בבעלי-חיים בילדותו של הרוצח כמנבא לסכנה העתידית.

מחקר אחר הולך צעד נוסף. ג'ונתן פינקוס, נוירולוג, ודורותי לואיס, פסיכיאטרית, חקרו יחד מאה וחמישים רוצחים, בהם נידונים למוות, רוצחים סדרתיים, ילדים רוצחים, אסירי בתי כלא פסיכיאטריים ונוער עבריין. בין פושעים אלה שיעור המקרים של התעללות בילדות, מינית או אחרת, הגיע ל-94%, בהם 13 מתוך 14 הנידונים למוות. למאפיין זה הוסיפו פינקוס ולואיס גם מחלת נפש, על-פי רוב מאניה-דפרסיה או פַּרַנויה, וכן פגיעה מוחית, בין מולדת ובין כזאת שנגרמה כתוצאה מתאונה, מחלה או מההתעללות עצמה. לואיס נחרצת בדעתה שטראומה קשה בילדות מופיעה בביוגרפיה של כל רוצח. ספרה גם מרגש בשל העזתה להשוות בין חוויותיה שלה כילדה דחויה לבין החוויות שסיפרו לה הרוצחים בשורת הנידונים למוות שאיתם בילתה שעות כה רבות. פינקוס המשיך ויישם ממצאים אלה להבנת אופיו של היטלר. מבחינה זו הוא אינו רואה הבדל בין הרוצח האלמוני הנכנע לדחפיו בחשאי לבין הדיקטטור המצליח לרתום אחרים למלאכת הרצח. בכל המקרים האלה נזרע דחף הרצח בשנות החיים המוקדמות, כשהמקום שאמור היה להיות מקור ההגנה והדאגה היווה סכנת מוות.

מה המשותף, אם כן, לרוצחים הסדרתיים החשאיים ולרוצחי-ההמונים שהגיעו לשלטון? עיון בביוגרפיות של דיקטטורים שעסקו ברצח-המוני, אם במהלך דיכוי העם שבו שלטו ואם בטבח בעמים אחרים, מגלה תמונה דומה. הפרופיל של רוצח ההמונים כולל התעללות בילדות, בדרך כלל מצד הורה, וכן מופיעה התעללות שלו עצמו בבני משפחתו. המאפיין השני הוא מאלף, שכן כמעט כל הורה מתעלל מתגלה כמי שהיה קורבן להתעללות בילדותו. לפיכך, נראה לי שדי במאפיין השני כדי לבסס את קיומו של הראשון גם בהיעדר עדות ישירה לו. נטייה אובדנית שכיחה אף היא בין רוצחי-ההמונים, וגם כאן הזיקה לחוויית ההתעללות בילדות ברורה. עוד מאפיין, אם כי קשה לבססו באופן ישיר, הוא דמיון כלשהו בין הרוצח לבין קורבנותיו.

על סדאם חוסיין (1937-2006) נכתב מחקר מקיף בידי ג'רולד פוֺסֵט, פסיכיאטר שעבד בשירות הסי-איי-איי, והמזרחן הישראלי אמציה ברעם. אביו מת טרם לידתו, אמו ניסתה להתאבד ואחר כך לבצע הפלה, ובשני המקרים נמנע הדבר בידי שכנים יהודים שהעידו על כך כעבור שנים רבות בישראל. כשנולד, לא יכלה אמו להביט בו ומסרה אותו לידי דודו, אך בגיל שלוש נישאה שנית והשיבה אותו אליה ואל אב חורג שהתעלל בו.

קולגה וידיד של סדאם, שנפטר עם תחילת ריצוי עונש מאסר העולם שנגזר עליו, היה סלובודאן מילושביץ (1941-2006). רק מעט ידוע על ילדותו, אבל פרט מאלף הוא ששני הוריו התאבדו, אביו אחרי שנטש את המשפחה ב-1962 ואמו ב-1972. אחי-האם התאבד אף הוא.

יוזף סטאלין (1879-1953) סבל מהכאותיו של אב שיכור שהכה את האם, שבתורה התעללה אף היא בבנה, שפעם הטיל פגיון באביו, שלבסוף נזרק מהבית בידי האם ונרצח כשסטאלין היה בן אחת-עשרה. בבגרותו, לפי כל הסימנים, אהב סטאלין את אשתו הראשונה, יֵקַתֵרינה, שדמתה לאמו לא רק בשמה אלא גם במראה פניה, למרות שהזניח אותה. אחרי מותה ב-1907, שלוש שנים אחרי נישואיהם, אמר שלא נותרו בו רגשות – אמירה כנה מאוד בהתחשב בשנאה שחש כלפי בנו מאישה זו, יאקוב. אחרי ניסיון ההתאבדות הכושל של הבן לעג לו על שהחטיא בירייתו. מאוחר יותר הפקיר אותו בשבי הנאצי, שם הצליח הבן לפטור את אביו מעונשו כשהתאבד בנגיעה בגדר החשמלית. אשתו השנייה של סטאלין, נדייז'דה, התאבדה ב-1932. ביכובסקי, בניתוח אישיות מאלף, מתמצת אותו בכינוי "הרודף הרדוף."

יוצא דופן בקבוצה זו הוא סאלות סאר, שנודע לעולם בשם פול פוט, האיש שרצח שני מיליון מבני עמו רק משום שהיו בעלי השכלה כלשהי או גילו סימן אחר כלשהו של תרבות בורגנית. הוא שונה מהרוצחים האחרים בכך שגדל על פי העדויות במשפחה אוהבת. הוא דומה להיטלר ולסדאם בכך שהכניס את ארצו ביודעין למלחמה אבודה ובהתנכרותו לבני משפחתו: שני אחיו, שהיו בעצמם קורבנות מחנות הריכוז של החמר רוז', לא ידעו זמן רב כי "האח מספר אחד" הוא אחיהם הצעיר. אשתו לקתה במחלת נפש, פרט המזכיר את התאבדויות הנשים בחיי רבי-הרוצחים האחרים. למרות מיעוט הפרטים עליו אני מעז להצביע על מקום אפשרי לחיפוש הסיבות לטירופו. הערפל האופף את ילדותו נובע מהעובדה שהוא נמסר בגיל שש למנזר בודהיסטי. האם יש לכך קשר לעובדה שהמהפכה שלו כללה רצח כל אדם שידע קרוא וכתוב?

יש גם יהודי בין רוצחי-ההמונים המודרניים, ולמרבה החרפה יש מרכזים מדעיים על שמו בכמה אוניברסיטאות ישראליות. פרידריך (פריץ) האבר (1868-1934) היה מן הסתם מצטרף בשמחה למכונת ההשמדה הנאצית לו רק ניתן לו. הוא זכה בפרס נובל 1918 בזכות הצלחתו לזרז את תהליך ייצור האמוניה פי אלפי מונים ממה שניתן היה לעשות עד אז. בתקופה שגרמניה עמדה להפסיד במלחמת העולם הראשונה הציע האבר לפגוע בחיילי האויב באמצעות גז הכלור. הוא פיקח בקפדנות על הניסויים בשדה הקרב – מתאם את רגע שחרור הגז בהתאם לרוחות, בוחן מקרוב את הגופות החרוכות והמעוותות, וחוזר למעבדתו לשכלל את שיטת ההרג, תוך מציאת דרכים מחוכמות לעקיפת אמנת האג שאסרה על השימוש בגזים. לא חלף זמן רב והאנגלים התאוששו והחלו אף הם להשתמש בגזים, שגרמו אבידות איומות לגרמנים. האבר עבר מיד לגז קטלני יותר, החרדל. אשתו, שניסתה להניאו מפיתוח הנשק הכימי ואיימה בהתאבדות, התאבדה באקדחו במאי 1915. בבוקר שלמחרת נסע האבר לחזית המזרחית להמשיך בעבודתו, מותיר מאחריו ילד המום כבן 14 שהתאבד אף הוא בבגרותו. עד לפיטוריו בידי הנאצים ב-1933, המשיך האבר בפיתוח הנשק הכימי גם אחרי המלחמה, כשזוועות שיטת-ההרג שפיתח כבר היו ידועות לכל, ואפילו ייעץ לממשלת ספרד בשימוש בנשק זה. כן תמך בהחלטת האקדמיה הפרוסית למדעים לגרש את איינשטיין משורותיה. אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה תיאר את עצמו כ"70% מת," בדומה לטוראי האלמוני, פגוע הגזים, שמירר בבכי לשמע התבוסה ונשבע לנקום את כבוד גרמניה. בכך לא מסתיים הקשר בין האבר להיטלר: הגז ציקלון ב', שבו הושמדו שישה מיליון בני אדם, כולל כמה מבני משפחתו, היה תרומתו האדיבה של האבר לשואת עמו. פרט לעובדה שאמו מתה בלידתו, ושהמיר את דתו בניגוד לרצון אביו, אין בידיי די חומר ביוגרפי על האבר כדי לקבוע אם המקרה שלו תואם את המודל הפסיכואנליטי המוצע כאן. אבל עצם היותו יהודי שהזדהה בקנאות עם חברה שתיעבה אותו, די בו כדי לבסס את יסוד השנאה העצמית המקשר אותו לבכירים בין שותפיו לפשע שהאמינו כי דם יהודי זורם בעורקיהם. רק ב-1934 עשה האבר מעשה אנושי ראוי לשבח: הוא התפגר, ובכך פטר מעונשו לא רק את העולם, אלא במיוחד את עירי רחובות, שבדרכו אליה היה על-פי הזמנת חיים וייצמן.

בהקשר זה עולה בזיכרון העובדה שטורקמדה, מייסד האינקוויזיציה הספרדית, היה נכד לאנוסה, ושוולדימיר ז'ירינובסקי, הלאומן האנטישמי הרוסי, הוא בן לאב יהודי. לגבי היטלר, ששמועות ותאוריות רבות הציבו יהודי זה או אחר בתור האב הבלתי ידוע של אביו, דבר אחד אינו מוטל בספק: הוא עצמו חשש מאוד שמא זורם בעורקיו דם יהודי (3). כמוהו סבל אייכמן מהעובדה שכל עמיתיו לגלגו על פרצופו ה"יהודי" ואף כינוהו "זיגי," שם יהודי נפוץ. בורשטיין מצטט את ההיסטוריונית השוויצרית מרליס שטיינרט שלפיה אילץ גרינג את אמו לחתום על הצהרה המאשרת כי מוצאו ארי טהור, "ובכך, למעשה, כפה עליה להצהיר שהוא פרי ניאוף, שכן אביו האמיתי היה יהודי" (ע' 57). ואמנם אחיו של גרינג, אלברט, היה חסיד אומות העולם שהציל יהודים לאורך כל המלחמה, ובנו מתיאס נראה ב-2006 מפגין בארץ נגד ההתנתקות מהשטחים. למעשה, כוחה של הבושה במוצא היהודי כמניע לשנאת יהודים היה ידוע גם לראשי המשטר הנאצי, ולפחות פעם אחת הם עשו בו שימוש יעיל מאוד. ריינהארד טריסטאן אויגן היידריך, שהיה האחראי ברייך השלישי לביצוע "הפתרון הסופי," נחשב ליורשו של היטלר והיה בוודאי מתמנה לסגנו לולא חוסל בידי פרטיזנים. את היידריך רדפו ללא הרף השמועות שהילכו בצמרת הנאצית ולפיהן היה אביו יהודי למחצה. השמועות הללו הביאו אותו אל סף ההתערערות הנפשית. הוא החל אוסף בקפדנות כל פירור מידע על אנשים ממוצא יהודי אפשרי בין אנשי הימלר כאמצעי הגנה. פעם, כשנכנס בלילה לחדרו, ירה פתאום בדמותו שבראי. עד כמה השכילו חבריו לנצל את מצבו זה מלמדת עדות הימלר:

הוא התגבר על היהודי שבקרבו באמצעים שכליים טהורים ועבר לצד השני. הוא היה משוכנע שהיסודות היהודיים בדמו הם ארורים; הוא שנא את הדם שהכזיב אותו. הפיהרר לא יכול היה לבחור באדם טוב מהיידריך עבור המערכה נגד היהודים. לגביהם היה חסר רחמים או התחשבות (2, ע' 128).

כבר ב-1943 הכינו שלושה פסיכואנליטיקאים דו"ח פסיכולוגי מפורט על היטלר ל-OSS (כיום CIA), דו"ח המרשים בדייקנותו אפילו כיום, ובו העירו על הקשר בין ההתעללות שחווה היטלר בילדותו לבין מעשיו כפיהרר. מחקרים מאוחרים חזרו ותמכו בהסבר זה (ראו למשל ויקטור וסקירת עבודות קודמות שם). אליס מילר, פסיכואנליטיקאית שנויה במחלוקת בשל הדגש הכמעט אובססיבי שהיא שמה על ההתעללות ההורית כמקור למצוקות נפשיות, עשתה ניתוח מרחיק לכת אבל מעורר מחשבה על היטלר ברוח זו. פרט הראוי לתשומת לב הוא שהיטלר נולד לאמו אחרי ששלושה פעוטות נפטרו, ועוד אח צעיר נפטר כשהיטלר היה בן אחת-עשרה (3), אירועים שיכלו רק להעצים את הפתולוגיה המשפחתית. פסט4,ע"ע560-1 מצטט אמירות רבות של היטלר על כך שלא נותר לו זמן רב לחיות כי שני הוריו מתו צעירים. לכך מצטרפת ההיפוכונדריה המתמדת והתלות שפיתח ברופא-האליל מורל. לא ייאמן: היטלר ראה עצמו כאדם אשר על-פי האידיאולוגיה שלו היה צריך להישלח להשמדה. ואיך אפשר שלא להזכיר את הצליעה של מבשר "האדם העליון" גבלס, בעל החזות הסלאבית המובהקת, ואת ההתמכרות לסמים של גרינג? ("המסומם הזה," התייפח היטלר בבונקר, כאילו רק עתה נודע לו הדבר.) אשר לאף שהזדקר מפרצופו של היידריך... נו באמת, הוא היה מעורר רתיעה אפילו בלב הנמרצת שבשדכניות העיירה היהודית. אין ספק: היטלר ועוזריו היו פסולי גזע אפילו על-פי הפירוש הסלחני ביותר לקריטריונים של הרייך: בעלי מומים, סוטים, נגועים בשלל מאפיינים "שמיים," ומעל לכל – על נאצים צריך לדבר בנאצית – "מוזלמאנים."

"כל המשפחות המאושרות דומות," אומר טולסטוי במשפט הדעתני הידוע מ"אנה קרנינה," "אבל כל משפחה אומללה היא אומללה על פי דרכה." צריכים היינו איקונוקלסט שנון כמו פול ג'ונסון שיעיר לנו כי משפט זה הוא מופרך: "אותות ההיכר של האומללות המשפחתית מוכרים לעייפה וחוזרים על עצמם." אכן, דווקא החולי הוא מוגבל, מונוטוני וחוזר על דפוסים שגורים, בעוד הבריאות פירושה החירות לצמוח ולגדול לכיוונים לא צפויים. הפסיכיאטר עמיחי לוי, שיחד עם מורי המנוח יהודה פריד ניסה להבין את המנגנון הנפשי של הפַּרַנויה, העיר על המונוטוניות הבולטת עד להשמים בהזיותיהם של חולים אלה: "הרודפים: אינם אלא 'מיודעינו' מהפרשות הקודמות… הרדיפה: טיבה מוכר כל כך עד כי אתה עלול לחשוב ש[החולה] קראה את סיפורי המקרים האחרים." ,ע'162

קו ישיר מוליך ממונוטוניות זו של האומללות המשפחתית, דרך הפסיכופתולוגיה כולה, אל המונוטוניות של השנאה המטפיזית. "הם ינקו את האנטישמיות עם חלב אמם!" התבטא פעם יצחק שמיר, שמשפחתו נספתה בשואה, על הפולנים. ככל שאמירה זו מקוממת בצדקנותה, אולי אמת פסיכולוגית עמוקה חבויה בדימוי המייחס את מקור השנאה למקום שבו צריכה הייתה להיות אהבה ללא גבול?



לז. המונוטוניות של הרוע: יוגוסלבים, רואנדים ואנטישמים

חוזרים אנו לתקופתנו ולשנאת האחר המשתוללת בה כבימים ימימה. המלחמה בבלקנים בין 1991 ל-1995, שבה נהרגו בין 200,000 ל-300,000 בני-אדם, ממחישה בעוצמה את הגורם הראשון שמצאנו ביסוד השנאה המטפיזית, דהיינו הקירבה בין השונא לשנוא. איגנטייף ( ) מציין כי אף שגורמים היסטוריים ודתיים פילגו את "הסלאבים הדרומיים" במשך זמן רב, הרי שהם אחד העמים ההומוגניים ביותר באירופה מבחינה אתנית ולשונית כאחד. לאחר שנפטרו מהקומוניזם, היו ליוגוסלבים סיבות טובות להישאר מאוחדים: הייתה להם שפה משותפת, כלכלתם הייתה זקוקה לרפורמה ולא לפיצול, ונישואי התערובת היו נפוצים. בחלקים עצומים של הארץ – בוסניה, קרואטיה המרכזית, מקדוניה וקוסובו – היו קבוצות אתניות משולבות זו בזו באופן שחלוקה למדינות אתניות הייתה בלתי הגיונית, והדרך היחידה להשיגה הייתה רצח-עם וטיהור אתני (ע' 51). ואל הדרך הזאת פנו הסרבים והקרואטים במלוא המרץ. רק סיימו הסרבים והקרואטים לטבוח זה בזה ומיד פנו לרצח עם שלישי, שהיה אמנם מוסלמי, אבל זהה להם במוצאו ושפתו. סימטריה אכזרית נוצרה בין תחושות ה"לאומיות האתנית" של שני הקולגות לגבי הבוסנים: מילושביץ ראה בהם סרבים מומרים שסטו מהאורתודוקסיה תחת שלטון הטורקים בעוד טוג'מן ראה בהם קתולים מומרים (ע' 50). במילים אחרות: כל צד ראה בנטבחים כשייכים לו!

רצח-עם נוסף של דומים בידי דומים, כמעט באותה עת, התרחש ב-1994 ברואנדה והיווה שיא בכל ההיסטוריה של השמדות-העמים ( ). שלושה עמים חיים ברואנדה: הוטו, טוטסי וטְווָה. אלה האחרונים מהווים אחוז אחד מהאוכלוסייה, הנבדל מכל האחרים בבירור בהיותם פיגמים קטני קומה. אך לא את הטְווָה ביקשו בני ההוטו למחות מעל פני האדמה כי אם את בני השבט האח, הטוטסי, הדובר אותה שפה, קירונדי, המאמין באותה דת והמתחלק על פי אותם קלאנים. רבים היו נישואי התערובת בין הטובחים והנטבחים, ובית המלוכה של רואנדה, מוואמי, היה טוטסי. כה דומים השבטים זה לזה עד כי כל מי שטען שהוא הוטו נדרש להציג מסמכים מלפני 1959. לא חסרו גורמים קונקרטיים לטבח: חשבון דמים היה בין השבטים משנת 1972, שבה עשו הטוטסי טבח בהוטו. עתה יצאה הכנסייה הקתולית מגדרה כדי לעודד את הטבח, בעיקר על ידי בחישת הארכיבישופים הבלגים והצרפתים ברואנדה ובבורונדי. כל אלה סייעו לגנרל הביארימאנה שתפס את השלטון רגע לפני הדמוקרטיזציה ב-1973. ההתנקשות בחייו נתנה את האות לטבח שאותו תכנן לפרטיו.

וכך, במשך כשלושה חודשים נטבחו כ-800,000 בני טוטסי לעיני העולם כולו. ושוב, הדמיון בין העמים ממש צועק. האנתרופולוגית לייזה מלקי רשמה את תיאורו של פליט מבני ההוטו, הנטבחים מאתמול שהפכו לטובחים היום:

ישנם סימנים בעזרתם ניתן לזהות בן הוטו… בכף ידו של בן הוטו נוצרת צורה בסימן האות M. הנה, את רואה? (המרואיין מראה לה את הקווים בכף ידו המתווים את צורת האות M.) ישנו הבדל בין הידיים של בני ההוטו ובין הידיים של בני הטוטסי… לפי סימן זה היו יכולים לזהות מיהו בן הוטו. אבל היו גם סימנים נוספים… אין לבני הטוטסי את העצמות הללו כאן… (המרואיין מתכופף ומפשיל מעלה את מכנסיו בחושפו את עצמות קרסולו)… כאן יש לבני הטוטסי קו ישר… במיוחד יש להסתכל בחניכיים… לבני הטוטסי יש חניכיים שחורות. לרוב רובם של הטוטסים! לפעמים ניתן למצוא כמה חלקים אדומים, אבל כל השאר שחור… אצל בני ההוטו החניכיים והלשון תמיד אדומות או ורודות (57, ע' 35).

כיוון שהדובר מתייחס לסימן האחרון כסימן ההיכר החשוב ביותר, כמעט שאיננו מתפלאים לשמוע עד כמה הסימן הזה אמין:

יש בני הוטו שנתמזל מזלם ולהם חניכיים שחורות וכל שאר הסימנים המייחדים את הטוטסי, וזה מה שהציל אותם והשאיר אותם בחיים (ההדגשה שלי, ע' 35).

גם כאן, הסימן הבולט ביותר המייחד את בן העם השנוא הוא, פשוט, העובדה שאינו נבדל מרודפיו.

ההיסטוריה של עם ישראל חוזרת על אותו צימוד מבעית בשתי הפעמים שבהן הגיעה שנאת היהודים באירופה לממדים של השמדה טוטאלית. בספרד החליטה הכנסייה לטהר את ספרד לחלוטין מלא-נוצרים והעמידה בפני היהודים את הברירה להתנצר או לצאת לגלות. הייתה זו רק הפתיחה למסע רדיפות גזעי טהור: האינקוויזיציה מעולם לא הניחה למתנצרים אחרי שהמירו את דתם והמשיכה לרדוף אותם לדורותיהם. המקרה השני הוא גרמניה הנאצית. מה המשותף לשתי תקופות אלה? התשובה, לדעתי, פשוטה: בשתיהן עשו היהודים את המאמצים הפתטיים ביותר להיטמע בשפתם, בתרבותם ואף בדתם של הספרדים והגרמנים. דווקא מאמצי היהודי להתבולל בכל היבט והיבט בחיי הגוי עוררו חמת רצח קשה בהרבה מזו שהביא על עצמו היהודי המתנכר בלבושו ובהליכותיו. נראה כי היהודי, בעצם יכולתו להשתלב בכל לאומיות, שם ללעג ולקלס את רעיון הלאומיות עצמו. הוא יכול לייסד את האינקוויזיציה (תומאס דה טורקמדה) כדי להוכיח שהוא ספרדי יותר מהספרדים, להתמסר למוסוליני ולפאשיזם (מרגריטה סרפאטי) כדי להיות איטלקייה יותר מהאיטלקים, לעסוק ברצח המונים קר ומחושב (פריץ האבר) כדי להיות גרמני יותר מהגרמנים, לפקד על ה"שטאזי" (מרקוס וולף) כדי להיות מזרח-גרמני יותר מהמזרח-גרמנים, לעמוד בראש הקג"ב (לזר קגנוביץ') כדי להיות רוסי יותר מהרוסים, או ליזום את פיתוח פצצת המימן ומלחמת הכוכבים (אדוארד טלר) ולהוכיח שהוא יותר אמריקאי מהאמריקאים. על הדעת עולה כאן הודאתו הכאובה של היהודי ב"ספר הכוזרי": "מצאת מקום כאבי, מלך הכוזרים!... כי אילו רצו [היהודים] היה כל אחד מהם חבר ועמית לאשר יגושׂ בו, בהוציאו מילה קלה מפיו" ( , ע' מ"ג-מ"ד).

במקרים שתוארו בפרק זה ניתן לראות את הראשון משני מרכיבי משוואת השנאה המטפיזית, דהיינו, הנטבח דומה לטובח, אך לא הצלחתי להוכיח את המרכיב השני, שלפיו הצד הטובח נושא שנאה עצמית שהיא מקור שנאתו אל הדומה לו. האם גם בין הסרבים או בני ההוטו, למשל, נתפס יצר המין כמקור סכנה? האם גם הם נאבקים בפיתויי האוננות? האם גם הם נוהגים להתעלל בילדיהם? איני יודע. בנושא זה צריך לפסוק המחקר.



0 views0 comments

Recent Posts

See All

What Would Freud Say About That? Consumerism

Sigmund Freud's theories have had a profound impact on our understanding of human behavior and motivation, and this includes our relationship with consumerism. Freud's work on the psyche and the role

Relationship between Freud and culture

One of the central themes of the film is the relationship between Freud and culture. Freud's ideas about the role of the unconscious in shaping human behavior and the ways in which society shapes the

Freud's significant impact on culture and society

Sigmund Freud's psychoanalysis has had a significant impact on culture and society, both in the past and in the present. One of the most notable areas in which psychoanalysis has had an impact is in t

bottom of page