Search

זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית חלק ז'


אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)



לח. “Hier ist kein warum”: הכשל האונטולוגי בחקר השנאה

"אבל יש כל כך הרבה אנשים שהוריהם התעללו בהם," אני שומע את ההתנגדות השגורה, "והם לא נעשו רוצחים סדרתיים ולא דיקטטורים!" נכון, יש גם מיליוני מעשנים כבדים, ומיליוני נהגים פרועים העוברים באור אדום, שהגיעו לגיל זיקנה ושיבה וקברו הרבה חברים שכן שמרו על בריאותם. האם יש בכך כדי להכחיש את הקשר הסיבתי בין מעשים אלה לקטל הסיטוני שהם זורעים בימינו? הסטטיסטיקה נותרה הגשר החשוב ביותר במעבר ממחקר נפשו של היחיד אל הבנה טובה יותר של אסונות ההיסטוריה. אבל כל עוד המחקר בתחום זה עודו בלתי מפותח, עדיין יש מהלכים לגישות ניהיליסטיות העוטפות את השואה, את הגזענות ואת מחקר ההרסנות האנושית כולה במעטה מסתורין מיותר. עם כמה מייצגים של "האסכולה האונטולוגית," כפי שאני מכנה אותה, אתדיין בקצרה להלן.

"היטלר: מסע אל שורשי הרוע" מאת רון רוזנבאום ( ) הוא ספר מאלף. רק אחת ממעלותיו היא הראיונות החיים עם החוקרים הרבים שעסקו בחידת היטלר. כאן פוגשים אנו את כל מייצגי הקשת המחקרית-אידיאולוגית: מהרב אמיל פקנהיים, הנאבק לשמור על אמונתו באלוהים חרף מה שעבר, דרך טרוור-רופר הקפדן והבהיר שכתביו הם כבר קלאסיקה, ועד מכחיש השואה הפתטי דיוויד אירווינג. בקבוצה ססגונית זו מתבלט בצורה מביכה קלוד לנצמן, יוצר הסרט הענק "שואה." לנצמן האיש, למרבה האכזבה, מופיע כאדם יהיר המעליב ללא רחמים כל אדם, אפילו ניצול שואה, המנסה להסביר את מה שקרה שם. “Hier ist kein warum!” – "כאן אין למה!" – הוא חוזר ומצטט את תשובת השומר באושוויץ לפרימו לוי, כדי להסביר שאחרי סרטו לא צריך יותר לחקור את השואה. וכדרכם של להגנים צרפתים המאוהבים בשפתם הוא אף מנפק סיסמה פסקנית: "סביב השואה צריך להיות מעגל של להבות קדושות!"

אבל בסופו של הספר נותר הקורא עם התחושה שגם רוזנבאום עצמו נוטה אל צורה מתונה של שלילת ה"למה." עמודים רבים הוא מקדיש לניסיונות להפריך את ההסברים הפסיכולוגיים להתנהגותו של היטלר. במקומם הוא מציג תזה פוסט-מודרניסטית אופיינית, דהיינו, שנונה, רהוטה, ובסופו של דבר ריקה מתוכן: כל אחד וההיטלר שלו, ומי היה היטלר האמיתי לא נדע לעולם. הבה נבחן את טיפולו של רוזנבאום בהיבט אחד בחיי היטלר שהוא רלוונטי מאוד לענייננו. אם הייתה פתולוגיה בחיי האהבה של היטלר – במילים אחרות: אם שנאה ואהבה התערבבו בנפשו – הרי יש בכך לשפוך אור חשוב על חידת שנאתו האיומה ליהודים. ואמנם יש עדויות כאלה למכביר, אבל רוזנבאום פוטר אותן בשיטה החביבה על הפוסט-מודרניסטים: העדויות האלה רק מלמדות על הצורך של אנשים למצוא הסברים פסיכולוגיים לתופעות מפחידות. וככל שהקורא עוקב אחרי פרטי ההפרכות של רוזנבאום מתחזקת בו תחושה מוזרה: נכון, כל אחת מהעדויות על המופרעות המינית של היטלר ניתנת להפרכה, אבל כולן יחד יוצרות מסכת ראיות נסיבתיות כה סבוכה עד שהמאמץ של רוזנבאום להתעלם ממנה הופך בעצמו לספקולציה מאולצת. כך, למשל, מצטט רוזנבאום את רוברט וייט שהעיר כי מתוך שבע הנשים שעליהן ידוע שהיו ביחסים אינטימיים עם היטלר, שש התאבדו או עשו ניסיון רציני להתאבד (ע' 129). אפשר לפטור כל מקרה לחוד כפי שמנסה רוזנבאום לעשות, אבל איך ניתן להתעלם מהמכלול? או הנה, למשל, השאלה האם היטלר סבל מסטייה מינית ונמשך לצואה ושתן במהלך המשגל. רוזנבאום מצטט שלושה עדים עיקריים ובלתי תלויים – היידן, שטראסר והנפשטנגל – שסיפרו כי גלי ראובל, האחיינית-הפילגש, סבלה מאוד ממה שהיטלר דרש ממנה בתחום המיני. הוא מעריך את יושרם של שלושת העדים, אבל ראו כמה פעמים הוא חוזר ונזקק למילות התנאי בניסיון להמעיט בחשיבות עדויותיהם:

האם ייתכן שהיידן… זו עלולה הייתה להיות… חשבתי שאולי… שייתכן מאוד… ייתכן שהיידן… אולי זו מטאפורה… אם… כי אז אפשר לראות… במובן מסוים, אפשר לראות… ייתכן שהיא… ייתכן שאין זה מקרה… (ע' 147-148).

בולטת יותר התעקשותו של רוזנבאום להכחיש את הצד הפתולוגי הגורלי יותר בחייו של היטלר: ההתעללות שעבר בילדותו מידי אביו. הן היטלר והן אחותו קלארה סיפרו על המכות הבלתי פוסקות שספג היטלר בילדותו. רוזנבאום מעדיף לחשוב שאלה הן בדיות, ושוב מנדב הסבר פסיכולוגי מדוע לנו נחוצים הסברים כאלה:

ומעבר לכך, הוא טיפוס שאנחנו מכירים, קצת מרחמים עליו – ואולי אפילו מזדהים אתו – הרי רגשות כאובים בגלל הערכה עצמית נמוכה ויחסים גרועים עם הורים אינם דבר נדיר כל כך. ומנחמת עוד יותר היא ההנחה המשתמעת שהיטלר היה קורבן/תוצר של תסמונת הניתנת למניעה. חברה טובה יותר, עם הורים טובים יותר, ותכניות לטיפוח הערכה עצמית בבתי-הספר, פירושם לא עוד היטלרים (ע' 26).

היטלר, אם כן, היה נורמאלי, רק סתם רע. ואולי לא רק היטלר היה רע אלא כל הגרמנים? את התזה הזאת מפתחת זה שנים רבות רבקה שכטר ( ). לותר, לדבריה, היה אביו הרוחני של היטלר בכך שיצר תיאולוגיה המתנגדת לתנ"ך ומחזקת את השטן (אבל קאלווין צמא הדמים ביטא לדעתה חזרה לרוח התנ"ך). בא גתה, וביצירתו "פאוסט" (ששכטר רואה בה לא פחות מאשר את הגורם לאיחוד גרמניה) נתן ביטוי ספרותי להאדרת השטן של לותר. בא קאנט ונתן לה בסיס פילוסופי, וכך לא נותר להיטלר אלא רק להגשים את תורת קודמיו. בקיצור: הגרמנים גזענים כי זה טבוע בדמם. איני יכול שלא להיזכר בפתגם המאלף של "הגששים" בהקשר זה: "המוציא דבר קללה מפיו, ינעל אבי-אבי-אביו!"

מחברים אלה ודומיהם מדברים על ה"רוע" כעל דבר-כשהוא-לעצמו, ישות בסיסית כמו חומר ואנרגיה, שלא ניתן להסבירה במונחי משהו יסודי יותר. זהו בדיוק הכשל של השנאה המטפיזית: בעמלק, בחזיר, ביהודים, בגרמנים וכדומה יש רוע אינהרנטי. מול טענות מסוג זה אין ברירה אלא לשוב ולהזכיר כמה אמיתות בסיסיות שהיו אמורות זה מכבר להבדיל בינינו לבין התיאולוגיה והמיסטיקה של ימי הביניים. אנשים אינם נעשים מנוולים מתוך בחירה חופשית. שנאה צומחת מסבל, ושנאה אי-רציונאלית צומחת מסבל מוקדם מאוד בחיי הנפש. בשום בית שסיפק לילד אהבה, ביטחון ושמחת חיים לא יגדל אנס או סוחר סמים; שום מחבל לא ייצא למשימת טבח באזרחים וילדים בשם קהילה שיש בה די לחם וחירויות אדם בסיסיות. לשנאה, גבירותיי ורבותיי, יש אפידמיולוגיה. חוקים ברורים שולטים בהתפרצויותיה, בדרכי ההדבקה שלה ובתנאים המסייעים להתפשטותה באוכלוסיות הסיכון שלה. מה שנכון לגבי החולירע, הפוליו והאיידס נכון שבעתיים לגבי הגזענות והפנאטיות. ומשום כך, יש למחלות אלה גם כללים ברורים של רפואה מונעת ואפילו חיסון. שמענו לעיל את רוזנבאום מלגלג על הרעיון ש"חברה טובה יותר, עם הורים טובים יותר, ותוכניות לטיפוח הערכה עצמית בבתי הספר, פירושם לא עוד היטלרים," ועל כך התשובה צריכה להיות: בדיוק כך! ולא רק "לא עוד היטלרים" אלא גם לא עוד גרמנים צייתנים. כשהמונים מתמסרים בהתלהבות לדיקטטור מרושע, אלו הם רק פירות נוהגי "חינוך הילדים" המתעלל הרווח באותה אומה. אם כבר איננו רואים אנשים מעוותי-גפיים או מוכי חטטים בזכות הדברת מגיפות הפוליו והאבעבועות, רק קוצר-ראות מונע תוכניות לאומיות של מניעת הזנחה והתעללות בילדים כאמצעי לביעור פשיעה ומחלות בעתיד. ללגלג על הרעיון שלרוע יש מקורות פסיכולוגיים מחייב את מינימום היושר האינטלקטואלי להיות עקבי ולומר שאבותינו השמידו את העם העמלקי לא בגלל חינוך מיוסד על פחד, בושה ותיעוב עצמי, אלא מפני שאבותינו היו סתם מנוולים. להפקיע את נפש האדם מעקרון הסיבתיות פירושו להאמין שהנאציזם הוא חיזיון טבע חמקמק כמו עב"מים, בלתי הדיר כמו טלפתיה או בא מחוץ לכדור הארץ כמו אסטרואידים. זה לא רק טיפשי, זה מסוכן.

לט. רשות הדיבור ליהדות

ההיסטוריון וההומניסט אדוארד גיבון (1737-1794) ידוע בעיקר בשל הגדרתו המרירה "ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות". על כך העיר ישעיהו ליבוביץ':

אדוארד גיבון אמר את האמת אך לא אמר את כל האמת: אמנם ההיסטוריה היא דברי הימים של פשעים, טירופים ואסונות; אך היא גם דברי הימים של מאבקי האדם נגד הפשעים נגד הטירופים ונגד האסונות. הפשעים, הטירופים, האסונות – מקורם בטבע העולם ובטבע האדם עצמו; לפיכך המאבק נגדם מחייב מאמץ עצום של האדם – הפרט והקולקטיב – להתגבר על טבע זה; לשון אחר – זהו מאבק האדם עם עצמו. מאבק זה ימיו כימי ההיסטוריה האנושית, ומן ההכרח שיהא נמשך מדור לדור. מן ההיסטוריה – ואף מהבנתנו את הטבע ואת האדם – אנו למדים שאין ערובה לניצחון במאבק זה; אלא המאמצים המושקעים במאבק הם הם התוכן המשמעותי-ערכי של ההיסטוריה שאינו מותנה בהצלחת המאבק. ,ע'165

מה, אם כן, מקומה של היהדות בתמונה זו? בפשטות, אותו דבר, רק בעוצמה גדולה יותר. מעצם העובדה שמדובר בעם עתיק משתמע שעבר יותר פשעים, טירופים ואסונות, והעובדה ששרד פירושה שהיטיב להיאבק בהם. הרבה מחלות ילדות שיצרו מערכת-חיסון יעילה.

כל ציוויי היהדות, ניתן לומר, שואבים את כוחם מהמסר העיקרי של עקדת יצחק: אם הבנת האדם מוגבלת, המוסר אינו יכול להיות אוטונומי. לפיכך יש מצוות הנראות אבסורדיות שאין לשאול מה טעמן, ומצוות הנראות אכזריות שאין לערער על מוסריותן. לא מקרה הוא, אם כן, שאלה הם בדיוק ההסברים הניתנים על-פי רוב לטומאת החזיר ולשנאת עמלק: מצוות הכשרות הן בעיקרן "שמעיות," בניגוד למצוות "שכליות," ומטרתן להרגיל את היהודי להכפיף את חשיבתו ההגיונית לשכל הנשגב מבינתו. הוא הדבר באשר למחיית עמלק: אפייני הדבר כי חוקר המקרא היחיד הידוע לי שכתב עליה, אליצור (אין קשר משפחתי), בחר כאיש דתי להתמקד לא בשאלה ההיסטורית אלא בפן המוסרי שלה: ראו, הוא מעיר בעקבות המדרש, שאול, שריחם על אגג, לא ריחם על הכהנים בנוב. המוסר האנושי כשל, ולכן המוסר האלוהי גובר כשהוא מתנגש עם הראשון.

לכן, טען ליבוביץ' (), יהודי מאמין אינו יכול להיות הומאניסט. אבל ליבוביץ' עצמו, כפי שהתריס תלמידו יהודה מלצר (), דווקא היה הומאניסט. ספרו המונומנטלי של שגיא

לכן, אם תאמרו שהצגת היהדות במאמר זה הייתה חד-צדדית, הצדק אתכם. אין כמעט טענה פסיכואנליטית אחת שלא בוטאה בבירור, ולעתים ביתר עוצמה וביתר חן, במקורותיה הקנוניים של היהדות.

וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל (קידושין ע 2).

במסכת דרך ארץ זוטא פרק ט': "וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקב"ה: אין רצוני לנגוע בהן, שנאמר בהושע ד' י"ז: "חבור עצבים אפרים הנח לו". אפילו ששבט אפרים עובד לע"ז (עצבים) - היות שהם מאוחדים, ה' מניח להם.

קידושין פא 1-2

פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: "גירא בעיניה דשטן." יומא חד, מעלי יומא דכיפורי הוה, אידמי ליה כעניא, אתא קרא אבבא. אפיקו ליה ריפתא. אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי? עייליה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי? אתיוהו אותבוהו אתכא. הוה יתיב, מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה, והוה קעביד ביה מילי דמאיס. אמר ליה: תיב שפיר! אמר ליה: הבו לי כסא. יהבו ליה כסא. אכמר שדא ביה כיחו. נחרו ביה. שקא ומית. שמעו דהוו קאמרי: פלימו קטל גברא! פלימו קטל גברא! ערק וטשא נפשיה בבית הכסא. אזיל בתריה נפל קמיה. כי דחזייה דהוה מצטער, גלי ליה נפשיה. אמר ליה: מאי טעמא אמרת הכי? ואלא היכי אימא? אמר ליה: לימא מר: "רחמנא נגער ביה בשטן."

פלימו היה רגיל לומר כל יום: "חץ בעינו של השטן." יום אחד, ערב יום הכיפורים היה, התחפש [השטן] לעני, בא וקרא [התדפק] בדלת. הוציאו לו [בני הבית] פת [אוכל; המדובר בשעת הסעודה המפסקת שלפני הצום]. אמר לו [השטן לפלימו]: יום כיום זה, כל העולם בפנים ואני בחוץ? הכניסוֹ [אל הבית] והגישו לו פת. אמר לו: יום כיום זה, כל העולם ליד השולחן ואני לחוד? הביאוהו [ו]הושיבוהו לשולחן. היה יושב, גופו מלא פצעים ומורסות, והיה עושה בו מעשים מגעילים. אמר לו: שב יפה! אמר לו: הַביאו לי כוס. הֵביאו לו כוס. השתעל [ו]ירק בה את כיחו. גערו בו. השתטח ומת. שמעו שהיו אומרים: פלימו הרג איש! פלימו הרג איש! ברח [פלימו] והתחבא בבית הכסא. הלך [השטן, אלא מי?] אחריו ונפל לפניו. כיוון שראה שהוא סובל [אנדרסטייטמנט תלמודי למצב שבו הבר-מינן רודף אחריך ומתפגר מולך מחדש] גילה עצמו לפניו. אמר לו: למה אמרת כך? [מה בדיוק יש לך נגד העין שלי?] [אמר לו:] אז איך אומַר? אמר לו: יאמר אדוני: "הרחמן נגער [?] בו בשטן."

יום הכיפורים הוא היום בו מגיעה מלחמת היהודי בשטן לשיאה, כשהוא משמש כתובע בבית-הדין של האלוהים והיהודי מנסה לשבש את כוונתו בתקיעות שופר ומדחיק את גופניותו ע"י צום ולבישת בגדים לבנים. בא פלימו, מתגרה בשטן כל בוקר ובכך עושה את כל השנה ליום כיפורים. סופו שהוא מוצא את עצמו בערב יום הכיפורים בבית-השימוש מול השטן ובסופו של המפגש באה השאלה "איך אומר?" הרב שואל את השטן איך לנהוג!



"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזו שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש, חלק ג, ראש דבר, עמ' כז, סעיף יא).


"יקושרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו".



ואיך אפשר בלי הרמב"ם, אליו חזרנו מדי מספר עמודים, פה מתפעלים מאומץ לבו ושם נחרדים מקנאותו? "הנשר הגדול" שבעזות-פנים שנראתה לי הכרחית הרשיתי לעצמי להשכיבו על הספה ולהצביע, לפעמים בלגלוג, על חרדותיו לגבי מיניותו של היהודי וסיוטיו בנוגע לחיי המין של הגוי? פעם אחת כתב איש זה על עצמו מסמך מפעים, שכמעט הופך על פניו כמו

-



מ. הפסיכואנליזה של השנאה המטפיזית – יש גם תיראפיה?

השנאה המטפיזית, להוותנו, אינה עניין אקדמי גרידא אלא פולשת אל דיוננו מהמציאות היומיומית. ישראל נמצאת כיום תחת איומים ממשיים מצד הפונדמנטליזם האסלאמי, מולו היא מתייצבת עם ההנהגה העלובה ביותר בתולדותיה. איך הגענו למצב זה? הבה נבהיר תחילה כי בעברנו מהדיון האקדמי אל הממשי, לא תמיד אפשר לדבר על שנאה מטפיזית טהורה, וכי הכרזה גורפת על עוינות מבחוץ כמטפיזית היא עצמה אקט מסוכן במיוחד של שנאה מטפיזית. לכל איבה נלוות על פי רוב גם סיבות אקטואליות, בנוסח "הם התחילו קודם!" המתערבבות עם הצד המטפיזי והופכות את ההתמודדות עמה לקשה במיוחד. רק אחרי הסתייגויות אלה יש מקום לשאלה: מה עלינו לעשות מול אויב שנשבע להכחידנו?

למה מלחמה? פרויד ולורנץ


בעניין זה אני עצמי פונדמנטליסט. לדעתי כשלנו בכך שלא השכלנו לעשות שימוש בתובנות הפסיכואנליטיות נגד השנאה המטפיזית. אם המדובר במחלת-נפש קולקטיבית, ואם הפסיכואנליזה יכולה לתרום להבנתה, רק טבעי הוא לצפות שתוכל לתרום לריפויה, אפילו כשהחולה הוא המון צמא-דם מעבר לגבול שאינו מתכוון לבוא אל הפסיכולוג.

"הוא לועג לדת," הפטרתם בוודאי פעמים רבות בעמודים הקודמים. ובכן, גם אם פה ושם התפתיתי לעשות כן, סבורני שלא ייתכן ניתוח פסיכואנליטי לקנאות דתית כלשהי שלא ייראה לגלגני, אפילו אם האנליטיקאי עצמו הוא יבש ונטול הומור. עצם חשיפת מקורה היצרי של כל קנאות "קדושה" יוצר אפקט קומי. בספרו על הבדיחה העיר פרויד כי מטופלים רבים פרצו בצחוק כשהביא תובנה חדשה לתודעתם. זה המשותף לחומור ולפסיכואנליזה: הם מפרקים הגנות. וזה בדיוק המשותף למחלת הנפש ולכל חברה דיקטטורית: הן מבוססות על הגנות. הדחקה, הכחשה, השלכה – בסין, בקוריאה ובאיראן אלה אינן השערות פסיכואנליטיות אלא מוסדות ממשיים: הצנזורה, משרד התעמולה, המשטרה החשאית ושאר רשויות סילוף והסתרה שכל מטרתן אחת: למנוע מהאזרחים להכיר את המציאות כהווייתה. שירותי הביון המערביים – אותם שירותים שנחלו כישלונות מבישים בחיזוי יוזמת השלום המצרית ב-1977 ונפילת הקומוניזם בשנות ה-90 – מחפשים ללא הרף דרכים להוציא מידע מארצות טוטליטאריות, אבל כמעט אינם מנסים לעשות את מה שמשטרים אלה פוחדים ממנו יותר מכל: להחדיר מידע לאזרחיהם המשוועים לידיעות אמת. מה היה חלקה של המצאת הדפוס בהתמוטטות הכנסיה הקתולית? כמה תרמו שידורי "קול אמריקה" לקריסת הגוש המזרחי? להיסטוריונים אין עדיין שיטות כמותיות להעריך גורמים אלה, אבל כל בר-דעת מבין עד כמה גדול היה כוחם, ומכאן כמה גדול כוח הטלפון הנייד והאינטרנט בימינו, למוטט משטרים אדירי-כוח ללא שפיכות דמים.

אנחנו חיים בחברות חילוניות ודמוקרטיות כי למדנו ללעוג לעצמנו, אבל כשלנו בהפניית לעג זה אל המשטרים שאליהם טרם הגיעו חופש המחשבה והדיבור, למרות שאזרחיהם משוועים לעזרה כזאת מבחוץ ולמרות שהטכנולוגיה כבר סיפקה לנו את כל האמצעים לכך. קיבלנו את הבליו הלמדניים של הנטינגטון() בדבר תרבויות "מקבילות" שוות-ערך, ולא הכרנו בכך שלתרבות המערב, ובראשה זו היהודית, על כל תחלואיהן וקלקלותיהן החמורות, יש בכל זאת ייחוד לטובה: הן למדו לבחון, לבקר ובעת הצורך גם ללעוג לעצמן, ובכך סימנו מסלול התפתחות טבעי לכל חברה חפצת-חיים. חוקרים מעולים המחישו לנו בפרקים הקודמים את הדיאלוג הסמוי שהתנהל בין הקנאות הדתית היהודית והנוצרית בכל הקשור למיניות, לשנאת הגוף ולשנאת הזר. אם טענה זו שנויה במחלוקת, הרי משלימתה היא טריוויאלית: המרד בקנאות הדתית ובעריצות התנהל בשתי התרבויות, היהודית והנוצרית, בערוצים משלימים שהזינו זה את זה בסולידאריות ואפילו באהבה אמיתית: וולטייר, רוסו, וזולה מכאן, היינה, מארקס, פרויד ואיינשטיין מכאן ורבים אחרים, אלה היו המתנות שהגישו שתי ה"אחיות" – עכשיו היה הדימוי מוצדק – זו לזו עם כל צעד חדש קדימה. אם האפיפיור הוא כיום דוד חביב העומד לצד נרדפים ומדוכאים תחת לנצח על מסעי צלב ומחזות אוטו דא פה, הרי זה לא מפני שהווטיקן עשה לבדו חשבון נפש על פשעיו אלא מפני שחילות חמושים היטב "סייעו" לו, עם מבחר כלי נשק, להצטמצם לגודל הנסבל של מתחם סאן-פטרוס. ובואו לא נקל על עצמנו: אם כמעט לא נותרו בישראל אנשים המשוכנעים שבגלל האוננות הם עתידים להישרף בגיהינום, או כאלה המוכנים למות על "קידוש" השם, ואם ההבלותא חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ (משלי יג 24) נלחשת כיום בזהירות בידיעה שמדובר בעברה פלילית, ואם איש אינו צריך לחשוש שמא יתגלה שהוא מזרע עמלק – ובשלב זה הקשר בין כל התופעות לעיל כבר אינו מצריך הסבר – הרי זה במידה רבה בזכות הפסיכואנליזה, שיחד עם מסורת החשיבה המדעית, הליברליזם והדמוקרטיה עזרה לנו להישיר מבט אל המציאות, החיצונית והפנימית כאחד.

כמובן, עצם המושגים "מדעי," "דמוקרטי" ודומיהם מעוררים גיחוכי עליונות על פני פוסט-מודרניסטים המבקשים לטשטש כל הבדל בין תרבות המערב לבין אויבותיה. בתחילת הפלישה האמריקנית לאפגניסטאן נחרת בזיכרוני מראה שהביאה הטלוויזיה מרחוב בקאבול: שורת גברים פשטונים גבוהי קומה ויפי-תואר עומדים בתור מול מספרה לגילוח הזקנים הארוכים אותם אולצו לגדל בימי הטליבאן. הנה הפנינה שהנפיק למחרת פרשן ישראלי: הם גידלו זקנים למען הטליבאן ועכשיו הם מגלחים אותם למען האמריקאים. הכל סימטרי, הכל שווה – הפוסט-מודרניזם במלוא רפיסותו. אז בואו נאמר די. יש אמיתות אנושיות אוניברסאליות. פירמידת הצרכים של מאסלוו – מהנשימה, האכילה והמין בבסיסה ועד היצירתיות והמוסריות שבקדקודה – אינה "תלויית תרבות" ברוקלינית אלא מאפיין של כל הומו סאפיינס, ממש כמו האגודל הנגדי וההליכה על שתים.

נואלנו בכך שלא הזמנו גם את בני ארצות האסלאם לדיאלוג בין החילון הנוצרי והיהודי. כשלנו כשפחדנו לצעוק בוז נגד התועבה של מילת הנשים (כן, גם מילת תינוקות היא לא בדיוק סיבה לגאווה, אבל איוולת אחת אינה סיבה לשתיקה מול איוולת גדולה יותר) במצרים ובסודאן. אשמנו בעצימת עין נגד נבלות ממשלת סין. המטנו חרפה על ערכינו כשלא תמכנו בגיבורות האלמוניות שהסירו בהפגנתיות את הצ'אדורים ברחובות טהרן ובבניהן המגדלים בהתרסה את שיערם. בגדנו כשאטמנו אוזננו משמוע את הכמיהה לחופש בעולם הערבי ובשאר דיקטטורות. ופשענו פשעים נגד האנושות, ממש כך, כשסייענו באופן פעיל לאלה שכבר הואשמו בפשעים אלה. ישראל, המרימה כיום קול יללה נגד ספקי הנשק של איראן, עוד זכורה לדראון בשל סחר-הנשק הציני שלה עם דיקטטורות ותמיכתה הגלויה בפול פוט, בבוקאסה, ב"פאפא דוק" ובשאר היטלרים קטנים שעדיף לא להזכיר עוד. ההכרה שעידוד הדמוקרטיה בעולם הוא אחד האמצעים הבטוחים להפחתת אלימותן של מדינות חודרת רק כיום, באיטיות מרגיזה, למוחות מנהיגי המערב, כאילו לא אמר מרטין לותר קינג כבר ב-1963: "אי-צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום שהוא."

אז בואו, בבקשה, נלעג למה שלא רק ראוי ללעג אלא ממש מחייב לעג. אם "במקום שיש חילול השם אין חלקים כבוד לרב" בוודאי שחובה קדושה היא לעשות צחוק מכל קנאי ועריץ. תהיינה למשל ובעיקר לשנינה שבעים ושתיים הבתולות תכולות-עין הממתינות לכל שאהיד ומתבתלות למענו מחדש כל בוקר, ללא שום "רלטיביזם מוסרי" ו"ריבוי נארטיבים," בכעס לא פחות מוצדק מזעמם שלהם לנוכח הקריקטורה של נביאם בדמות חזיר. האם יוכל צחוק לנטרל את אימי הסכנה הגרעינית שבידי אחמדינג'אד ודומיו? לא בטווח הקצר, ובזמן כתיבת דברים אלה עומדת לפרוץ בכל רגע ההתלקחות שסופה מי ישורנו. אבל אם עוד לא מאוחר מדי, הגיע הזמן להכיר בכך שהתובנה, זו המקסימה בבנותיו של חופש המחשבה, ואחיה השד משחת, ההומור, שסייעו למוטט את העריצות והקנאות בארצותינו, יכולום למוטט אותה גם בכל העולם, ובלי שפיכות דמים. אנחנו חזקים יותר פשוט כי "היינו שם," בקנאות, באיוולת ובשנאה, ולכן אנחנו מכירם את חולשות האוייב יותר משהיינו רוצים להאמין.

http://www.dailymail.co.uk/news/worldnews/article-1092843/The-internet-stopped-Hitler-says-Nobel-prize-winner.html


מא. סיכום המודל הפסיכואנליטי: השיטה שבשיגעון השנאה

יש אולי משהו מייאש במונוטוניות של השנאה שנגלתה לנו במאמר זה, אבל באותה מידה יכולה מונוטוניות זו להיות מעודדת. היכרות טובה עם אויב מפחיתה בהרבה את סכנתו. הנה, מיליוני בני-אדם בעולם נופלים מדי שנה קורבן להכשות נחשים עקב השילוב הקטלני של ארס רעיל ומהלומת בזק. החדשות הטובות הן שמגוון מהלכי התקיפה של הנחש, דווקא בשל קטלניותם הבדוקה, הוא מוגבל מאוד, ומי שמכיר אותם על בוריים – ויהא זה חוקר טבע, כפרי פשוט או אפילו נמייה צעירה – יכול להערים על כל פתן או קוברה ולהביאם אחר כבוד אל השק או אל בטנו. ואם השנאה המטפיזית לסוגיה היא הנחש קטן-המוח, הרי לוכד הנחשים המיומן הוא, לדעתי, התיאוריה הפסיכואנליטית. זו, עם כל מגרעותיה הידועות, עשתה יותר מכל פרדיגמה אחרת להבנת מחלות הנפש של ההמון. בפרק זה אסכם בקצרה כמה מהמושגים הפסיכואנליטיים העיקריים העושים את עולם השנאה נגיש יותר להבנה.

ההשערה שביסוד מאמר זה היא כי השנאה המטפיזית היא שנאה עצמית, המוסטת אל אובייקט הדומה ל"אני." כאן מתעוררות שתי שאלות: א) מהיכן השנאה העצמית? ו-ב) מה הם המנגנונים המאפשרים להסיטה אל "אני" חליפי?

פרויד ( ) מצא מקור בעל חשיבות גורלית לשנאה העצמית ב"אני-העליון," אותה רשות הנוצרת כתוצאה מהפנמת דמויות ההורים. לחלק זה של הנפש חייבים אנו את הישגינו היפים ביותר, כמו חוש האחריות, המצפון, השאיפה להצטיין – כל מה שלמדנו להשיג לבד בלי שאיזה בעל סמכות "יעמוד לנו על הראש." כל זה טוב ויפה כאשר ההורה המגביל והתובעני, שאותו האדם מפנים בילדותו, נתפס, בשורה התחתונה, כהורה אוהב. כשאין זה כך, מפנים האדם לכל חייו קול מציק הרודף אותו מבפנים, גם אם באופן מודע התנער מההורה הקשה. "אני-עליון" מחמיר מדי עומד, לדוגמה, ביסוד הדיכאון. מאוחר יותר טען פרויד שגילה מקור עמוק יותר לשנאה העצמית: "יצר המוות." אבל בניגוד למושג "האני-העליון," שצמח מההסתכלויות הקליניות, השערת יצר המוות ביטאה יומרות ביולוגיות ופילוסופיות של פרויד שלא עמדו במבחן, ובצדק נדחה מושג זה על ידי מרבית ממשיכיו. שהרי אם נשאל מדוע נכנע אדם אחר ל"יצר המוות" שלו בעוד חברו דבק בחיים, נמצא עצמנו חוזרים לניסוחים הפסיכואנליטיים המקובלים בדבר מאורעות הילדות שעיצבו אותם בצורה שונה, ולא הרווחנו הרבה. "האני-העליון," אם כן, מציע תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה מהיכן באה השנאה העצמית. לכך מוסיף פרויד תשובה לשאלתנו השנייה, בדבר המנגנון המאפשר את הסטת השנאה העצמית אל תחליפי "אני" חיצוניים: ה"השלכה" היא מנגנון הגנה המאפשר לאדם להתכחש לנטייה הקיימת בו על ידי ייחוסה לזולתו.

על הפסיכואנליזה הקלאסית הוסיפו אנה פרויד (37) וממשיכיה את "הפסיכולוגיה של האני." בעוד פרויד עסק בעיקר במנגנון ההדחקה, הראתה בתו כי לאנשים שונים יש רפרטוארים שונים ומגוונים של מנגנוני הגנה, שבהם הם "מתמחים" כבר מילדותם המוקדמת. בין אלה בולטים ההשלכה, עליה הרחבנו את הדיבור, ה"הזדהות עם התוקפן," המאפשרת לאדם להתמודד עם חוויות קשות שעבר מיד אדם אחר, לרוב בילדותו, על ידי התעללות דומה באחרים, והרציונליזציה, המסתירה רגשות קשים כמו חרדה, אימה ושנאה מאחורי מצג מורכב של הנמקות אינטלקטואליות.

בהנחת הנדבך הבא, "תורת יחסי האובייקט," החלה מלאני קליין. היא הקדימה בהרבה את הופעת "האני-העליון" מסביבות גיל חמש במודל של פרויד אל השבועות הראשונים אחר הלידה. לתינוק, כבר בגיל רך זה, היא ייחסה יכולת להרגיש כעס על אמו או על השד שלה כשאינם מספקים את רצונו, וכעס זה, שהתינוק אינו מסוגל להכילו, מושלך החוצה, כך שהתינוק מדמה שהאחרים הם הרוצים לפגוע בו. יש מחלוקת גדולה בשאלה אם קליין לא הגזימה בייחוס תחושות כה מורכבות לתינוק כבר מגיל כמה שבועות. אבל תרומתה הגדולה היא בכך שהרחיבה את החשיבה הפסיכואנליטית מתחום הרגש אל התחום הקוגניטיבי. התינוק אינו מסוגל להכיל את המורכבות הנפשית של עצמו ושל זולתו, כלומר את העובדה שיש בכל אדם צדדים טובים ורעים יחד, ולכן הוא נוקט תחילה עמדה שאותה כינתה קליין "סכיזואידית-פַּרַנואידית": הוא מפצל כל דמות, אפילו את עצמו, ל"טובה" ו"רעה," ומשליך על אחרים את אותם צדדים הרסניים בתוכו שהוא אינו יכול להתמודד עימם. מאוחר יותר מתחלפת עמדה זו בעמדה ה"דיכאונית," המסוגלת להכיל את הניגודים הללו ולהתמודד עם המחיר הנלווה להכרה בוגרת זו, דהיינו, האשמה והבושה. העמדה הדיכאונית כוללת, על פי ההיגיון הפסיכואנליטי, גם את המצב המאני.

אחד מתלמידיה של קליין, וילפרד ביון , עשה תיקון חשוב לניסוח זה: לא מדובר כאן בשני שלבים התפתחותיים אלא בשתי "עמדות" המתקיימות זו לצד זו. עמדות אלה – הסכיזו-פַּרַנואידית והדיכאונית – נותרות באדם כל חייו, ובמצבים קשים יש תועלת בנסיגה זמנית דווקא לעמדה הפרימיטיבית יותר, המתחמקת מהכרת המציאות (נסיגה כזאת אפשר לראות, לדוגמה, בשעות או בימים הראשונים למצב האבל, כשהאדם אינו קולט את מלוא גודל אסונו אלא מתמודד עם המציאות על ידי "מידור"). ניסוחיה של קליין סייעו בהרחבת החשיבה הפסיכואנליטית אל התחומים הקשים של הפרעות האישיות והפסיכוזות ( ).

על נדבכים אלה בנה קוהוט את "הפסיכולוגיה של העצמי," שעיקרה רוויזיה למושג הנרקיסיזם, המציין השקעה יצרית של האדם בעצמו. בעוד פרויד ראה בנרקיסיזם נטייה נסגנית, שלילית בעיקרה, החוזרת אל מצב האהבה העצמית של התינוק, ראה בו קוהוט נטייה הכרחית לקיומו של האדם כל עוד היא קיימת במידה הנכונה. ההורה הטוב, המספק, מפנק ומעריץ את הפעוט ללא גבול, אמור מאוחר יותר לסייע לו לעבור מהנרקיסיזם הינקותי אל ה"עצמי" הבוגר. "עצמי" זה משמר את ה"עצמי" הינקותי כמקור של השראה וכוח בלי שיפריע לו להתמודד עם המציאות כהווייתה. זו ההתפתחות הנורמלית, אבל עלולות להתחולל בה תקלות שונות ובעקבותיהן לא מעט מצבים פתולוגיים. בין אלה בולטת הפרעת האישיות שבה משתמרים באדם, זה לצד זה, שני "עצמי"ים: האחד מושלם, כל-יכול, יחיד ומיוחד שהכל מגיע לו, שנותר מימי הינקות ולא הצליח להיטמע באישיות הבוגרת, ולצידו "עצמי" פגוע, מושפל ונחות, פרי האכזבות הקשות שמוליד נרקיסיזם עיקש כזה. הפיצול הזה דוחף לחיפוש אובייקטים חיצוניים שעליהם יוכל האדם להשליך את חלקיו הפגועים ולהעצים את החלק המגלומאני שבתוכו. לאדם כזה, האיום על ה"עצמי" השביר הוא בלתי פוסק, ולכן די לפעמים אפילו בפגיעה של מה-בכך שיפגע בו מישהו כדי לגרור תחושות עלבון והשפלה קשות מנשוא: חייו אינם חיים כל עוד לא נקם בשנוא נפשו. המודל של קוהוט מציע, אם כן, מקור נוסף לשנאה העצמית, דהיינו הפער בין ה"עצמי" המגלומאני לבין המציאות, וכן מנגנון נוסף להגנה מפני שנאה עצמית זו, דהיינו תחליפי "עצמי" נחותים שאליהם תופנה השנאה.

באופן מתון, מתגלות תופעות כאלה בכולנו ברגעים מסוימים בחיים. אבל כשהן דומיננטיות באישיותו של האדם, נוצרת הפרעה קשה. הפַּרַנויה היא צורה קיצונית של הפרעה זו, והפסיכואנליטיקאים מרבים להשתמש בה כאנלוגיה מועילה לגזענות.69 הנה כמה ממאפייניה:

א) הפַּרַנואיד מייחס לאויבו המדומה תכונות הנמצאות, למעשה, בו עצמו, כגון נטיות אסורות בתחום המיניות והתוקפנות. בין השאר, אם נברר את יחסיו בעבר עם האדם שאותו הוא מאשים כיום בכל אסונותיו, יתברר לא-אחת שהוא עצמו חש לפנים שנאה כלפיו, ועכשיו הוא משוכנע שאותו אדם הוא השונא אותו.

ב) לפעמים מתברר שגם השנאה הזאת, שהפַּרַנואיד אינו יכול להודות בקיומה, אינה כל הסיפור אלא שהיא עצמה מסתירה משהו שקשה אף יותר להתמודד איתו: ייתכן שבעבר חש דווקא אהבה, ואולי אפילו משיכה ארוטית, כלפי אותו אדם, וכדי שלא להודות בה החליף אותה בשנאה, שעברה אחר כך השלכה, המייחסת את השנאה לאחר.

ג) וביסוד המצב הזה ניתן לזהות פתולוגיה נפשית יסודית עוד יותר. משהו מוזר מתגלה לפעמים בדרך שבה רואה הפַּרַנואיד את עצמו. מצד אחד קיימות מגלומאניה וארוטומאניה: הוא מיוחד, מושך מינית ונועד לגדולות. מצד שני, יש אנשים שכל חפצם הוא להרוס אותו ולהשפילו. אנשים אלה, מדרך הטבע, חייבים להיות אף הם מיוחדים ומבינים את סגולותיו הנסתרות. וכך, השכן ממול או הפקיד המציק אינם אנשים רגילים אלא שותפים למזימת סתר רבת משתתפים ואולי אף עומדים בראש ארגון חשאי עצום שמטרתו לפגוע בו. וכך, בכל מקום, וכמעט בכל אדם, יכול הוא לראות את הרמזים לפעולת אויביו.

ד) המאמץ האדיר לקיים ניגודים אלה בתוך השקפת עולם הנותנת טעם ומשמעות לחיים, שבלעדיה היו אומללים מאין-כמותם, יוצר מערך עקבי להפליא של אמונות שלא ניתן להפריכן. בניגוד לסכיזופרניה, המתבטאת לעתים קרובות בשיטיון אכזרי ההורס עם הזמן את כישוריו האינטלקטואליים של החולה, בפַּרַנויה ה"טהורה" משתמר האינטלקט ואפילו מתחדד. אבל גם בחשיבה הפרנואידית הלא פסיכוטית נעשה העולם כולו רווי משמעויות: שום דבר אינו מקרי וכל התרחשות, אפילו רחוקה ומקרית, נושאת מסר מיוחד. ומכיוון שהאחר חשוד מראש כאויב, לא ניתן לערער על תמונה זו. כל הסתירות מתיישבות באמצעות לוגיקה סגורה ובלתי ניתנת להפרכה.

הדמיון לכל השקפות העולם המכילות שנאה מטפיזית ניכר. ציבורים, כמו יחידים, סובלים לא-אחת מהתאכזרות "הורה," לעתים קרובות תוך התמסרות צייתנית ואף הערצה לו, ובמקום לשנוא אותו הם מפגינים את כל קשת הסימפטומים המוכרת מאנשים שעברו התעללות בילדותם, מזדהים איתו ופוגעים באחרים. ציבורים, כמו יחידים, מוצאים עצמם מתמודדים עם רגשות השפלה ובושה במצבים, כגון תבוסה צבאית או אובדן נכסים לאומיים העלולים לפגוע ב"עצמי" מגלומאני ובלתי מציאותי. כל אלה יוצרים את המתח הפנימי הגורם להרסנות העצמית להתפרץ על אובייקט שאיתרע מזלו להיות שעיר לעזאזל מתאים מבחינת תכונותיו. לצד כל אלה מתפתחת תמונת עולם מורכבת הנותנת צידוק למעשי השנאה. תמונה זו חייבת להישען על נימוקים מטפיזיים, שאינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית. היא מעניינת, דרמטית, קוסמת בפשטותה ובשל כך בעלת כוח משיכה עצום על שומעיה. דא עקא שהיא תובעת מחיר כבד: היא כושלת בהבנת המציאות המורכבת עוד יותר, שבה נגזר עלינו לחיות.


מב. סוף דבר: ושנאת לרעך כמוך

כשגמר היטלר להכתיב לגברת יוּנגה את צוואתו לפנות בוקר ה-29 באפריל, הלך לישון. יום עמוס עבר עליו. הוא הספיק להוציא להורג קצין קשר שניסה לברוח, נתן פקודה לחיסולם של גרינג והימלר והורה להביא לבונקר מאתיים ליטר בנזין. בשבועות האחרונים כבר התרגלו דרי הבונקר לאותם התקפי בכי וצעקות שבהם היה נתקף הפיהרר בכל פעם ששמע שמפקדיו וחייליו כבר אינם נשמעים לו. "אדולף המסכן, המסכן!" התייפחה אֵיפָה בראון (שהקצין שהוצא להורג היה, במקרה, גיסה), "כולם בגדו בו!" אל פיו כבר לא היה מסוגל להכניס כמעט דבר מלבד עוגות קרם וקקאו, שעליהן היה רופאו האישי, ד"ר מורל, מוסיף כל מיני תרופות אליל לחיזוק עצביו. את הרופא הקודם, שניסה להזהירו מפני מורל, כבר הורה להרוג.

בין השעות אחת לשלוש לפנות בוקר התפנה היטלר לעשות עוד דבר. הוא התחתן עם פרויליין (העלמה) בראון. בפני הנוטריון ולטר ואגנר, ששירת במיליציה סמוכה והובא לבונקר לצורך זה, ניצבו החתן והכלה והעידו בשבועה כי הם ממוצא ארי טהור וכי אין להם מחלות תורשתיות. איש לא העז לגחך לנוכח ההקפדה על האקט הפורמאלי הזה שהונהג ברייך השלישי, שנועד להבטיח כי הזוג המאושר יביא לעולם רק ילדים בריאים וחסונים (החתן, ברוב טאקט, גם נמנע מלציין בטופס את שם אביו, שהיה בן לאב בלתי ידוע). איש גם לא הבחין, מן הסתם, באירוניה שאפילו כאן, ואפילו עכשיו, קרויה הכלה אֵיפָה (אֵוָה), שם שמי מובהק הלקוח היישר מהתורה (בראשית ג' 20) ומובנו אֵם כָּל חָי, ואחד העדים, ד"ר יוזף גבלס, נושא שם עברי לחלוטין שמקורו בדברי רחל אמנו (בראשית ל' 24) יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

ההמשך, כעבור חצי יממה, אירע כמתוכנן: החתן הטרי ירה לעצמו בגולגולת, בחירת-לבו בלעה רעל, ושניהם סיימו יחד בכבשן בנזין. פסט, שכבר העיר כי "יכולים אנו לראות עקיבות גם בעובדה שמ-1905 והלאה חזר [היטלר] ואיים לטרוף את נפשו בכפו" (4, ע' 208), מסיק נכונה כי "דחף ההתאבדות שליווה אותו כל ימי חייו והטה את לבו להסתכן עד קצה גבול האפשר מגיע היה סוף-סוף אל מטרתו" (ע' 763). גדול המשמידים השמיד את המעט שעוד נותר תחת ידיו.

בעקבות הזוג המאושר הייתה גרמניה כולה בדרכה לאבדון. זו הייתה המטרה המפורשת של סדרת הפקודות האחרונה שיצאה מהבונקר. החריבו, ציווה היטלר, את כל המפעלים התעשייתיים, כל מתקני החשמל, המים והגז, מחסני המזון והלבוש, הגשרים, כל מתקני התחבורה ונתיבי המים, כל האוניות, הקרונות והקטרים. שכן לעת הזאת הגיע למסקנה שהגורל הועיד דווקא לשנואי נפשו, הרוסים, את תפקיד הנהגת העולם. עמו שלו נידון להימחות:

אם תופסד מלחמה זו ייספה גם העם הזה. הגורל הזה הוא בלתי נמנע. אין צורך להביא בחשבון את הבסיס שיהיה דרוש לעם להמשך קיום פרימיטיבי יותר. להפך, מוטב יהיה להרוס את הדברים האלה עצמם משום שאומה זו הוכיחה עצמה כחלשה יותר והעתיד יהיה שייך אך ורק לאומה המזרחית החזקה יותר. חוץ מזה, אלה שיישארו בחיים אחרי הקרב הם הנחותים משום שהטובים נהרגו (ע' 906).

אני מאמין שגם פקודה זו להחרבת גרמניה, כמו הפקודה להשמדת היהודים, ביטאה לא רק את רצונו של היטלר אלא משהו בנפש העם הגרמני: גרמניה כולה הייתה מוקסמת מהמוות. שמא כאן טמונה, לפחות חלקית, התשובה לשאלה הכואבת ששאל גולדהגן בראשית מאמר זה? אולי, לפני שנשאל למה הרגו חיילים גרמנים אסירים יהודיים גם אחרי התאבדות הפיהרר, צריכים אנו לשאול למה המשיכו שוטים ארורים אלה להרוס את מולדתם עד נשימת אפם האחרונה? לא בכדי נתן פרידלנדר את הכותרת "קיטש ומוות" למחקרו על האסתטיזציה של המוות שעשה הנאציזם בטקסיו, באמנותו ובסרטיו. גבלס, שכבר השלים עם קריסת הרייך המתקרבת, שיקע עצמו בעשיית סרטים כדי שלפחות מורשתו האמנותית של הרייך תישאר לדורי דורות. אבל שום פרויקט שהפיק הדחליל הצרחני הזה לא ישווה למחזה הריאליטי האחרון שאותו ביים, הפיק וליהק במו ידיו. בסרט שפרסם הצבא האדום עוברת המצלמה לאט על גוויותיהן הקטנות של ששה ילדים אריים, שכובים זה לצד זה בסדר פרוסי:

הלגה סוזנה גבלס, בת 12,

הילדגרד טראודל גבלס, בת 11,

הלמוט קריסטיאן גבלס, בן 9,

הדוויג יוהנה גבלס, בת 8,

הולדינה קתרין גבלס, בת 7,

והיידרון אליזבט גבלס, בת 4.

כולם נרצחו באותו לילה בהוראת "אבא" ו"אמא" שבחרו למות עם הפיהרר שלהם. עכשיו כבר איננו מופתעים: שנאת הזר, שנבעה, לכאורה, מאהבה עצמית בלתי מרוסנת, התחלפה לבסוף במעשי רצח בכיוון ההפוך: רצח בני עמו של השונא, חבריו, זוגתו, ילדיו, ולבסוף השונא עצמו. ההסבר לכך, עם תום חקירתנו, כתוב גם הוא על הקיר: השנאה אל אהוביו של השונא ואל עצמו הייתה כנראה מלכתחילה השנאה האמיתית, ששנאת הזר רק שימשה לה כיסוי.

כאן המקום לסכם את התזה שלנו. בכל מקום שבו מצאנו שנאה מטפיזית, הבה נחפש:

1. שנאה של אדם אל גופו, אל המתחולל בנפשו ואל "יקיריו,"

2. משיכה אל מאפיינים מקבילים בשנואי-נפשו,

3. מערכת אמונות נוקשה המחלקת את העולם לשחור ולבן בניסיון להימנע מסכסוכי-הנפש הנובעים מסתירות אלה,

4. ואובייקט חריג בעל תכונות מעורבות, המאיים בעצם קיומו על מערכת אמונות זו.

וזה, אם כן, חטאם של החזיר ועמלק:

א. האדם הוא יצור שזללנותו, תאוותנותו ורצחנותו עולים על אלה של רוב החיות, אבל אינו אוהב להכיר בכך ורואה עצמו כנשגב ונבדל מכל הברואים. בא החזיר והעז להתפאר בכמה תכונות אנושיות, מהאינטליגנציה הגבוהה עד חיי-היצר הבלתי-מרוסנים, ואם לא די בכך גם הציג סימני זיהוי מעורבים המבלבלים את הגבולות המקובלים בעולם החי. על כן נגזר עליו להיות מושא לתיעוב שהלך וגבר עם הדורות.

ב. היהודי החזיק עצמו אף יותר נשגב ונבדל מכל עמי האנושות, אבל אותה דת שהעניקה לו אמונה זו גם חזרה והבהירה לו, בו-זמנית, כי הוא שקוע בתהומות החטא; כי אמהותיו, אחיותיו, נשותיו ובנותיו אפופות טומאה; כי הנגיעה או אפילו ההסתכלות באבר המין שלו היא פשע; כי רק מתוך רחמים נמנע האלוהים מלהשמיד את עמו כליל; וכי המצווה הגדולה ביותר שיכול יהודי לקיים היא למות בפומבי מוות נורא מידי הגויים למען אלוהיו. בא עמלק, והנה הוא קצת "ישראל" וקצת "הגויים," וגם נושא בבירור כמה מתכונותיו המגונות של דודנו החסוד, והבלבול הזה מאיים למוטט את השקפת-העולם הנוקשה שטיפח דודן זה ביגיעה רבה. על כך שילם את המחיר עד תומו.

*

אנו שולחים עתה מבט אחרון בקומץ העמלקים המתבצרים עם משפחותיהם בראש הר שֵׂעיר. מלמטה הולכים וקרבים קולות חמש-מאות השמעונים המשולהבים המכתרים את ההר וקריאות העידוד של ארבעת האחים המובילים את ההמון. ללא ספק מבינים הנצורים את העברית הדרומית שבפי פלטיה, נעריה, רפיה ועוזיאל ויודעים כי זאת הפעם כלתה הרעה אל עמם להיספות מעל פני האדמה. שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה, זה הכינוי היהודי הטעון כל כך שסופר דברי הימים א (ד' 42) מכנה אותם, מבלי להיות מודע לאירוניה הנוקבת שתעניק ההיסטוריה לביטוי זה. אנו, שארית הפליטה בעצמנו, חניכי סיפורי מצדה וארבעים הימים של מוסה דאג, איננו יכולים להתבונן ברגעיו האחרונים של עם, אפילו ממרחק שלושת אלפים שנה, מבלי להיזכר במאות מיליוני הכושים, האינדיאנים, הטסמנים, הארמנים, היהודים, הצוענים, הביאפרים, הכורדים, בני ההוטו והבוסנים העומדים ללכת בעקבותיו אל האבדון. מי הבא בתור? מה ביכולתנו לעשות?

מה שמלמדת אותנו הפסיכואנליזה הוא כי השנאה לעם אחר היא אחד הבלופים המטופשים ובו-בזמן היעילים ביותר שהמציאה האידאולוגיה של הרצח. על יעילות הבלוף תעיד העובדה כי רובנו עדיין מאמינים לו. טרם הבינונו כי הגזען באשר הוא אינו שונא, לאמיתו של דבר, לא עמלקים, לא יהודים, לא מדגסקרים ולא הונדורסים ולא שום קבוצה אחרת, אלא את בני עמו, את בני משפחתו, ובסופו של דבר את עצמו. הניסיון להתגונן מפני הרסנות עצמית זו הוא המנקז אותה אל הזר, ביוצרו גם באלה העומדים מן הצד את התקווה כי אם ייתנו לשונא לפגוע רק בשנואי נפשו, יצליחו הם עצמם לצאת בלי פגע. את האשליה הזאת מטפחים לא רק פוליטיקאים אלא גם חוקרים בעלי יומרות אובייקטיביות, שמפחד הדטרמיניזם הפסיכולוגי עושים שמיניות באוויר כדי שלא להודות שהשנאה המטפיזית היא מחלה ככל המחלות שניתן ללמוד אותה ולהתחקות על גורמיה. מי שקדם לפסיכולוגיה בהבנת מקורות השנאה המטפיזית הייתה, לעתים קרובות, היהדות, שאזרה מדי-פעם אומץ להתמודד עם השנאה שטיפחה, פן תוריד לשאול-תחתיות גם את עצמה יחד עם שנואי-נפשה.

אם בשום תקופה בתולדות האדם לא הופר הדיבר לֹא תִרְצָח כמו במאות ה-20 וה-21, הרי זה מפני הקלות היומיומית בה נרמס הציווי המשלים לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. כי אין רוצח-המונים שלא עמד בראש הפירמידה המוכרת: למעלה הוא וכנופייתו, מתחתיהם צבא חיילים צייתנים, נעזרים בהמון משת"פים ומלשינים, ולמטה, בבסיס כולם, מיליוני אנשים הגונים ומפוחדים שאינם עושים שום דבר רע, רק שותקים. היטלר נמשך אל המוות, אבל התמצא היטב בפסיכולוגיה של חפצי החיים.

הצדק, על כן, עם גולדהגן,11 הטוען שהסכנה אינה נשקפת רק מקומץ הפסיכופאתים שניחנו באינטליגנציה ובכריזמה הדרושה לסחוף את בני דורם אל האבדון. אלה, בכל דור, הם רק מתי מספר. עיקר הסכנה נשקפת לעולם מאיתנו, ה"נורמלים" הסרים באימה מדרכם של ההיטלרים, הסטאלינים והסדאמים מתוך רצון הישרדות גרידא. כמה חודרת, חייבים אנו להודות, הסתכלותו של הימלר, הביורוקרט עגול המשקפיים שכמעט התעלף כשנכח פעם בהשמדת יהודים, בנאומו הסודי לפני הגרופנפיהררים של האס.אס. באוקטובר 1943:

אדבר אתכם כאן בכל הכנות על נושא רציני מאוד. אנו נדון בו עכשיו בפתיחות מוחלטת בינינו, אך לעולם לא נדון בו בציבור. אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זהו אחד מאותם דברים שקל לומר אותם. "יש להשמיד את העם היהודי," אומר כל חבר מפלגה. "זה ברור, זה חלק מהתכנית שלנו, סילוק היהודים, השמדה, בסדר, נעשה זאת." ואז באים כולם, שמונים מיליון הגרמנים הטובים, ולכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. כמובן שהשאר הם חזירים, אולם זה יהודי ממדרגה ראשונה. מכל אלה שמדברים כך, אף לא אחד הביט, אף לא אחד התקומם. רובכם יודעים מה פירוש הדבר לראות מאה גופות מוטלות יחד, חמש מאות, או אלף. לעבור כל זאת ובכל זאת – להוציא כמה חריגים, דוגמאות של חולשה אנושית – להישאר הגונים, זה מה שעשה אותנו קשוחים. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ולעולם לא ייכתב.

בתנ"ך, הרוצח הראשון הוא גם האח הראשון, ואב-הרוצחים הלז הוא גם אבי כל העומדים על הדם לדורותיהם: הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? הגיע הזמן להבין סוף-סוף את הלקח ולענות על שאלה זו, בקול רם וברור, "כן!" הבה ונכיר כי גם עמידה מהצד מול דם הנשפך בידי אחרים כמוה כרצח; כי מרגע שפקעה אי-שם בעולם זכותו של אדם אחד לחירות ולכבוד ניתן לדעת היכן מתחילה ההפקרות אבל לא היכן תיגמר; וכי מאחרי כל שנאה מטפיזית מסתתר אותו שונא עתיק, רב-פנים ואומלל מאין כמותו, שונא החיים באשר הם.


0 views0 comments

Recent Posts

See All