top of page
Search

מִבְּשָׂרִי אֵחֱזֶה אֱלוֹהַּ: התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ב'

אבשלום אליצור


מבוא

א. "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת ג' 4): האבל, סיבוכיו ותרומתו לתרבות

ההשערה הראשונה שאציע היא כי הרבה חוויות דתיות נולדו מתוך חוויה נפשית כלל-אנושית, הנראית שונה לגמרי: האֶבל. רובנו מכירים את הקשר הפשוט בין השנים: הדת מתערבת באבל, קובעת את צורתו ולעתים אפילו מנצלת אותו כדי לחזק להבא את אחיזתה באבלים. "בבניין ציון תנוחמו" היא דוגמה מפורסמת, ולפעמים אף מקוממת, בניסיונה השקוף לרתום אהבה מיותמת לצרכים לאומיים ודתיים. אבל בכוונתי להראות כי הקשר בין האבל והדת הוא עמוק וקדום הרבה יותר.

הבה ניזכר בביטוי רב-עוצמה מהתנ"ך לגבי האבל הקשה מכולם, השכול: על יעקב, לאחר שנודע לו כי בנו האהוב איננו, אומרת התורה וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם (בראשית ל"ז 35). אבותינו הקדימו את פרויד ואדלר בהכרת מצבים בהם, ככל שהסבל הוא נורא, האדם הסובל רוצה אותו. גם על פרויד נגזר אסון שבעטיו מצא עצמו באותה עמדה נפשית, והוא ביטא אותה כדרכו במילים חודרות לתלמידו הקרוב בינסוואנגר, מייסד הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית. כששמע המורה מהתלמיד, זו פעם שנייה, כי איבד בן, שיתף אותו בניסיונו כאָב וסב שכול:

למרות שאנו יודעים שאחרי אבידה כזאת המצב החריף של האבל יירגע, יודעים אנו גם כי נישאר ללא-ניחומים ולעולם לא נמצא תחליף... ולמעשה כך זה צריך להיות. זו הדרך היחידה להנציח את האהבה שעליה איננו רוצים לוותר ( , ע' 486).

לפסיכולוגיה, באופן טבעי, יש הרבה מה לומר על האֶבל. , חוויה כואבת זו מזמנת לנו שיעור בצניעות, משום שההבדלים בין ה"תקין" ל"נורמאלי" מיטשטשים בה. גם אם היה המתאבל עד עתה בריא בנפשו, הרי עתה חלים לעתים שינויים כה חריפים בעולמו הרגשי והחשיבתי, בהתנהגותו ואפילו בתפיסת המציאות שלו, עד שאילולא ידענו על אסונו היינו חוששים לפסיכוזה. בין כתבי פרויד, בולט אֶבל ומלנכוליה בהתמקדותו בתהליך הריפוי הטבעי תחילה: הבה נלמד כיצד מתאוששת הנפש בכוחות עצמה ממהלומה קשה, כמו בתהליך האבל, ואז נשאל מה משתבש במצב החולני, זה של הדיכאון. בין האבל הנורמאלי לדיכאון הציב פרויד את האבל הלא-תקין כדרגת ביניים, היכולה ללמד רבות על שתי האחרות.

דומני שלא רבים הבחינו כי נושא האֶבל משתרע על פני מכלול עבודותיו של פרויד מלבד אֶבל ומלנכוליה. אֶבל לא תקין מצוי ברקע מחלתה של "אנה או." ובכמה מפרשות המקרים המפורסמות של הפסיכואנליזה, כפי שנראה להלן. מוזר שכמה מהבחנותיו הגאוניות ביותר של פרויד בנוגע לאבל מופיעות דווקא בחיבור לא-קליני ומוקדם יותר, טוטם וטאבו. אם נתעלם מההשערה המפוקפקת שבסוף הספר בנוגע לשחר ימי האנושות, הרי ניתוחיו למנהגי האבלות בתרבויות שונות מצטיינות בחשיפת משהו אוניברסאלי בחוויית האֶבל, עליו כדאי להתעכב להלן.

מהו, אם כן, הקלקול הפוגע בתהליכי ההחלמה של הנפש, המונע את חסד הזמן מהמתאבל, והמטיל ריבית-מכאובים על מנת הצער הרגילה? עיקר תרומתו של פרויד להבנת מצב זה היה בהסבת תשומת-הלב לדבר האחרון שהאָבֵל היה רוצה לחשוב עליו: ככל שהיה הנפטר אהוב ויקר, בהכרח היו כלפיו גם רגשות אחרים. אמביוולנציה היא מרכיב בלתי-נמנע בכל קשר אנושי עמוק. לא ייתכן, אם כן, שלא היו גם רגשות שליליים שחש האָבֵל כלפי יקירו בימי חייו. רגשות אלה אינם מעזים עתה להגיע לתודעה, והריהם מקשים על מהלך האבל. כתוצאה מכך יוצרים מנגנוני ההגנה כמה תופעות מרחיקות-לכת, שיקל עלינו להבינן אם ניזכר תחילה בביטוייהן הנורמאליים: בשעות הראשונות מגיב האָבֵל בהכחשה טוטאלית, כשהלב ממש מסרב להאמין למה שהמציאות מראה לחושים, ותקופה ארוכה אחר כך חוזר המת בחלומותיו חי. עוד עדים אנו להימנעות מהזכרת הצדדים השליליים של הנפטר ("אחרי מות קדושים אמור" ), ולכך שקשה להמרות את רצונו דווקא אחרי שכבר איננו. כן בולט הקושי לקחת את חפציו.

המשותף לכל דפוסי ההתנהגות הללו, לדברי פרויד,12 הוא שהם באים למנוע מצב שבו יחוש אדם סיפוק ממות יקירו, מצב שיגרור אשמה קשה מנשוא. הא ראיה, שבתרבויות רבות רוֺוחים מנהגים של פגיעה עצמית מצד האבלים, המסגירים את רגש האשמה הסמוי. היהדות אסרה על מעשים כאלה (דברים י"ד 1) וכפשרה התירה פגיעה עצמית סמלית בצורת קריעת הבגד ומנהגים מתונים של סיגוף. במקרים רבים (וגם לכך קיימות הקבלות ביהדות) מעורר המת פחד, ורוח המת נתפסת כעוינת, ודווקא כלפי שאריה הקרובים ביותר – רמז נוסף לתחושת האשמה של השארים. על אשמה זו יש להוסיף את תהליך ההפנמה של הנפטר: אם היה הנפטר, בימי חייו, כועס על האָבֵל, עלול האחרון לחוש מעתה כעס זה מציק לו מבפנים. כל אלה הן תופעות המאפיינות גם את האבל התקין; האבל הלא-תקין, על פי פרויד, מתאפיין בכך שהרגשות השליליים כלפי הנפטר אינם יכולים עתה להיות מעובדים, כנראה מפני שהיו חריפים מדי, והאֶבל נותר "תקוע."

הפסיכואנליזה שאחרי פרויד הקפידה פחות על ההבחנה בין אבל תקין ולא-תקין. אבּרהם העיר כי הירידה בהערכה העצמית והאמביוולנציה כלפי הנפטר אינם מוגבלים לאבל הלא-תקין אלא נוטלים חלק בכל אבל. חוקרים מאוחרים העבירו אל תחום האבל התקין גם את העוינות העצמית. קליין, לה חייבים אנו תודה על התובנות שהפיקה מאסון מות בנה, חקרה את הנושא מצד חוויותיו המוקדמות של התינוק: יכולתו של התינוק לעבור את שלב העמדה הדיכאונית וליצור יחסי אובייקט תקינים נראתה לה גורם מחסן מפני אבל לא-תקין בבגרות. בַּאוּלבּי מיזג הסתכלויות ישירות בתינוקות עם מחקר התנהגות בעלי החיים. הפעוט שהתייתם או ננטש מפגין בהתנהגותו הגלויה דפוסי תגובה שניתן להכיר גם באָבֵל הבוגר, וגם מכאן מתבקש תיקון בניסוחיו המוקדמים של פרויד. כך, למשל, הכעס על הנטישה מצד המת הוא, על פי באולבי, חלק מתהליך האבל עצמו. לפיכך, ההתמודדות עם הכעס היא חלק מהאבל התקין גם אם לא היה כעס כזה כלפי הנפטר בחייו. חוקרים רבים10 העירו על התובנה הפסיכולוגית העמוקה הטמונה במנהגי האבלות היהודיים, המסייעים לאָבֵל ולחברה לעבור אֶבל תקין. ג'ויס סלוקובר, בתו של הפסיכואנליטיקאי הארי סלוקובר, חקרה את ההיבט של ההכלה במנהגי ניחום האבלים המסורתיים לאור חוויותיה ב"שבעה" על אביה, והצביעה על הדומה והשונה בין תפקידיהם של מנחם האבלים והמטפל.

בשנים האחרונות, לאחר הזנחה יחסית, חזר נושא האבל לתפוס מקום חשוב בספרות המקצועית.910, בהתחשב בעובדה שאבל לא-תקין, בעיקר במקרים של אלמנוּת ושכול, התגלה גם כסיכון לתוחלת החיים של האָבֵל, אכן ראוי הנושא להעמקה. הפנומנולוגיה של האבל הלא-תקין התגלתה כמורכבת ורבת-פנים בהרבה מזו שתיאר פרויד, וחוקרים החלו להבחין בין אבל חסר, מושהה, מעוכב, כרוני, מעוות ובלתי-פתור.15 הגורמים התורמים להיווצרות האבל הלא-תקין הם, בעיקר, סוג הקשר בין האָבֵל ליקירו שאבד, אישיותו של האָבֵל, גילו, ונסיבות האובדן. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, התברר כי הימשכותה של מערכת יחסים פנימית עם הנפטר אינה תמיד סימן לאבל לא-תקין. נוגעים ללב במיוחד ממצאיהם של חוקרים מהארוורד על תהליך האבל בילדים: רובם הרגישו שההורה המת עודו קיים בעולם הבא, 57% דיברו אליו במהלך השנה הראשונה לאובדן, והצעירים שבהם אף הרגישו כי הוא משיב, 81% חשו כי הוא צופה בהם, ומתוכם הייתה זו חוויה מפחידה ל-57%, אך הפחד פחת לקראת סוף השנה הראשונה. שלא במפתיע, אמונה דתית נמצאה כאחד האמצעים השכיחים והיעילים בהתמודדות עם האבל. חוקרים אחדים הצביעו על קווי הדמיון המתבקשים מאליהם בין האבל הלא-תקין לסוגיו לבין התסמונת הפוסט-טראומטית.15 שלושה חלוצים בתחום זה, רובין, מלקינסון ו-ויצטום, במסגרת מודל מקיף המנסה לאחד גישות רבות ושונות, הדגישו את חשיבות רכיב האבל בהפרעות חבלתיות שונות ואף הציעו את "האבל הטראומטי" כקטגוריה קלינית נפרדת. גם הסתכלויות אישיות השלימו ממצאים אלה. רוזלינד קארטרייט, חוקרת מובילה בתחום השינה והחלום, סיפרה בראיון טלוויזיוני על הסתכלויות שעשתה בחלומותיה שלה לאחר מות בתה, החל בחלומות פיצוי פשוטים בהן חוזרת המתה אל אמה וכלה בחלום בו היא נפרדת ממנה.

הקישור שעשה פרויד לעיל בין האבל לדיכאון, הגיוני ככל שיהיה, לא התקבל כדבר מובן מאליו. ממצאי המחקרים לא היו עקביים: חלקם גילו קשר בין דיכאון לבין חוויית אובדן בעברו של החולה וחלקם לא. אולם ההתפתחות המעניינת ביותר בתחום זה באה מישראל: אגיד וחב' עשו סקירה ביקורתית של העבודות הקודמות וכן מחקר חדש שהשתמש בכלים אבחוניים חדישים ומתודולוגיה קפדנית יותר. הם גילו שיעורים גבוהים יותר של אובדן הורה לפני גיל שבע-עשרה בין חולי אפיזודה דיכאונית מלאה (29.1% לעומת 7.6% בקבוצת הביקורת), הפרעה דיכאונית דו-קוטבית (17.7% לעומת 7.6), וסכיזופרניה (22.4% לעומת 7.9%). מבין שפע הממצאים המאלפים, אציין שלושה: ראשית, לאובדן הורה ע"י גירושים היו תוצאות חמורות יותר מאובדן עקב פטירה. כך, אכן, היינו מצפים מהאבל המסובך על הורה שעודו חי אך נטש את משפחתו. שנית, השפעת האובדן הייתה חמורה יותר אם אירע לפני גיל תשע, ושלישית, גם בקבוצת הביקורת של הבריאים התגלה כי בין אלו מביניהם שאיבדו הורה לפני גיל שבע-עשרה היה שיעור גבוה יותר של הכנסה נמוכה, גירושין, עישון ומחלות.

מחקר ביקורתי אחר על הקשר בין אבל לדיכאון גילה קורלציה מובהקת בין דיכאון לבין חוויית אובדן חוזרת. במילים אחרות, אם איבד אדם מישהו יקר לו, ולאחר זמן מת לו עוד מישהו, עלול האובדן השני לשמש משחרר (trigger) להתפרצות הדיכאון. מסקנה זו נתמכת גם במחקרים ומקרים שמצטטים ויצטום ורומן, ובניתוח חוזר מצאתי אישוש לה גם בממצאיהם של אגיד וחב':24 מבין חולי הדיכאון שאיבדו הורה אחד, אחוז גבוה מהרגיל איבד גם את ההורה השני. תופעה זו מתגלה גם בפרשות-המקרים הידועות מהספרות. אם ניזכר, למשל, במקרה הידוע של התפרצות אבל לא-תקין בכתבי פרויד ("איש החולדה"), נמצא גם שם אובדן חוזר. עדות חיה מאין-כמותה בעניין זה מופיעה במכתבו של הרמב"ם לר' יפת הדיין מעכו:

הגיעני כתבך החביב אל נפשי ותמהתי על עניינו, מפני שהרי אתה קובל עלי שלא קדמתי לשאול בשלומך מיום שנפרדנו מארץ הצבי ולא שלחתי לך כתביי, ובודאי זה העניין שהזכרת בא ללמד ונמצא למד, ואתה בוגד ולא בגדו בך. ועוד שמאחר שנפרדנו מת אבא מארי זכרונו לברכה, ובאו כתבי התנחומים מקצה ארץ אדום ומערב, מהלך כמה חודשים, ואתה לא שמת לבך לזאת. גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים, מחוליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עליי להורגני. והרעה הגדולה שבאה עליי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עליי מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זכר לברכה [אחיו דוד] שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה, מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד, ואחר כך עד היום הזה כמו שמונה שנים [יש מתקנים: שלוש שנים], אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם? והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא היה התלמיד, והוא היה נושא ונותן בשוק ומרוויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה, והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב-ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוניי. כללו של דבר כללו של דבר כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה [בראשית ל"ז 35]. ולולא התורה היא שעשועיי, ודברי החכמה שאשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעוניי .

דוד בן מימון, אחיו הצעיר של רבי משה, טבע באוקיינוס ההודי בתתקכ"ח, שנה בלבד אחרי מות האב בתתקכ"ז. בהתחשב בעובדה שמדובר בשכול של אח צעיר, שהרמב"ם (שהיה עדיין רווק80) ראה בו בן, איני מעז לאבחן את אבלו כלא-תקין. עם זאת, האובדן החוזר, ובעקבותיו הדיכאון רב-השנים המלווה בסימפטומים סומטיים קשים עד סכנת חיים, רגש האשמה של השורד, מציאת הנחמה בדת וביצירה הפילוסופית, וגם בהחלטה ללמוד רפואה אחרי האובדן – כל אלה מוכרים היטב לחוקרי הצורות הפתולוגיות והבריאות של האבל.

אכן, מלבד ההפרעות שגורם האבל הלא-תקין, מעניקה חוויית האובדן גם תגובות של התחזקות ו"צמיחה פוסט-טראומטית," שערכן רב לתרבות ולחברה. יאלום וליברמן מצאו כי אלמנים ואלמנות בעלי מודעות קיומית למצבם טיפלו טוב יותר בעצמם, גילו נכונות לחוויות חדשות וגם יצירתיות מחודשת בציור וכתיבה. קל לשער כיצד יכולים הגעגועים לאובייקט האבוד להוליד שפע תחליפים אמנותיים, חברתיים ומדעיים. על הדעת עולות יצירות כ"האמלט," "הנסיך הקטן," "פטר פן" או "גראדיווה," שנכתבו בעקבות חוויות אובדן בחיי מחבריהן, או, הדוגמא ההרואית ביותר, ספרי המופת של האחיות לבית ברונטה, שנכתבו בהשפעת אובדן יקיריהן בעוד הן עצמן מתות זו אחר זו. "פירוש החלום," על פי עדות פרויד בהקדמה לספרו, נכתב כתגובה למות אביו. דומה שפרויד מציג רק דוגמא מודעת לקשר הפועל בדרכים נפתלות יותר בחייהם של אנשים רבים: סימונטון, בסקירת מחקרים רבים על מאפיינים ביוגרפיים המשותפים למדענים, אמנים ומנהיגים בולטים, מצא בקבוצות אלה שיעורים גבוהים מן הממוצע של היעדר אב בגיל הילדות. במחקר אחד על כ-700 אישים בולטים נמצא כי 45% מהם איבדו הורה לפני גיל 21. מחקר אחר על סופרים בולטים גילה כי 55% מהם איבדו הורה לפני גיל 15. בין המדענים הבולטים בני ימינו נמצא שיעור של 15% שאיבדו הורה לפני גיל 10 בהשוואה ל-6% בקבוצת הביקורת של תלמידי מכללה. באולבי,[] חלוץ מחקר הדיכאון בילדים שגם מאמר זה עושה שימוש נרחב בממצאיו, כתב לפני מותו ביוגרפיה פסיכואנליטית על דארווין ובה הצביע על אובדן האם בילדות כגורם הן לנטייה לדיכאון ולהיפוכונדריה והן ליצירתיות של דארווין, ולא נרתע מלגלות כי אסון-ילדות דומה השפיע גם על חייו שלו ועל בחירתו להיות רופא-נפש. תמונה דומה עולה מהסקירה של שרפשטיין על פילוסופים ידועים. במסתו היפה על ליאונארדו דא-וינצ'י שיער פרויד כי אובדן האם בשנות הילדות גרם למדען-האמן לראות בטבע אם תחליפית שאותה ביקש להכיר מקרוב. האבל, אם כן, הוא גם סיבת רבים מחולאי הנפש וגם מקור היפים שבאוצרות התרבות. טבעי אפוא לחפש את עקבות חוויית האובדן גם ביצירה הדתית.

הקשר בין פרידה מאדם יקר לבין הכמיהה לשמירת האל עולה מברכות פרידה רבות הנהוגות בעולם: ה-Goodbye האנגלי אינו אלא “God be with you” ארכאי. כך בצרפתית וספרדית, “à dieu” ו- “via con dios” ("[לך] עם אלוהים"), בגרמנית Grüß Gott (יברכך אלוהים), וכך בערבית "אללָה מַעַאכּ" (אלוהים אתך), ובפרסית "חוֺדָא הָאפֶז" (אלוהים שומר[ך]). אפילו ה"שלום" הנפוץ שלנו נחשב גם לאחד משמות האלוהים. הנפרד מבקש, בפשטות, מאלוהים שיהיה במקומו עם יקירו היוצא לדרך או נותר בלעדיו. ואם כך בפרידה הזמנית, מה לגבי האובדן?



0 views0 comments

Recent Posts

See All

What Would Freud Say About That? Consumerism

Sigmund Freud's theories have had a profound impact on our understanding of human behavior and motivation, and this includes our relationship with consumerism. Freud's work on the psyche and the role

Relationship between Freud and culture

One of the central themes of the film is the relationship between Freud and culture. Freud's ideas about the role of the unconscious in shaping human behavior and the ways in which society shapes the

Freud's significant impact on culture and society

Sigmund Freud's psychoanalysis has had a significant impact on culture and society, both in the past and in the present. One of the most notable areas in which psychoanalysis has had an impact is in t

bottom of page