מאת: אבשלום אליצור מהדורה רביעית, נובמבר 2009
ד. "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן" (מל"ב ב' 10): אבות ונביאי המונותיאיזם העברי
והנה, לצד העדויות ההיסטוריות על נביאי הדתות, התואמות את המודל הפסיכודינמי בדבר הקשר בין חווית ההתגלות לאבדן ההורה, מפתיע לראות עד כמה אחידים גם סיפורי התנ"ך מבחינה זו. שוב ושוב, בסיפורי חייהם של אבות האומה והנביאים השונים, מזדקר הקשר בין דמותו של האל המתגלה אל האדם לבין אב ביולוגי, אב מאמץ או מלך שנפטר קודם לכן, על פי רוב בנסיבות המקשות על האבל.
בפתח מעבר זה אל התנ"ך מתעוררת שאלה מתודולוגית: האם מחייב הדבר את קבלת אמיתותם ההיסטורית של סיפורי המקרא? או את דחייתם הגורפת כאגדות? לא בהכרח. ספרות טובה מסוגלת לחקות את הדינמיקה הפסיכולוגית, במיוחד כשהמחבר משלב באופן לא-מודע התנסויות מסיפור חייו שלו. מחקר שיסייע בידינו רבות בנושא זה הוא חיבור-נעוריו הגאוני של ראנק, "המיתוס על הולדת הגיבור." בספרון זה, שלמרבה הצער כמעט ונשכח, הראה ראנק איך אגדות מכל תרבויות העולם על הולדת גיבור לאומי מכילות מוטיבים דומים להפתיע: לידה בנסיבות מוזרות, אי-ודאות בכל הנוגע להורות על הילד, אימוץ בידי הורים אחרים, מסע גילוי עצמי, עימות עם מלך או דמות רבת כוח ועוד. מחקרים דומים פרסמו ראגלן (בלי לדעת על ראנק) וקמפבל. כך או אחרת, עובדה היא שההיסטוריה והמיתוס אחידים להפליא מבחינה זו: בסיפורי המקרא, כמו בביוגרפיות ההיסטוריות, התגלות האל מופיעה על רקע אינספור שיבושים בקשר עם האב וחוויית יתמות מסובכת.
נפנה אם כן אל שרשרת סיפורי ההתגלות שמהן יצאה לעולם בשורת האל האחד.
ראשית המונותיאיזם היא בקריאה האלוהית לאברהם לצאת לארץ כנען. שתי עובדות ביוגרפיות מסופרות עליו קודם לכן, ושתיהן כבדות משמעות: אחיו הבכור נפטר (בראשית י"א 28), ולקריאת האלוהים אליו קודם אבדן אחר, שממנו מתברר כי האל לא היה הראשון שהורה לאברהם לצאת לכנען:
(בראשית י"א 31-י"ב 2) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
בנו של אברהם נולד בנסיבות שאינן מקלות, בלשון המעטה, על הקשר בין האב ובנו. יצחק נולד אחרי שנים רבות של עקרות אמו, וזמן לא רב אחרי שאמו נלקחה בכוח אל ארמונות שני מלכים (בראשית י"ב, כ). עוד דבר המקדיר את ילדותו הוא גירוש אחיו הבכור ישמעאל כדי להבטיח כי הוא לבדו יירש את אביו. שיא יחסי האב-והבן הוא גם אחד הסיפורים המכוננים בתולדות האנושות: מעשה העקידה. האם שמע גם יצחק את קול המלאך בהיותו עקוד על המזבח? אם כן, זו התגלות שאינה תואמת את המודל שלנו כי האב עודו חי והבן הוא שכמעט נשחט בידיו! כך או אחרת: אבהות רגילה לא הייתה שם, ולא ניתן לצפות לאֶבל רגיל בסיומה. ואכן הופעת האלוהים עצמו כאל אישי בחיי יצחק נסמכת באופן מפורש לאבדן אביו:
(בראשית כ"ה 8-11) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶלשְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ.
אבי האומה השלישי, יעקב, נאלץ לעזוב את אביו לשנים רבות, ואת אמו לתמיד, אחרי שהונה את אביו ואחיו. הוא זוכה להתגלות עוד באותו לילה, ובה חוזר האל כמעט מילולית על ברכת האב:
(בראשית כ"ח 1-15) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו… וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.
שנים רבות אחר כך, בשובו לארצו, מיד אחרי פרידה סוערת מחותנו ולילה לפני פגישה מאיימת עם אחיו הבכור, זכה יעקב לאחת ההתגלויות הביזאריות ביותר בתולדות הדתות:
(ל"ב 25-33) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי! וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
לעומת נחלי-הדיו שנשפכו על מעשה העקידה, אפוף סיפור זה שתיקה נבוכה. אפילו בספרות הפסיכואנליטית ידועות לי רק שתי התייחסויות אליו, של תיאודור רייק ובעקבותיו יעקב לוי. הם ראו בו מיתוס המקביל לטקס הבגירה, בו הופך הבן לגבר תוך התפייסות עם אביו. ניתן להרחיב פירוש זה. המאבק הלילי המסתיים עם שחר (ושהתרחש כנראה במי הנחל) מזכיר את מאבק יעקב ועשָׂו ברחם אמם, כך שהסיפור מסמל לידה מחדש, בהתאמה מלאה למודלים של יונג ורייק. אשר לתפקיד האב, מזדקרת עובדה מוזרה בסיפור חיי יעקב: גם אחרי חזרתו ארצה לא מיהר לשוב ולהיפגש עם אביו אלא כעבור זמן רב, לפני מות יצחק (ל"ה 27). אם היחסים בין האב והבן נותרו משובשים, הרי ההתגלות ביבוק חוזרת על הפרט החשוב ביותר ביחסיהם: הוא זכה בברכה בניגוד לרצון המברך.
דמות האב מרחפת ללא הרף גם בסיפורו של הראשון בנביאי ישראל. בהיותו תינוק נאלצה אמו לנטוש אותו מפחד גזירת המלך, חזרה לחייו בדמות המינקת ושבה ומסרה אותו לבת-המלך. כך הופרד ממשפחתו וגדל בארמונו של רוצח ילדים. בבגרותו מרד באביו המאמץ כשהרג את אחד משוטריו. המלך ציווה להרגו והוא ברח לגלות. האלוהים בחר להתגלות אליו בנקודה משמעותית מאוד בחייו:
(שמות ב 23–ג 4) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!
גם הנביא הבא גדל במשפחה ששום דבר אינו רגיל בה: אמו הייתה האהובה משתי נשות בעלה אבל הייתה עקרה שנים רבות בעוד צרתה ברוכת הילדים מעליבה אותה. היא עלתה למקדש בשילה להתפלל לילד, וכבר בשלב זה מביא המספר פרט מוזר: וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוָה. מי הוא עלי? רק בהמשך מתברר כי גם הוא היה בחיים באותה עת. תפילת האם נענית, וההמשך מכמיר-לב:
(שמואל-א' א 22-28): וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ. שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ, אַךְ יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ. וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ. וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר. וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי. וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי, אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה. אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה.
עכשיו מופיע האובדן הראשון:
(ב 11) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְהוָה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן.
הילד שהופרד מהוריו נמסר לכוהן הזקן, והם נקשרים זה לזה באהבה. ואז מתגנב לאידיליה הצל הבא:
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
הנשים העקרות שבאו להתפלל במקדש נאלצו לשכב עם בניו המושחתים של הכהן! מי, אם כן, אבי הילד? גם כאן, הספק שנזרע אינו מקרי. ילדות שמואל בבית עלי עוברת תחת איום שבוודאי גונב לאזניו, נבואת איש האלוהים לעלי: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ, אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס: בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם! את הנבואה הבאה ישמיע הנער עצמו. מורי וידידי המנוח ארלוֹו העיר כי נבואתו הראשונה של שמואל נסובה על האובדן הבא שנגזר עליו:
וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהוָה אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר: הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִּי. וַיֹּאמֶר: לֹא קָרָאתִי. שׁוּב שְׁכָב. וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא עוֹד: שְׁמוּאֵל! וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר: הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי. וַיֹּאמֶר: לֹא קָרָאתִי, בְנִי. שׁוּב שְׁכָב. וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יְהוָה. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר: הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי. וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ: דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ. וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם: שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל! וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ!
למחרת צריך הוא להתמודד עם המשימה הקשה לגלות לאביו המאמץ כי כיליון נגזר על משפחתו. שנים רבות אחר-כך, ושמואל איש זקן, חוזר השבר ביחסי אב-בן גם במשפחתו שלו,
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה, שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט. (ח 1-3).
ומכאן עוברת הטרגדיה, תוך חזרות כמעט מילוליות של אותן סצינות, אל יחסי שמואל-שאול, שאול-דוד, דוד-אבשלום, וכך הלאה... ושוב מזכיר לנו המיתוס את הידוע מהמציאות: שיבוש ביחסי הורה-ילד כמוהו כמחלה מדבקת המועברת לאורך הדורות.
אבל נמשיך בנביאים. גם בחיי הנביא ישעיהו, העיר ארלוו על צימוד דומה בין אובדן להתגלות:
(ישעיהו ו' 1-5) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ! וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. וָאֹמַר: אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי!
עוזיהו היה אחד הבודדים ממלכי יהודה שעשו את הטוב בעיני האל והנביא בודאי הכירו (בתלמוד מובאת מסורת לפיה היה בן-דודו). דווקא בשנה בה נפטר המלך ראה הנביא את האלוהים בדמות מלך.
הנביא דניאל, כמשה, הופרד בילדותו מהוריו וגודל בבית נבוכדנצאר מלך בבל. חיזיון הנבואה הראשון שלו פותח גם הוא בציון שנת מות המלך שגידלו, וגם כאן מתואר האל כמלך:
(דניאל ז' 1-9) בִּשְׁנַת חֲדָה לְבֵלְאשַׁצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵהּ... חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק.
בין מלכי יהודה מתבלט המלך יאשיהו בן אמון ברפורמה הדתית הרחבה שחולל כשמצא את ספר התורה הנשכח בבית המקדש. הביוגרפיה של מלך זה דומה להפליא לזו של אחנאתון: הוא עלה למלוכה בגיל שמונה אחרי רצח אביו.
וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן-הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת. וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר-לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל-פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם. וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם. וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם (דברי הימים-ב' ל"ד 3-7).
אבל פעם אחת חשף המקרא את המתרחש בעולמם הסגור של הנביאים ותיעד בפרוטרוט את עצם ההיעשות לנביא. אלישע בן שפט היה חורש בשדה כאשר עבר לידו אליהו והטיל עליו את מעילו. הצעיר הבין מיד פשר מחווה זו:
(מלכים-א' י"ט 20-21) וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ! וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ שׁוּב, כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ? וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.
מן הדברים משתמע כי אליהו לא הניח לאלישע להיפרד מהוריו. כך או כך, ההתקדשות לנביא מופיעה בסיפור זה כרוכה בניתוק מההורים. ואמנם בבוא יום העברת התפקיד, תיאור התקדשותו של אלישע אינו מותיר ספק באשר לתפקידה המכריע של חוויית האובדן. שלוש פעמים מנסה אליהו לשדלו לעזוב אותו ובכל פעם עונה התלמיד במילים הנרגשות: חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ! גם "בני הנביאים" לוחשים לו פעמיים כי ביום זה יילקח אדונו ממנו והוא, שכבר הבין זאת, עונה להם: גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי. הֶחֱשׁוּ!
(מלכים-ב' ב' 9-12) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. וַיֹּאמֶר: הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל! אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה. וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי! אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו! וְלֹא רָאָהוּ עוֹד. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.
בשלוש צורות נקשרת כאן ההתנבאות לאובדן דמות-האב: בניסיונות המורה לנטוש את התלמיד, בתחושות המוקדמות של "בני הנביאים" ושל התלמיד עצמו באבדן הקרוב, ולבסוף בתנאי שמעמיד המורה כי רק אם יראה התלמיד בהילקחו ייעשה לנביא (המשך המעשה, בבקשתם של בני הנביאים לצאת ולחפש את גופת אליהו, מלמד כי הם לא ראו את עלייתו). דמות הנביא כאן היא "אובייקט מעבר" בין האב הממשי לבין האלוהים: מצד אחד הוא עולה חי השמיימה במרכבות אש, ומצד שני קורא לו התלמיד בכינוי האישי "אבי." ראוי עוד לציין כי מעשיו הראשונים של הנביא החדש מבטאים הפנמה חזקה של דמות האב שאבד, כמעט עד טשטוש אישיותו: הוא חוזר כמעט בדיוק על אותם הנסים שעשה המורה. כפל-הפנים של הדמות החדשה שלובש אלישע – פעמים מלאת רחמים ופעמים מתפרצת בחמה רצחנית, כאן משיב ילד גוסס אל אמו ושם ממית ארבעים נערים – אפייני למרבית נביאי התנ"ך. כפל-פנים זה מבטא "אני-עליון" שיכולתו לחיות בדו-קיום עם ה"אני" היא חלקית בלבד. הפנמה זו של דמות בעלת מאפיינים עוינים היא כנראה האחראית לכך שה"אני-העליון" נתפס אצל הנביא כגורם חיצוני, בדמות אל המייסר אותו ואת העם. נושא זה נחקר בהרחבה ע"י ארלוו52 במאמרו הקלאסי "התקדשות הנביא."
חווית האובדן עומדת ביסוד מאפיין נוסף של הנביא והמנהיג הדתי: הצורך להופיע כמושיע וגואל בחייהם של אנשים סובלים. אטווד, במאמר רצוף פרשות-מקרים נוגעות ללב, תיאר אנשים שנטלו על עצמם להופיע לפתע בחייו של אדם סובל כדי לסייע לו. אנשים אלה סבלו מהפסקה פתאומית בקשר עם הורה בילדותם, ובהופעתם הגואלת היה משום תיקון הטראומה השכוחה. מעשיהם של משה, אלישע, ישוע ואחרים יכולים אפוא להתפרש כניסיון לכונן מחדש קשר ינקותי שנקטע באיבו. צורך זה, לדברי אטווד, עומד גם ביסוד פועלם של מטפלים רבים…
לסיום אציין כי התזה המוצעת כאן, בדבר הקשר בין דמות האל לאב המת, כבר זכתה לאישור מפי הסמכות הגבוהה ביותר בנושא זה. כשביקש דוד המלך לבנות מקדש לאלוהים, הניאו האל במילים אלה (שמואל-ב' ז' 12-14):
כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם.
ְ
Comentários