מִבְּשָׂרִי אֵחֱזֶה אֱלוֹהַּ: התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית. חלק ז'

אבשלום אליצור

מהדורה רביעית, נובמבר 2009

ְ

ז. "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ' 1): צמצום האם והאשה בהיסטוריה הדתית

ההערות בפרקים הקודמים על תפקיד האב בהתגלות ובחוויה הדתית מעוררות באופן טבעי את השאלה: מה מקומה של דמות האם בכל אלה? על כך מתווספת השאלה הרחבה יותר: מה מייחד את החוויה הדתית הנשית? כאן, למרבה האכזבה, נתקלים אנו בדלות מקורות. מעטים הכתובים הדתיים העוסקים בנשים או שנכתבו בידי נשים, וכן מעטות העבודות בפסיכולוגיה העוסקות בפן זה של חיי הדת.

איננו יודעים, למשל, כמה מהנביאים איבדו את אמהותיהם. הדוגמא הבודדת שהזכרנו לעיל למייסד דת עליו ידוע שאיבד את אמו, בודהא, אכן קשורה במושג אלוהות אימהי בהרבה מהאל המונותיאיסטי. אולם בחיי רוב נביאי המקרא, נדונות האמהות להתעלמות מוחלטת. אפייני הדבר שבחיי דוד המלך, המפורטים כל כך, אפילו שמה של האם אינו ידוע, וזאת למרות שהיא הייתה בחיים עוד בהיותו שר צבא (שמואל-א' כ"ב 3). די בדוגמאות אלה כדי להמחיש עד כמה כבדה השתיקה האופפת בהיסטוריה הגברית את החוויה הדתית של הנשים ואת חייהן ומותן של האימהות – ולפיכך חסר לנו ממד חשוב גם בחוויה הדתית של הבנים.

גם הספרות הדתית היהודית היא בעיקרה גברית. ידועים לנו כמעט רק נביאים גברים, ורק אזכורים חטופים בתנ"ך מעידים על רובד נשי קדום שדוכא במהלך המהפכה הפטריארכלית והכיבוש העברי. מרים הנביאה מוזכרת במשפטים ספורים, חלקם לא מחמיאים, ודבורה פעלה בתקופת טרם המלוכה. מי הייתה חולדה הנביאה (מלכים-ב' כ"ב 14)? האם לא השאירה אחריה ספר? ספרי בראשית, רות ואסתר מקדישים אמנם מקום נרחב לפעולות הנשים, אך התפקידים שהן ממלאות הם, למרבה המשמעות, מניפולטיביים בעיקרם. מאלפים במיוחד המקרים בהם שׂם המחבר המקראי בפיה של אשה את ההתקוממות נגד נוקשותו של המוסר הפטריארכאלי. כשרצה אלוהים להרוג את משה, ביצעה אשתו ציפורה את מילת הבנים והצילה בכך את חייו, אך לא התאפקה מלהטיח בו כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי! (שמות ד 25). האם רק מקרה הוא כי מאוחר יותר (שמות י"ח 2) גירש משה אשה זו עם שני בניה? על תופעה דומה הצביע סימון בניתוחו היפה לסיפור הלילה האחרון בחיי שאול המלך: הנביא המת גוזר על המלך ובניו שימותו יחד למחרת, בקרב על הגנת המולדת, ודווקא המכשפה, המפצירה בשאול לאכול ולנוח (וזאת אחרי שגילתה כי הוא המלך שהמית את כל חברותיה!) מבטאת את מידת הרחמים, החסרה כל כך בסיפור זה. בתלמוד הייתה אשה שתבעה לעצמה מקום בין החכמים: ברוריה, אשת התנא המרדני ר' מאיר. אבל ר' מאיר ברח מהארץ בנסיבות מסתוריות "משום מעשה ברוריה" (עבודה זרה י"ח 2), ורק רש"י, בימי הביניים, מביא בשולי משפט סתום זה מסורת לפיה התאבדה ברוריה אחרי שתלמיד פיתה אותה. לא בנקל תסלח חברת גברים לאשה שתבעה מקום בתוכה.

עוד פחות מובנת מהפטרוצנטריות של המקורות היא העובדה שגם המחקרים המודרניים בפסיכולוגיה של הדת עוסקים בעיקר בגברים. ניסיון פסיכואנליטי נועז לגלות ביהדות פנים פמיניסטיות נעשה ע"י לוי-ולנסי, אולם התוצאה היא בעיקרה אפולוגטית. אחת הנשים הבודדות בימי הביניים שהותירו לנו תיאורים של חוויות התגלות – הנזירה תרסה דה חסוס מאווילה (1515-1582) – גירתה כנראה רק את דימיונם של מחברים פרוידיאניים, שלא יכלו להתאפק מלהעיר על הסמליות הפאלית של מעשי המלאך שהופיע בחלומותיה. תורות יחסי האובייקט שצמחו בהשפעת מלאני קליין הדגישו את חשיבות האם בחיי הנפש המוקדמים, את עושר עולם הפנטאזיות של התינוק בתקופה זו, ואת חשיבותם הגדולה של מנגנוני ההשלכה, הפיצול ודומיהם, אך לא הרבו לגזור מגילויים אלה תובנות חדשות לגבי החוויה הדתית.

התעלמות המקורות הדתיים מהאשה עומדת בניגוד מוזר לעובדה שלאורך ההיסטוריה, ובתרבויות שונות, נתפסת האשה דווקא כקרובה יותר מטבעה לעולם הרוחני. נראה שהפתרון שמצאו הגברים לסתירה זו היה פשוט: יש באשה רוחניות, אך היא מהסוג ההרסני. כבר התורה השתמשה באזהרה מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כ"ב 17) רק בלשון נקבה, והתלמוד מצדיק זאת "מפני שרוב נשים מצויות בכשפים" (סנהדרין ס"ז 1). ואף זאת: "הכשרה שבנשים – בעלת כשפים" (ירושלמי סופרים ט"ו). נוואל א-סעדאווי, מחלוצות הפמיניזם בעולם הערבי, מעירה כי הגבר המצרי האדוק נוהג לצעוק "דַסתוּר!" – הקריאה המסורתית בטקסי גירוש שדים – גם להרחקת נשים מדרכו. הזיהוי של האשה עם רוחניות שטנית הגיע לשפל בימי הביניים, עת גבה הפחד ממכשפות מיליוני קורבנות. ודאי לא מקרית היא העובדה שהכמרים והאינקוויזיטורים, שסחטו מיליוני "וידויים" מנשים על אורגיות עם השטן ושדיו, היו רווקים מכוח נדר הפרישות (ושסגדו, איך לא, לאם בתולה). נראה שהפן הרוחני של האשה מפחיד את הגבר לא פחות ממחזור הביוץ והדימום שלה.

וריאנט ייחודי וחשוב של חוויות התגלות נשיות הוא ה"דיבוק" לסוגיו, החל מהמקרה המפורסם במחזהו של אנסקי וכלה ב"זאר" הפוקד נשים יוצאות אתיופיה בישראל. חוויה זו, שנחקרה ע"י בילו, שונה מחוויות ההתגלות שתוארו לעיל, שבהן הישות העל-טבעית נתפסת כחיצונית, כי בו תופסת נפש המת את מקום האישיות עצמה. ה"דיבוק" פוקד על פי רוב נשים, והנפש המשתלטת עליהן היא בדרך-כלל של גבר. במקרים רבים הדיבוק הוא הדרך הכמעט יחידה הנותרת לאשה בחברה שאינה מסבירה פניה לנשים להפוך את מצוקתה החשאית לאיום גלוי על החברה המדכאת כולה.

לא ייפלא, אם כן, כי דמויות נשיות מופיעות יותר בהתגלויות הדמונולוגיות מאשר בהתגלויות ה"חיוביות." ורבלובסקי79 מעיר שה"מגיד" הרודפני של קארו, באופן יוצא דופן, הוא דמות נקבית דווקא, ותוהה אם לא היה לקארו "אני עליון" נקבי. למרבה הצער, גם על מות אמו של קארו אין בכתובים מילה. לשטן בהזיותיו של הייצמן היו שדיים; האלה ההודית קאלי ידועה כצמאת דמים; וה"זוהר" מוסיף את דמויותיהן של לילית ונעמה כשֵדות המתגנבות אל רווקים בשנתם ומתעברות מקֶרי הלילה שלהם.

דתות המזרח הקדום, כרוב הדתות הקדומות, היו משופעות באלות רבות-עוצמה, וקדֵשות (זונות פולחניות) היו מוסד נפוץ בהן (בראשית ל"ח). שריד לתקופה זו היא מרים, הממלאת עד היום את תפקידה האימהי בהצלחה רבה בדת הגדולה בעולם. ודאי אין זה מקרה שלבתולה קדושה זו נלווית במיתוס הנוצרי אשה אחרת באותו שם, הזונה לשעבר מרים המגדלית.

בעוד האלות-האמהות סיפקו מוצא גם לרגשות הארוטיים של המאמינים בימי קדם, נגזר על היבט זה צמצום חמור בדת העברית. כשהאל היחיד הוא זכר, קשה לתת ביטוי ישיר למיניות הגברית ביחסי המאמין כלפיו. לפעמים זוהה המאמין עם האשה, כמו בהמשלה של שיר השירים ליחסי האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל, ולא נעדרו גם נימות הומוסקסואליות מתיאורי ההידבקות המיסטית של המאמין באל.5288, התלמוד העז לעתים להתייחס לאלוהים בכינוי הנקבי "שכינה," אבל כינוי זה היה בבירור רק צורת דיבור ואיש לא העז לייחס לו משמעות תיאולוגית מפורשת. בכל זאת, גם בתלמוד (קידושין ל"א 1) היו כאלה שחשו באופן בלתי-אמצעי את הקשר בין דמויות האל והאם: "רב יוסף, כשהיה שומע את קול רגליה של אמו, אמר: אעמוד מפני שכינה שבאה!"

למרות סילוק האלות-האמהות מהיהדות, חזרו מאוחר יותר דמויות-אם מופשטות יותר: ארץ-ישראל, התורה והשבת, הממלאות תפקידים אימהיים באגדות ובמדרשי התלמוד. ברג, פלדמן ואחרים הצביעו על שפע מאפיינים שנקשרו במסורת היהודית לדמות השבת ולספר התורה (הנשיקות, ההלבשה בעדיים, הריקוד סביבה ושני האריות מצדיה), שהם כנראה שרידים לפולחן האלות האמהות.

רק ב"זוהר," יצירת המאה השלוש-עשרה, הופיעה ה"שכינה" באופן מפורש כאלוהות נקבית. כאן המדובר לא רק באספקט נשי של האל אלא ממש בבת-זוג נבדלת, שאפילו מתנגדת לבעלה ומתרחקת ממנו לטובת הבנים שגלו מארצם ("זוהר" פרשת כי תשא קפ"ט 1). שתי אמירות מנוגדות של ה"זוהר" על השכינה ממחישות את האמביוולנציה הכבדה האופפת את דמות האם בדת: א) כשמתרבים החטאים בעולם, מתחזק השטן (שאף לו בת זוג משלו) ומזדווג עם השכינה, אשת הקדוש ברוך הוא, הנאלץ כתוצאה מכך לפרוש ממנה. יוצא, אם כן, שכל החטאים שחוטא היהודי הופכים, בעולם העליון, לחטא אדיפאלי. ב) כשהצדיק מעמיק בלימוד התורה, אהבת השכינה אליו נעשית כה עזה, עד שהיא מעוררת את קנאת בעלה, הקדוש ברוך הוא, ובכך מסייע הצדיק לזיווג האלוהי. כאן מעניקה החוויה הדתית דמות אם מלאה, כולל מאפייניה האדיפאליים. שבתאי צבי, שהתחתן פעם עם זונה ופעם עם ספר תורה, ביטא כנראה בשפה הפסיכוטית את האמביוולנציה הקדומה של הדת כלפי האישה. ויינפלד הראה כי שרידי פולחן האלה-האם יוצרים רצף מלא המשתרע מימי הדתות האליליות על פני המקרא, התלמוד והקבלה.

אם המיסטיקה היא התחום שבאמצעותו מנסה הדת ליצור באופן מכוון את חווית ההתגלות, לא ייפלא לגלות כי מקרים של אובדן הורה מופיעים גם בהיסטוריה של גם תורת הקבלה. כאן, לפחות, מופיעות התייחסויות רבות יותר לאבדן האם. הבעש"ט (ר' ישראל בעל שם טוב, ?1760-1698) התייתם משני הוריו בילדותו ואשתו הראשונה נפטרה זמן קצר אחרי שנישאה לו. כמוהו התייתם האר"י (ר' יצחק לוריא, 1534-1572) בנערותו (מאביו? מאמו?). שבתאי צבי (1626-1676) התייתם מאמו לפני הגיעו לגיל עשרים והפך את קברה למקום עלייה לרגל למאמיניו. אביו נפטר ב-1663, שנתיים לפני פרוץ התנועה השבתאית.

אולם מחוץ למיסטיקה, בתחום שג'יימס6 מכנה "הדת הממסדית," בולטת העובדה שדמות האם ביהדות היא, על פי רוב, בלתי-אישית. זאת בניגוד לאלוהים, המתואר בקווים אישיים בולטים כל כך. מצד שני, ייתכן שדווקא היעדר זה של הפן האישי עושה את סמלי האם ביהדות מתאימים יותר לייצג את האם של תקופת הינקות, שעדיין אינה מצטיירת בקווים אישיים, "האם הסביבתית" בלשונו של ויניקוט.

דווקא הרמב"ם הרציונליסט, במכתבו לר' יהונתן בן דוד הכהן מפרוואנס, תיאר במילים יצריות מאין כמותן את יחסו לתורה – אֵם ואהובה כאחת:

ומודיע אני משה להדרת הרב ר' יהונתן הכהן… שאף על פי שבטרם איווצר בבטן התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם לתלמודה הקדישתני… והיא איילת אהביי ואשת נעוריי, אשר באהבתה שגיתי מבחוריי – ואף גם זאת נשים נכריות נעשו לה צרות, מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חיתיות, והאל יודע כי לא נלקחו מתחילה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות, ולהראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא עד מאוד, מכל מקום נתמעטה עונתה, שהרי נחלק לבי לחלקים הרבה בכל מיני חכמה.28

במיעוט המחקרים על חיי הדת של הנשים מצטרפת הפסיכולוגיה, למעשה, אל הממסד הדתי עצמו, המונע עד היום מנשים ליטול חלק פעיל בעיצוב החיים הדתיים בחברה המודרנית. מי יודע כיצד היו נראות כיום הדתות הגדולות, מזרח ומערב, לו ניתן היה לשמוע לפעמים, בתוך רעם מקהלות-הגברים הלוחמניות שלהן, גם קול אשה?