Search

מִבְּשָׂרִי אֵחֱזֶה אֱלוֹהַּ: התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית. חלק ח'



אבשלום אליצור

מהדורה רביעית, נובמבר 2009

ְ


ח. "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שמואל-ב י"ב 23): האבל על מות צאצא

ומה באשר לאבדן בן או בת? אסון זה הוא קשה מכל אובדן אחר, ולמעשה זהו אֶבל שמעצם טיבו אינו יכול להיות תקין. וכמו במקרה של מות ההורה, פטירות ילדים כאלה היו שכיחות הרבה יותר בעבר. על כן יכולים אנו לצפות שגם השכול יבקש – ויקבל – מענה בחווייה הדתית.

כאן נוגעים אנו בחולשה בסיסית של הפסיכואנליזה הקלאסית. פרויד וקליין, ששמו את הדגש על האינסטינקטים הראשוניים, ראו ביצריות הילדותית גורם ראשוני בדינאמיקה המשפחתית ולכן ייחסו את המשאלות היצריות הראשוניות רק לפעוט, בלי להביא בחשבון את תרומתם של ההורים. בפסיכואנליזה המודרנית חד-צדדיות כזאת לא תעלה על הדעת: גם ההורה המושא לתשוקת גילוי העריות של הפעוט מפתח יחס ארוטי כלשהו, מעודן במצב הנורמאלי או קונקרטי במצב הפתולוגי, וגם ההורה שאליו מפנה הפעוט את דחפיו העוינים חש עוינות כלפי בן-מינו החדש, אפילו טרם לידתו. ואכן, ההיסטוריה והאנתרופולוגיה חוזרות ומזכירות לנו כי רצח ילדים הכתים כמעט כל תרבות, ואם לא די באלה באה הכרוניקה הפלילית ומזכירה לנו כי גם בימינו שכיחה זוועה זו יותר מכפי שהיינו רוצים להאמין.

לכן, מות הבן או הבת, לבד מהיותו פורע סדרי עולם, ושההתאוששות ממנו קשה מאוד, עלול גם ליפול קרבן לאותם סיבוכים המחמירים את סוגי האבל האחרים: רגשות עוינים שהיו בהורה כלפי הצאצא בעודו בחיים הופכים עתה לרגש אשמה קשה מנשוא.

איזה אובייקט תחליף מציעה הדת תחת בן או בת שנפטרו? האל הקדום מיתרא ירד לעולם בדמות תינוק חסר הורים, כדי להושיע את האנושות, ועלה לשמים בגיל צעיר. בין ממשיכיו מזדקר האדם-אל בגדולה שבדתות, ישוע, הבן שהוקרב לכפר על חטאי האנושות. בן-מוקרב קצת פחות מסביר פנים, התובע קורבנות רבים משלו, הוא האימאם חוסיין, הקדוש המעונה של האיסלאם השיעי.

ביהדות, אחת הדמויות בעלות העוצמה הגדולה ביותר הוא דווקא אנטי-גיבור נטול-עוצמה, יצחק. אמנם הוא אינו ממלא תפקיד של אובייקט לסגידה אך דמותו מאפשרת הזדהות רבת-עוצמה בכל דור ביהדות בו נופלים יהודים קורבנות לרדיפות ולמלחמות. לא במקרה נעשה יצחק מוטיב עיקרי במרד של היהדות החילונית.

האגדה התלמודית (ירושלמי ברכות ב 4) על חייו הקצרים של המשיח היא כה שובת-לב שכדאי לקָראה תחילה בלשון המקור.

עובדָא הוֵה בחד יהודאי דהוה קָאִים רַדִי. גַעַת תוֹרתֵיה קוּמוֹי. עבר חד ערביי ושמע קַלָה. אמר ליה: בר יודאי! בר יודאי! שרֵי תורך ושרי קנקנך, דהא חריב בית מקדשא. גַעַת זמן תניינוּת. אמר ליה: בר יודאי! בר יודאי! קטור תוריך וקטור קנקניך, דהא יָלֵיד מלכא משיחא. אמר ליה: מה שמיה? מנחם. אמר ליה: ומה שמיה דאבוי? אמר ליה: חזקיה. אמר ליה: מִן הֵן הוא? אמר ליה: מן בירת מלכא דבית לחם יהודה. אזל זַבִּין תורוֹי וזבין קנקנוי, ואיתעבֵיד זַבִּין לבֵדין למיינוּקא, והַוֵה עַיֵיל קרִייה ונפּקא קרייה עד דעַל לההוא קרתא. והַויִין כָּל נַשיָיא זַבָּנָן ואימָה דמנחם לא זבנה. שמע קַלָן דנשייא אמרין: אִימֵיה דמנחם, אִימֵיה דמנחם, אַיתִיי זוּבּנִין לִבְרֵך. אמרה: בָּעיָיא אנָא מִיחַנקוּנֵיה סַנאֵיהוֹן דישראל, דִביוֹמָא דְאִיתיָלִיד אִיחרוּב בית מוּקָדשָא! אמר לֵיה: רחִיצַיא אַנָן דִברַגלֵיה חַרֵיב וברגליה מתבָּנֵיי. אמרה ליה: לֵית לי פּרִיטִין. אמר ליה: והוא מה איכפת ליה? אַיתֵיי זוּבּנִין ליה, אִין לֵית קוּמֵך יומא דִין בָּתר יומִין אנא אַתֵי ונֵסֵיב. בתר יומין עָאל לההיא קרתא. אמר לה מהו מִיְינוּקא עָבִיד? אמרה ליה: מִן שָעתָא דְחַמיתנַי אתוּן רוּחין ועִלעוּלֵי וחַטפִינֵיה מן יָדָיי.

מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש. געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: יהודי! יהודי! התר פרתך והתר מחרשתך, שהנה חרב בית המקדש. געתה שנית. אמר לו הערבי: יהודי! יהודי! קשור פרתך וקשור מחרשתך, שהנה שנולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? [אמר לו:] מנחם. אמר לו: ומה שם אביו? אמר לו: חזקיה. אמר לו: מהיכן הוא? אמר לו: מעיר המלך ש[ב]בית-לחם יהודה. הלך ומכר פרתו ומכר מחרשתו, ונעשה מוכר בגדים לילדים. והיה נכנס ליישוב ויוצא מיישוב עד שהגיע לאותה עיר. והיו כל הנשים קונות ואמו של מנחם לא קנתה. שמע את קול הנשים אומרות: אמו של מנחם! אמו של מנחם! בואי קני לבנך. אמרה: רוצה אני [הלוואי] שייחנקו שונאי ישראל, שביום שנולד חרב בית המקדש! אמר לה: בטוח אני שביומו [יום לידתו] נחרב וביומו [יום לידתו] ייבנה. אמרה לו: אין לי כסף. אמר לה: והוא [אני] מה איכפת לו [לי]? בואי קני לו, אם אין לפנייך [לך] היום, בעוד [כמה] ימים אבוא ואקח. כעבור ימים נכנס לאותה עיר. אמר לה: מה עשה [קרה עם] התינוק? אמרה לו: מאותה שעה שראיתני באו רוחות וסערות וחטפוהו מידיי.

המשיח הוא פעוט הסובל מהזנחה, אם לא מהתעללות ממש. אביו נעדר מהסיפור, והכינוי "אמו של מנחם" רומז כי אמו, שאפילו שמה אינו נמסר, היא אלמנה ולכן אינה קרויה כנהוג "אשת חזקיה." היא זועפת, אולי שרויה בדיכאון, ואינה אוהבת את בנה: "הלוואי שייחנקו שונאי ישראל" הוא לשון נקייה המוכרת עד היום בעדות רבות בישראל, כשאם כועסת מטיחה בבנה גידוף המועתק אל הגויים במקום לומר ישירות "הלוואי שתמות!" היא מאשימה אותו בעקיפין בחורבן בית המקדש, ואולי במות אביו, בדמיון מפליא לאמונה העממית בה פגשנו בפרק ‏ג. מיהו האיש הבא מרחוק לראות את המשיח? שלא כמו האמגושים המלומדים באגדה הנוצרית, הוא איכר אלמוני ששמע במקרה על אסון עמו ועל התקווה החדשה שהפציעה, וזאת דווקא מפי גוי, שפיענח אותה מקריאת בהמה – תיאור מאוד לא מחמיא של היהודים באותה עת! נגד ההאשמה הקשה שתולה האם בבנה מנסה האיש לשכנעה שההיפך הוא הנכון, שהילד בא כמענה לאסון. היא מתרצה לקנות לו בגדים, אבל כעבור זמן קצר מתקיימת קללתה והרוחות חוטפות אותו. כאן מסתיימת האגדה בפתאומיות. עם ישראל אינו יודע על הדרמה הקצרה של לידת המשיח ומותו, ולולא הערבי לא היה יודע עליה איש. אפילו גיבור הסיפור, ששמע את הבשורה, מתבלט בפאסיביות שלו. הוא לא ראה את הילד מעולם, לא שיחק אתו ולא ניסה לעשות למענו יותר מאשר לנדב לו בגדים, ואפילו איננו רואים את תגובתו על מות הילד. וכך, ילד לא-רצוי נושא את תקוות העם לשובו של האב הגדול.

נוכל לסכם ולומר כי השכול, כמו היתמות, הוא אחד המשברים הנפשיים שהיוו תמיד קרקע פורייה לחוויה הדתית כמו גם לדרך לתעל את הכאב לאפיקים לאומיים.


0 views0 comments

Recent Posts

See All