אבשלום אליצור
מבוסס על הרצאה שניתנה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות, אוניברסיטת בר-אילן.
נוסח ראשון התפרסם בנפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, גיליון 15-16, ע' 10-29 (2004).
מהדורה מורחבת, אוקטובר 2017
תקציר: האסכולה של לאקאן נעשתה דומיננטית בכמה חוגים אקדמיים ותרבותיים בישראל, אולם עד היום אין כל דיון ביקורתי עליה בעברית. מאמר זה בוחן את התיאוריה ומצביע על מספר גדול של כזבים והטעיות ביסודה שגרמו נזק אדיר לפסיכואנליזה ולכל מדעי החברה והרוח. ביסוד התורה קיים הנוהג הלקאניאני להדביק למילים ידועות משמעויות לא-מקובלות, מה שמכשיל מראש כל אפשרות לדיון הגיוני. הטקסטים המעורפלים יוצרים מצג-שוא כאילו חבויה ביסודם תורה מסודרת, אבל תלמידים רבים הודו לאחר שנות לימוד רבות שתורה זו לא התגלתה להם מעולם. אפילו בין אלה התומכים בתיאוריה קיימים חילוקי-דעות חריפים והאשמות הדדיות בסילופים של כוונת לאקאן. לאקאן עצמו הצהיר שאת כתביו אין צורך להבין אלא לקרוא שוב ושוב עד שייקלטו בדרך כלשהי – דרישה הסותרת את עקרונותיה הבסיסיים ביותר של כל אקדמיה. טענת היסוד כאילו הפסיכואנליזה אפשרית רק אם הלא-מודע מובנה כשפה היא הסתירה הבוטה הראשונה עם תורת פרויד, וכמוה גם שאר טענות לאקאן מנוגדות קוטבית לפאליזה. לפיכך הסיסמה "חזרה אל פרויד" ודומותיה יוצרות מצג כוזב כאילו אסכולת לאקאן היא הפסיכואנליזה בהא-הידיעה. במישור הטיפולי הולידו קלקלות אלה טיפול חסר-ערך במקרה הטוב, אם לא מסוכן ממש. לאקאן הנהיג שיטות הכשרה רשלניות וקיצורים של שעת הטיפול עד לאפס, מה שאפשר לו ולממשיכיו לגרוף הון עתק. על אלה נוספו מעשי התעללות וניצול מיני במטופליו. הטענה שאנליזה אינה יכולה ואינה צריכה (!) לרפא הפרעות נפשיות מנוגדת באופן קוטבי לייעוד ולהנחות-היסוד של כל הזרמים בפסיכואנליזה. הקהילה הישראלית של הלקאניאנים אף מנסה לטשטש כמה מטענותיו המוזרות של לאקאן, כגון דחיית מושג הטיפול או קבלת האמונה הנוצרית. לפיכך, יש לסלק את לימודי לאקאן מהאקדמיה עקב היותם גוף ידע מדומה שאינו ניתן לבחינה לוגית או אמפירית, וכן להזהיר מפני שיטת הטיפול הלאקאניאנית.
תוכן
א. מבוא
ב. הסתכלות ראשונה בקנקן
ג. מה בכל זאת יש בו?
ד. הערות מקדמיות
ה. התפוגגות המציאות
ו. להיכן נעלם הסבל?
ז. כשפרויד אומר על האשה "איני יודע" – הזמנה או סוף פסוק?
ח. מהאמלט עד השואה: רידוד התופעה התרבותית
ט. ואולי די בלוגיקה?
י. היכן האמפתיה?
יא. יומרות לוגיות
יב. הקתוליות – דת האמת!
יג. בית מלא זבחי ריב
יד. פראקטיקה מופקרת
טו. תרבות שיח קלוקלת
טז. "הריפוי אינו אתי"!
יז. חזרה אל לאקאן
יח. מה לכל זה ולפסיכואנליזה?
א. מבוא
אילו הייתה הפקולטה לרפואה מציעה קורס חובה בסיינטולוגיה; אילו בקיאות באסטרולוגיה הייתה דרישת-קדם בפקולטה למשפטים; ואילו בחוגים להיסטוריה וספרות היו נלמדים ניתוחים נומרולוגיים – היו הסטודנטים יכולים לתבוע את האוניברסיטה על האילוץ ללמוד חומר חסר-ערך ואפילו מזיק. אבל תיאוריה לא פחות מופרכת והרסנית נלמדת בכל האוניברסיטאות בארץ ואפילו משמשת לטיפול נפשי, ואיש אינו מעז למחות. זוהי מורשתו של גדול הרמאים האינטלקטואליים בהיסטורית המודרנית, ז'אק לאקאן.
הוא נשא אינספור הרצאות שבהן כמעט לא היה משפט אחד בעל מובן ברור או אפילו תחביר תקין, בקול רועם ודרמטי, עם העוויות מיוסרות, שתיקות מתוחות ומחוות מלודרמטיות שהפנטו את חסידיו. ומכיוון שלא כתב כמעט כל מאמר מימיו, פרסמו הם את הרצאותיו כ"כתבים" (Écrits) לא פחות מבולבלים. הוא כינה את עצמו "פרויד הצרפתי" ואת תורתו "הפסיכואנליזה" בהא-הידיעה וטען שכל שאר ממשיכיו של פרויד סילפו את תורתו. כך החלה קריירה של רמייה הולכת וגוברת. החל מהטענה המופרכת "הלא-מודע מובנה כשפה" הוא סתר וביטל למעשה כל אמירה של פרויד. הפסיכואנליזה הייתה שיטת פיענוח שפירשה את החלום, הנהירה את החשיבה הפסיכוטית והעמיקה את היצירה האמנותית. לאקאן, לעומת זאת, תמיד בלבל וערפל, ואף הודה כי הוא ממציא מובנים חדשים לכל מילה קיימת, מה שהבטיח מראש שלעולם לא ניתן יהיה לתפוס אותו במילה. הוא טען שפסיכואנליזה אינה מרפאת מצוקות נפשיות ושבעצם אסור לרפא אותן אלא רק לגרום למטופל להשלים אתן. בתמורה לחידוש מהפכני זה, שדרדר מספר מבהיל של מטופלים אל התאבדותם, גבה הון-עתק על פגישות שהלכו והתקצרו עד דקות בודדות ואפילו עד אפס. פגישות-בזק אלה ערך כשהוא עושה קניות, מודד חליפה או עושה פדיקור, כשתור ארוך של מטופלים נשרך אחריו ממרחק בטוח כדי לא לחטוף נזיפה. כך הפך למולטי-מיליונר שחי חיי פאר והעשיר את כל ההולכים בדרכו. הוא הרס את חיי מטופליו בניצול מיני, במכות(!) במהלך הטיפול ובגניבות מהם. אפילו בתומכיו בגד באינספור פרישות ופילוגים שהולידו אינספור סכסוכים הנמשכים עד היום. בזקנתו המציא תורה "מתמטית" שהייתה אמורה להוכיח את טענותיו באופן חד-משמעי. הבעיה הייתה שאיש לא הבין אותה, כולל חתנו ובתו ששקדו על הפיכת הקלטותיו המבולבלות לרבי-מכר. אפילו כשלקה באפאזיה ובחירשות עקב סדרת אירועים מוחיים והחל לפלוט שטויות גמורות, עטו עליהן בני הזוג ופרסמו אותן כעוד טקסטים לקאניאניים תוך מניעת טיפול רפואי. וכך, קריירה שהחלה בהתעללות במטופלים הסתיימה בניצול אכזרי של המתעלל עצמו.
אבל מה באמת אמר האיש בסופו של יום? מעריציו מבטיחים כי אם תעמיקו עוד ועוד לנבור בטקסטים שלו (שכולם מניבים ליורשיו הון עד היום) תגיעו לבסוף להארה והכל יהיה מובן ובהיר. בהרצאה זו אני מוכיח שלטענות אלה אין כל כיסוי. עקרונות-היסוד של מחשבת לאקאן, כפי שכבר הוכיחו חוקרים שהתאמצו לפענחם, הם גיבוב ענק של ג'יבריש שכל אחד יכול לפרש כרצונו, ולכן לא קיימת – עקרונית – כל דרך להעמידם למבחן לוגי או אמפירי. מסיפור חייו המזעזע של לאקאן עולה שהוא פשוט שנא את הפסיכואנליזה אחרי שהטיפול שעבר נכשל, והקדיש את חייו לסילופה במלל נטול-פשר שאותו, בנכלוליות אופיינית, כינה "חזרה אל פרויד."
וכך, "לאקאן" (באנפוף צרפתי כמובן) ממשיך להיות שם מכובד בכל הפקולטות למדעי הרוח והחברה בישראל, כתבי-עת אקדמיים ומוספים ספרותיים מצטטים אותו ברצינות תהומית, וטיפולים בשיטתו ניתנים ע"י מטפלים שעברו הכשרה מפוקפקת. כמה מטענותיו המוזרות ביותר, כמו שריפוי נפשי אינו אתי, או שהקתוליות היא דת האמת וכל שאר הדתות כוזבות, מוצנעות ע"י חסידיו הישראליים. כן, כולם מודים שהוא קשה מאוד להבנה, והם אף תוקפים זה את זה בטענה שהצד השני מסלף את דברי לאקאן, אבל בבואם להסביר למה בכלל כדאי לבזבז זמן על טקסט שלעולם לא יכול ניתן לדעת מה פירושו הנכון, הם עוברים בעצמם לדבר לקאניאנית. גם הקהילה הפסיכואנליטית, שרוב חבריה סבורים שמדובר בשרלטן, אינה מעזה לצאת בגלוי נגד הבליו.
כשהייתי מרצה לפסיכואנליזה בבר-אילן נדרשתי ללמד את לאקאן. פרסמתי מאמר ארוך ("על השימוש לרעה בשם האב") ובו ניתחתי את חוסר-ההיגיון המובנה בתורה זו. מעולם לא טרח לקאניאני להשיב למאמר זה.
המסקנות ברורות ואי-אפשר להתעלם מהן: א) כל טיפול נפשי לאקאניאני הוא, במקרה הטוב, הונאה במובנה הפלילי, ובמקרה הפחות טוב מהווה סיכון לחיי המטופל. ב) כל מוסד אקדמי המציע קורס בתורת לאקאן או, חמור יותר, מחייב ללמוד קורס כזה, מפר את החוזה הבסיסי בין האקדמיה לבין הסטודנטים בכך שהוא מלמד חומר שאינו עומד בשום סטנדרט של אמינות המקובל באקדמיה, ולכן חשוף לתביעת נזיקין מצד הסטודנטים.
ב. לאקאן והפסיכואנליזה
דיוננו זה יתחיל, כפי שמקובל בדיונים על תורת לאקאן, בהערה על שֵם חשוב ועל אות שאינה כתובה. אבל אחר כך, בניגוד למקובל, נדבר על השימוש-לרעה שעושים בשפה כמה אנשים המתיימרים לדעת מהי שפה. בעברית פשוטה: ברצוני ללמדכם לא רק לכבד את הכתוב אלא גם לחשוד בו, ואם משהו נראה לכם מוזר, מופרך או סתם טיפשי, אזי – גם אם אף אחד מחבריכם או המרצים שלכם אינו מעז לומר זאת – זו זכותכם, ובעצם חובתכם, לומר זאת בעצמכם.
נתחיל בשמו של ז'אק-מארי-אמיל לאקאן. כמרבית השמות הצרפתיים, מצריך שם-משפחה זה הגייה מיוחדת. הדרך הטובה ביותר לבטאו למי שאינו מורגל בכך היא לומר "לאקאנג" בלי הגיית ה-"ג", כך שה-"נ" נשמעת מאונפפת מעט. לכל המעוניין להיחשב מומחה ללאקאן, צורת דיבור נאותה היא הכרחית: הכרחי להשתמש מדי פעם במילה צרפתית כלשהי, שאחריה תבוא המילה המקבילה בעברית, רק הקפידו להשמיע את המילה העברית בהבעת-פנים של אי-נוחות, כך שיהיה ברור לשומעיכם שהתרגום אינו מצליח להעביר כראוי את ה"ניואנס" שבמקור. כך תצליחו לסגל לעצמכם את ה-parlance, כלומר, הלשון (התרגום, כמובן, אינו מצליח להעביר כראוי את הניואנס שבמקור) הראויה ללאקאניאני. כך יוכל הדובר המשכיל לעטות על עצמו את ארשת החשיבות, המסתורין והדרמאטיות שבהן, במעמד המפורסם ברומא, הכריז בעל השם לעיל בפני קהל מעריציו:
ואשר לכותב שיח זה, גם אם אין כוחו שקול נוכח המשימה של הדיבור על הדיבור, היה הוא סבור שנושע על ידי איזו שותפות-סיוע סמויה הטבועה במקום זה עצמו.
הוא בעצם נזכר שהרבה לפני שהתגלתה כאן תפארת המושב הגבוה בעולם, יחס אוּלוּ גֶל, ב"לילות אתונה" שלו, למקום שנודע כ-"Mons Vaticanus" את האטימולוגיה של vagir, המורה על המלמולים הראשונים של הדיבור.
וגם אם לא יהיה שיחו יותר מאשר מלמול-תינוקות, ינצל לפחות אכסניה זו כדי לשפץ בחסותה את היסודות שהדיסציפלינה שלו נוטלת מן השפה.
יתרה מזאת, שיפוץ זה שואב משמעות כה רבה מן ההיסטוריה, שאין בדעת הכותב להינתק מן הסגנון המסורתי שממקם את "הדיווח" (le “rapport”) בין המקבץ לסינתזה, אך ורק על מנת לעצבו בסגנון אירוני שיעמיד במבחן את יסודותיה של דיסציפלינה זו (36, ע' 54).
הסיבה שאני מדבר היום על תורת לאקאן היא שהפסיכואנליזה, שלאקאן טען שרק הוא מייצג אותה נכון, קרובה ללבי. בעברית פשוטה: אני מאמין שהפסיכואנליזה היא דבר טוב. הפסיכואנליזה, ושיטות הטיפול שהושפעו ממנה, מיטיבות להקל על אומללותם של בני אדם ולרפא מחלות נפש (43, 9875). הפסיכואנליזה, ושיטות פרשנות שנוצרו ממפגשיה עם האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והאמנות, קירבו להבנתנו לא רק את החולני והמוזר אלא גם את היפה, הנשגב והגאוני (48,49). לא פחות חיונית הפסיכואנליזה לעתידו של עולמנו, כי בהבנת הגורמים להרסנות האנושית טמונה התקווה היחידה שנפסיק להרוג אלה את אלה, להרוס את הטבע ולהשמיד בסופו של דבר את עצמנו81) ) ומכיוון שהפסיכואנליזה מאלצת אותנו להתמודד עם דברים שהיינו מעדיפים שלא לדעת, ברור שמי שלא רוצה להתמודד אתם יאמר שהפסיכואנליזה היא דבר רע – ואכן היא מעוררת התנגדות ושנאה מצד תרבויות ואידיאולוגיות רבות, ואפילו מגזרים משכילים בתרבותנו. נכון, גם לא מעט טעויות ופגמים השתרשו בפסיכואנליזה, אבל התפתחותה מתאפיינת במאמץ מתמיד להתגבר על מגרעותיה אלה ולהגיע, כמו כל תיאוריה מדעית, קרוב ככל האפשר אל האמת (30, 112).
כזה הוא המפעל שראשיתו בפרויד והמשכו בתלמידיו ויריביו, שקיבלו עקרונות אלה או אחרים מתורתו והתנגדו לחלקים אחרים. כך נוצרו כמה אסכולות בתוך הפסיכואנליזה, ולעומתן אסכולות מתנגדות מחוץ לה, ואסכולות הנמצאות איפה שהוא באמצע. כאלה למשל היו אדלר, יונג, קליין, קוהוט ואחרים, שייסדו את הזרמים הידועים כאדלריאני, יונגיאני וכיוצא בהם. כיום, זמן רב אחרי מות מייסדייהן ושוך מריבותיהם, קיים דיאלוג ער בין אסכולות אלה – שלפיכך נכון יותר לכנותן "זרמים" – כפי שתעיד תכנית הלימודים של כל מכון פסיכואנליטי בימינו, המשלב אותן בתכניות ההכשרה שלו, כמו גם המחקר הקליני והאקדמי החותר לשלבן לתורה כוללת של התנהגות האדם.
והנה, מבין אסכולות אלה יש אחת המתבלטת בהרגל מוזר: תלמידי לאקאן הם, אבל משום-מה הם מאוד לא אוהבים שמכנים אותם "לאקאניאניים." הם, על פי הכרזתם, רק פרוידיאניים, והם פוסלים, מראש ובעיקרון, את כל האסכולות האחרות, בעוד האסכולה שלהם היא, לטענתם, הפסיכואנליזה עצמה. לאקאן היה אומר: "תלמידיי הם לאקאניאניים, אני עצמי פרוידיאני." פרפראזה על פרפראזה יש כאן: מרקס הצהיר כי הוא עצמו אינו מרקסיסט, ופרויד טען שאינו פרוידיאני, ועכשיו בא לאקאן ומחקה אותם אבל עם תוספת מוזרה: אולי פרויד לא פרוידיאני, אבל אני כן. וכך, לאקאן מכונה השכם והערב "פרויד הצרפתי," את עבודתו כינה "חזרה אל פרויד" ובתי-הספר הלאקאניאניים נקראים "Ecole Freudienne," "השדה הפרוידיאני," "האסכולה לפסיכואנליזה," או, כאן בארץ, "המקום הפרוידיאני," "הספרייה הפרוידיאנית" ו"התנועה הפרוידיאנית בישראל." יש אפילו כתב-עת לאקאניאני בעברית ושמו – נחשו? – כן, "פסיכואנליזה"!
שום אדם שעתיד הפסיכואנליזה חשוב לו אינו פטור מלהתייחס אל תורה המכריזה כי אין פסיכואנליזה זולת דברי פרויד, ורק לאקאן הוא שליחו האמיתי.
ג. "במלכות על ים ערפלי": מה בדיוק היה הקטע של לאקאן עם הסגנון הבלתי-קריא?
הדבר הראשון התובע התייחסות בתורת לאקאן הוא, כמובן, סגנונה. אני יכול לנחש מה חשבתם לשמע הקטע שהקראתי לכם מנאומו של לאקאן: "רגע, לא הייתי בריכוז מספיק. המרצה הזה מדבר מהר מדי. אני מקווה שהוא ייתן הפניה לנוסח הכתוב." הירגעו. ראשית, תקבלו כאן טקסטים ומקורות כאוות נפשכם. ושנית, לעולם אל תאשימו את הריכוז שלכם כשאתם קוראים את לאקאן. הנה, נקרא עתה, יחד ולאט, עוד נאום שלו:
...זה שמתכנה פסיכואנליטיקאי רוצה להיות ה"חרא," אבל לא תמיד אותו חרא. זה ניתן לפרשנות, בתנאי שהוא יתפוס שההוויה של החרא, היא באמת מה שהוא רוצה, מרגע שהוא נהיה איש-הקש של הסובייקט-האמור-לדעת.
החשוב, אם כן, אינו חרא זה או ההוא, אך אין זה גם לא-משנה-איזה. החשוב הוא שהוא תופס שהחרא הזה איננו שלו – לא יותר מאשר הוא של העץ שאותו הוא מכסה, בארץ ברוכת ציפורים. כלומר, יותר מן הזהב, החרא הוא שעושה את פרו.
הציפור של ונוס חרבנית. האמת מגיעה אלינו על כנפי היונה, את זה כבר קלטנו. אין זו סיבה עבור האנליטיקאי לראות את עצמו כפסל של המרשל ניי (Ney). לא, אומר העץ. הוא אומר לא כדי להיות פחות קשיח. כדי לגלות לציפור שהוא נשאר קצת יותר סובייקט התחשיב המואנש של האידיאה של אלוהות היצירה (5, ע' 85).
ברכה אטינגר-ליכטנברג, המביאה קטע זה כמוטו לסדרת מאמרים המציגים את לאקאן לקורא העברי, פותחת כך:
הקורא הניגש אל הכתבים והסמינרים של ז'. לאקאן מצפה מראש לערפול, לעמימות, לחוסר הגדרה ואף לאי-הבנה. אפשרויות הפירוש למשנתו של לאקאן הן מרובות, הטקסט קשה לעתים קרובות לפיענוח, והוא בנוי באופן מורכב: ממשפטים הנובעים מהקשר אחד ומרמזים על הקשר אחר; ממשפטים המתחברים הן לאירועים מציאותיים והן ל"אירועים" מתחום התיאוריה שלו; ממשפטים המביעים תמיהה על עצם אמירתם עוד בטרם הסתיימו; וממשפטים מוסגרים או חידתיים, ממשפטים המתייחסים לאירועי לשון הכתיבה כמו לכתבים של סופרים ופילוסופים נודעים ואף מקטעים עמומים ואידיוסינקרטיים המבטלים לעתים הבנה חלקית שהושגה קודם לכן (5, ע' 85, הדגשות שלי).
כלומר, אם אחרי קריאה מאומצת חשבתם שעלה בידכם לפענח משפט כלשהו של לאקאן, ייתכן שהמשפטים הבאים יבהירו לכם שלא הבינותם כלום! אבל למה? מה המטרה של צורת הכתיבה הזאת? לאקאן, לדברי פרשנו הבולט מלקולם בואי, סבר שפסיכואנליטיקאי צריך להיות מעורפל:
מרבית כתיבתו של לאקאן היא אכן קשה באופן יוצא מן הכלל בקריאה הראשונה, והיא עלולה להישאר כזו גם במהלכן של הקריאות החוזרות, אפילו לגבי אלה שיש להם הכלים לדון במרקמיה רבי-המשמעות של ספרות הדמיון המודרנית. לאקאן עצמו נוהג לכתוב על אודות קו זה של המוניטין שלו בנימה מתריסה של התברכות-עצמית.
...
אולם לאקאן הנו יחיד בכך שהוא מייחס בהתמדה ערך חיובי לדו-משמעי, ובכך שהוא מרמז כי חובתם המוסרית של חוקרי החלק הלא-מודע של הנפש, היא להיות קשים שעה שהם הופכים להיות סופרים (18, ע' 10-11, ההדגשות שלי).
לא ייפלא, אם כן, שז'אק-אלן מילר, פרשנו הרשמי של לאקאן שהוא גם חתנו והמחזיק במונופול על כתביו, מתייחס לשאלה אם לאקאן הוא דו-משמעי, ועונה על כך – איך לא – באופן דו-משמעי:
אני אמור לשאת בפניכם שלוש הרצאות. אקדיש את הראשונה להצגה סינופטית של עבודתו של לאקאן, הצגה שתהיה, כך אני מקווה, מעין מפה נחוצה לאלה שייהפכו לקוראיו – "נחוצה" משום שיש הסבורים שהגותו של לאקאן קשה להבנה.
אני אומר "יש הסבורים" משום שההנחה שלי – הנחה פרדוקסלית, אולי – היא שהגותו פשוטה ביסודה. מניסיוני אני יודע שלפעמים קשה לי להוכיח את ההנחה הזאת. ובכן אנסה להצליח היום (47, ע' 9-10, ההדגשות שלי).
רק כמה משפטים – וכבר הצליח האיש לבלבל אותנו לחלוטין: הוא מניח שסגנונו של לאקאן הוא פשוט, אבל מודה שזו אולי הנחה פרדוקסלית, ואף זאת: קשה להוכיח אותה. בקיצור: זה לא פשוט להוכיח שמשהו הוא פשוט!
ארבעה עמודים מאוחר יותר הוא עדיין לא סגור על עצמו:
אין ספק שקשה לעקוב אחרי השיח של לאקאן. אני חושב שהסיבה היא הניגוד בין מידה גדולה של שיטתיות בחשיבתו – שבעזרתה טבע את כל המונחים עליהם התבסס – לבין סגנונו, סגנון של תגליות, סגנון זורם ובו-בזמן מפתיע. כשקוראים את לאקאן, לעולם אין לדעת בביטחון אם צריך להבין מילה מסוימת שהוא משתמש בה במובנה הרגיל, היומיומי, או בדרך אחרת. וזאת משום שהוא טבע מונחים חדשים, המצריכים לימוד. מלבד זאת, מקורות ההתייחסות התאורטיים שלו נרחבים ומגוונים, והם לקוחים מתחומי הספרות, המדע, הטופולוגיה וגם הלוגיקה. אכן צריך ללכת בעקבות המקורות האלה, ואם יורשה לי הביטוי – "לשבור את הראש." משמעות הדבר היא שעבודתו בלתי נהירה לקוראים נחפזים.
...
יש הוגים שמצהירים שדעותיהן השתנו, ואילו לאקאן משנה את התיאוריה שלו בלי שום קרע, בעצם מעין דפורמציה טופולוגית – דבר המקשה על ההבנה (47, ע' 14, ההדגשות שלי).
טוב, עכשיו הסתבכנו כי אין לנו מושג מה זה "דפורמציה טופולוגית," אבל בואו לא ניתן לזה להסיח את דעתנו כי עדיין לא קיבלנו תשובה: האם לאקאן ברור או לא? לכאורה, בקטע לעיל מתחיל התשובה לבצבץ: לאקאן יהיה ברור אם "תשברו את הראש" ובנוסף לפסיכואנליזה תלמדו גם טופולוגיה, ספרות, מדע ולוגיקה – וזו רק רשימה חלקית. אבל לא: אפילו על הבטחה זו אף אחד עוד לא סגור, כי בעוד יש לאקאניאנים המודים שניסוחי האסכולה שלהם נשמעים מוזרים, לאקאן עצמו – אותו לאקאן שלפני רגע שמענו "מייחס ערך חיובי לדו-משמעי" – לא מבין על מה אנחנו מדברים: מעורפל?! אני?! בדיוק ההיפך: הוא – כך מצטט מילר מפיו – "מחבר צלול כבדולח" (46, ע' 18). ומילר אף מוסיף שלאקאן דווקא מבהיר דברים שהיו מעורפלים:
הוא צירף את שמו לשמו של זיגמונד פרויד, והחיבור הזה הולך ומתחזק. לאקאן לא שם לו למטרה להמציא מחדש את הפסיכואנליזה. להפך. הוא הציג את ראשית הוראתו תחת הכותרת "השיבה לפרויד." הוא רק שאל את עצמו באילו תנאים הפסיכואנליזה אפשרית. זוהי שאלה בעלת חשיבות מכרעת. מה הייתה תשובתו? הוא ענה: הפסיכואנליזה אפשרית אך ורק אם הלא-מודע מובנה כשפה. מה שמכונה "משנתו של לאקאן" הוא פיתוח מלא של ההנחה הזאת (47, ע' 12, ההדגשות שלי).
כאן מצדיק מילר את הכינוי הפומפוזי "פרויד הצרפתי," ולמעשה מגלה שלאקאן עצמו היה אחראי לו. ועכשיו מגיע משהו שנראה כרגע של כנות:
אפשר להתווכח עם לאקאן ולומר שפרויד מעולם לא אמר שהלא-מודע מובנה כשפה. נכון, פרויד לא אמר זאת (שם, ההדגשות שלי).
לכאורה זו הודאה בעובדה שאין עליה ויכוח, אבל שימו לב איך שתי המילים הראשונות מחדירות בה מחדש את הספק: אם רק "אפשר לומר" שפרויד מעולם לא אמר שהלא-מודע מובנה כשפה, עדיין קיימת האפשרות שהוא כן אמר את זה. אגב, הוא לא.
ואחרי התפתלויות אלה סביב העובדה שלאקאן מייחס לפרויד דברים שמעולם לא אמר, נותן מילר סיבה מקורית: לא לאקאן הוא המבולבל אלא פרויד! לאקאן הטוב רק ניסה להבהיר את הבלבול:
יש להבין: פרויד גילה את הלא-מודע והציג את תגליתו בשלבים, ככל שנוכח בהשלכותיה של התגלית הזאת. התיאוריה של פרויד היא בלגן אמיתי. כדי לאפיין אותה אני רוצה להשתמש במילה שלמדתי אתמול והיא מתאימה לי ככפפה ליד, מילה טיפוסית לספרדית המדוברת בוונצואלה – הייתי אומר שאצל פרויד יש zaperoco. ובכן, בבלגן הפרוידיאני הזה לאקאן רצה לסלול מסלול מסודר, ברור והגיוני. התזה שלו היא שהתגליות הלא-מסודרות של פרויד, יסודן במחשבה שהלא-מודע מובנה כשפה (47, ע' 12, ההדגשות שלי).
ובכן, אם מסביריו של האיש מסתבכים כל כך בבירבורים, אולי עדיף להתמודד עם הרב-ברברן עצמו? כאן אנחנו נתקלים בבעיה. לאקאן כמעט לא כתב כלום אלא נתן הרצאות שמילר העלה על הכתב. אלה הם ה"כתבים (Écrits)" [] המפורסמים, שהפכו (ראו בהמשך) לתעשיית רווחים ליורשיו בעזרת מונופול חסר-תקדים. חמור מזה: רודינסקו [] מצטטת לאקאניאנים רבים שטענו שמילר סילף את דברי לאקאן – אבל בואו לא ניכנס לביצה הזאת. כך או כך הנה מסמך נדיר: הקדמה קצרה ל"כתבים" שאותה כתב לאקאן לגמרי לבדו, מה שלא מנע ממנו לדבר על עצמו בגוף שלישי:
יש להשלים את קריאתה של אסופה זו, על מלוא אורכה, כדי לחוש שוויכוח אחד נמשך בה, תמיד אותו ויכוח, אשר אף אם הוא יכול להיראות נושן, הרי הוא מזוהה כוויכוח של הנאורות. כל זאת מכיוון שהוא מרחב שבו השחר עצמו מבושש לבוא: זה המשתרע בין דעה קדומה שאין הפסיכופתולוגיה נפטרת ממנה לבין הוודאות הכוזבת שהאני מתהדר בה בהציגו את עצמו לראווה דרך הקיום.
המעורפל מתקבל שם כאובייקט ומלבלב מתוך האובסקורנטיזם השב למצוא שם את ערכיו.
אין כל פלא אפוא שמתנגדים שם אפילו לגילוי של פרויד, ביטוי שכאן מתארך לו באמפיבוליה: הגילוי של פרויד דרך ז'אק לאקאן.
הקורא ילמד את מה שמוכח בה: הלא-מודע שייך לתחום של הלוגיקה הטהורה, או, במילים אחרות, של המסמן.
האפיסטמולוגיה לעולם תיכשל כאן, אם אין מקורה בתיקון שהוא חתירה תחת הסובייקט.
בואה אינו יכול להתרחש אלא באופן ממשי ובמקום שתופסים נכון לעכשיו הפסיכואנליטיקאים.
תִעתוק של חתירה זו מהיומיומי ביותר של התנסותם – לעניין זה ז'אק לאקאן מתמסר למענם זה חמש עשרה שנה.
חשיבותו של הדבר עבור הכול רבה מכדי שלא יכה גלים.
למען לא יבוא לידי סילוף על ידי עסקי התרבות, ז'אק לאקאן הופך כתבים אלה לפנייה אל תשומת הלב.
ז'.ל.
את הפסקה הראשונה אפילו לא אנסה לפענח, אבל עצם העובדה שכבר הפתיחה היא בלתי-קריאה מהווה הצהרה ברורה: אני, לאקאן, מקפיד בעיקרון להיות חידתי ובומבסטי לא רק בהרצאות שנרשמו מפי אלא גם כשאני כותב בעצמי, ואפילו קטע קצר שאפשר לתקן, למחוק ולשקול כל מילה. בו ואכן הפסקה השנייה אינה מותירה כל ספק שמדובר בערפול מכוון. המתרגם תרגם מצרפתית את המילה obscur כ"מעורפל" ואילו את ה-obscurantisme העדיף להשאיר כ-"אובסקורנטיזם," ובכך, כמובן, תרם לערפולו של המערפל הגדול. התרגום הנכון צריך להיות "המעורפל מתקבל שם כאובייקט ומלבלב מתוך הערפלנות." גם המילה המפוצצת "אמפיבוליה" (רק אל תשאלו אותי מה פירוש ה"מתארך לו") היא הצורה היוונית ל-ambiguity, דהיינו דו-משמעות. אגב, אם, אחרי כמה קריאות הצלחתי להבין משהו מכתב-חידה זה, הוא מאשים בערפלנות את... מתנגדי לאקאן.
כמובן שמילר יחרה-יחזיק אחריו, להסביר כמה החותן שלו פשוט, בהיר ומובן:
השיח של לאקאן אינו פונה כלל לאמון העיוור או לעיקרון של סמכות או התלהבות. השיח הזה הוא טיעון החודר עד לפרטיהן של תופעות בהתנסות האנליטית, טיעון המנסה להמציא הוכחה בתחום שבו האובסקורנטיזם והשימוש בחשיבה המאגית הם הנוהל המקובל. לאקאן באמת הציג את קובץ כתביו לציבור בלוויית אזכור ל"מאה של המאורות" ולמגמה הרציונליסטית, ולכן הוא בעצם היפוכה של התדמית הנפוצה שלו. תורתו הולמת את אידיאל הפשטות, כפי שמוכיח הצמצום ההדרגתי שעשה למילון המונחים של פרויד עד שהעמיד אותו על מספר לא גדול של מונחים באלגברה נוחה ליישום – ברגע שמכירים את השימוש בה (47, ע' 13-14, ההדגשות שלי).
אה, אז עכשיו מילר שוב שינה את דעתו והוא טוען שלאקאן יצא נגד הערפלנות? כן, הוא מבטיח שאחרי ש"תשברו את הראש" ותלמדו אלגברה (ולוגיקה וטופולוגיה ופיזיקה ופילוסופיה וספרות וכו') תגיעו סוף-סוף אל אותה פשטות נכספת של לאקאן, אל אותו רגע שבו הכל יהיה ברור והגיוני. יפה, הבה נמתין.
גם לחסידיו הישראליים של לאקאן אין ספק שלאקאן הוא ברור, מאוד ברור. אטינגר מכנה את אסכולת לאקאן "תיאוריה המבקשת לקדם את מעמדה של הפסיכואנליזה כמדע" (5, ע' 86). פיצ'וטקה מעיד על כתביו של מילר: "חתירה בלתי נלאית לרישום המבנה הלוגי הטמון בעובדות השיח ולניסוחן הבהיר, ומתוך העדפה ברורה של הוכחה מדייקת של טיעונים על פני ניחוש אינטואיטיבי" (52, ע' 6). ובן-משה, שתרגם את "טלוויזיה" של לאקאן ומילר, מתפייט על גב הספר:
יפה לאקאן לעברית ויפה העברית ללאקאן. מן הניסיון למדתי כי כל תרגום הוא רק פירוש והד קול של היצירה. "המנוסח בבהירות – הגוי כיאות" כלשונו של לאקאן. ואם אמנם תורגם "ראיון" זה בבהירות – אין המפורש נצרך לפירוש (37, ההדגשה שלי).
טוב, בואו ננסה לעקוף סבך זה מכיוון אחר: נניח שלאקאן באמת לא-מובן. מה רע בכך? כשאדם טוען נגד תיאוריה שהיא אינה מובנת, ייתכן שהוא מוכיח רק את בורותו שלו ולא את חולשת התיאוריה. יתרה מזאת: האם לא שמענו שכדי להבין את לאקאן עלינו ללמוד תחומים מטילי-אימה שלא היינו אמורים להבין אבל לאקאן כן הבין, כמו הוכחת גדל במתמטיקה, האינסופים של קאנטור ותורת היחסות? לשאלה זו אשוב בהמשך בפרוטרוט (פרק ט). בשלב זה אסתפק בדברי נועם חומסקי. הוא, כידוע, הבלשן המפורסם בעולם, כך שדעתו על הקשר בין הלא-מודע למבנה השפה רלוונטית מאוד להערכת לאקאן. אבוי, כי גם הוא אינו מבין את לאקאן ודומיו, רק שהוא לא מוכן להפוך אי-הבנה זו לבעיה שלו:
כיוון שאיש לא הצליח להראות לי מה אני מחטיא, אנו נשארים עם האפשרות השנייה: אני פשוט לא מסוגל להבין. אני מוכן בהחלט להניח שזה אולי נכון, אם כי חוששני שאצטרך להיות חשדן מסיבות הנראות לי טובות. יש הרבה דברים שאיני מבין – למשל, הויכוחים האחרונים בשאלה האם יש לנייטרינו מסה או הדרך בה הוכח (כנראה) לאחרונה המשפט האחרון של פרמא. אבל מ-50 שנה במשחק הזה למדתי שני דברים: 1) אני יכול לשאול חברים העובדים בתחומים אלה להסביר לי ברמה שאוכל להבין, והם יכולים לעשות את זה, ללא קושי מיוחד, 2) אם ארצה, אוכל להמשיך וללמוד עוד, כך שאוכל להבין. והנה, דרידה, לאקאן, ליוטאר, קריסטבה, ודומיהם – אפילו פוקו, שהכרתי וחיבבתי ושהיה קצת שונה מהאחרים – כותבים דברים שאיני מבין, אבל (1) ו-(2) אינם מתקיימים: אף אדם האומר שהוא מבין [את דבריהם] אינו יכול להסבירם לי ואין לי שום מושג איך להמשיך ולהתגבר על כישלונותיי. זה משאיר שתי אפשרויות: א) התפתחות חדשה כלשהי הושגה בחיים האינטלקטואליים, אולי באמצעות מוטציה גנטית פתאומית, שיצרה מין "תיאוריה" שהיא מעבר לתורת הקוונטים, הטופולוגיה וכד' או ב) טוב, לא אקרא לילד בשמו (87).
אז בואו נסכם: לאקאן ותלמידיו הודו אינספור פעמים שהוא דו-משמעי, ושכך צריך להיות; ובאותה נחרצות, ולפעמים באותה נשימה, טענו שהוא חד-משמעי. אין ספק שזו לוגיקה עקבית: היא הופכת לדו-משמעי גם את המושג "דו-משמעי" עצמו. בזיכרון עולה המשפט הידוע של הגששים: "המוציא דבר קללה מפיו, ינעל אבי-אבי-אביו!"
למעשה, אפילו "ערפול" הוא לפעמים מחמאה לסגנונו של לאקאן: ביטויים כמו "אך אין זה גם לא-משנה-איזה" (ע' 5) אינם ערפול אלא, בפשטות, דיבור עקום. לאקאן מתריס בפנינו בכוונה: למה שאדבר בצורה רגילה אם אני יכול לסבך ולהקשות עליכם? ואכן שמענו את מלקולם בואי (ע' 6 לעיל) מודה שלאקאן התרברב בסגנונו המבלבל.
האם אפשר להדגיש מספיק עד כמה הפסיכואנליזה, מעצם הגדרתה, נועדה להבהיר בלבולים וסתירות בחיי הנפש? עמום הוא החלום, מעורפלת היא הדלוזיה, סתום הוא מעשה-הכשל, חידתית היא יצירת האמנות. לשם מה, אם כן, נחוץ "פסיכואנליטיקאי" שאפילו את ההבדל בין "מעורפל" ו"ברור" הוא מקפיד לערפל? אדגיש כי ערפלנות זו מעולם לא נשארה אידיוסינקרזה אישים של לאקאן. כל ממשיכיו – מילר, ז'יז'ק וכמובן מטפלים ישראלים שמנסים אפילו להתעלות על רבותיהם, מייצרים טקסטים מנופחים עתירי מליצות בלתי-מובנות.
אז הנה מה שנוכל לסכם עד עכשיו:
א. אם הפסיכואנליזה היא מתודה פרשנית, כלומר מיועדת לעשות את הבלתי-מובן למובן;
ב. ואם לאקאן דווקא כתב בצורה מעורפלת;
ג. ואף הודה שהוא מעורפל;
ד. ומאידך גם טען שהוא לא מעורפל;
ה. ומצד שלישי טען שאי-אפשר להבין את פרויד בלעדיו;
ו. אזי "פירוש פסיכואנליטי לאקאניאני" פירושו "אי-אפשר להבין את דברי אדם אחד בלי אדם שני שאי-אפשר להבין אותו."
נשמע לכם ציני? אתם מוזמנים להראות לי היכן בניסוחים לעיל חרגתי מההיגיון הבסיסי. הלוואי והייתי מצויד בביטוי צרפתי נאות לאוזניכם הפרנקופיליות, אבל כל שמצליח אני לדלות מהשכלתי בהקשר זה הוא האמרה העממית "גִ'יבּנַא אל אַגרַע יְוַּנֵסנַא, כָּשַף גַרַעתוֹ וְּכַוַּפנַא" – הבאנו את הקרח כי ישעשענו, גילה קרחתו והפחידנו.
Comments