top of page
Search

על השימוש לרעה בשם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן חלק ב'



אבשלום אליצור

מבוסס על הרצאה שניתנה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות, אוניברסיטת בר-אילן.

נוסח ראשון התפרסם בנפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, גיליון 15-16, ע' 10-29 (2004).

מהדורה מורחבת, אוקטובר 2017




ד. מה בכל זאת יש בו?

נניח למכשולים אלה וננסה להתייחס לטיעונים לגופם. מה הם, אם כן, עקרונות אסכולת לאקאן? כבר בשלב זה אנחנו – אני כסוקר ואתם כסטודנטים/קוראים שירצו אולי להרחיב בלימודיהם – נתקלים שוב בבעיה בה פתחנו: כתבי היסוד של לאקאן הם ה-Écrits (כתבים), אותם סמינרים מפורסמים שניתנו בעל-פה והועלו על הכתב לאחר מותו בידי מילר. רובם תורגמו עד כה לאנגלית ולעברית (ובמקרה האחרון [‏38,‏39,‏40] מדובר בתרגומים האקדמיים המוקפדים של הוצאת רסלינג). כתבים אלה, כפי שנשמע בהמשך מעריצי לאקאן ישראלים מודים במו-פיהם, הם סתומים ללא-תקנה. יכול הקורא לשוב ולקרוא משפט אחד עד שיידע אותו בעל-פה ועדיין לא יבין כלום. על כך יש להוסיף את נוהגו של לאקאן להשתמש במילים גרמניות, לכאורה כדי לשמור על רוח דברי פרויד, אבל למתרגמיו זו עוד מנת כאב-ראש. כאב-ראש נוסף נובע מהטענות נגד מילר (‎83‏, 3, ע' 185) כי הוא מסלף את דברי חותנו. כתיבתו של מילר עצמו, כפי שראינו, גרועה אף יותר: הוא מקפיד להישמע לא רק סתום וחידתי כלאקאן, אלא גם יותר נפתל, סתום ומזלזל בקורא. הוא הדבר בלקאניאנים ישראליים. כשמדובר בז'יז'ק, מתווספת עוד בעיה: הוא מנסה להפוך את תורת לאקאן לאידיאולוגיה פוליטית, עמוסה ניבולי-פה ובדיחות גסות מהסוג הזול ביותר. אידיאולוגיה זו, כפי שהראה שגיב (‏78) בביקורת שכבר הפכה לקלאסיקה, היא כוחנית ואפילו אלימה, כפי שתראו בהמשך.

בולטים לטובה בנוף זה כמה מחברים ששמו לעצמם מטרה מפורשת לפזר את מסך הערפול: ואנייה (‏31) הוסיף לספרו הקטן לקסיקון תמציתי. בואי (‏18), המתייחס בביקורתיות ללאקאן, כותב באופן ברור יחסית, אם כי פה ושם לאקאן משתלט עליו ואז מנפיק גם הוא קטע ג'יבריש. מפעל ראוי לכבוד עשה אוונס ב"מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית" (‏3) בו ערך את מושגי התיאוריה והסבירם בצורה מילונית. צ'סיק (‎82), פסיכיאטר אמריקני אוהד אך ביקורתי, עשה מאמץ משלו לעשות את לאקאן מובן למטפלים אנגלוסאקסיים. על מחברים אלה בעיקר תתבסס הסקירה להלן.

טענתו הבסיסית של לאקאן אומרת: "הלא-מודע מובנה כשפה." וזאת מפני שהלא-מודע מתהווה כתוצאה מפגישת השפה עם התשוקה (‎96). השפה, על פי לאקאן, אינה יכולה להעביר כיאות את התשוקה, וכתוצאה מהכשל הזה של השפה נוצר הלא-מודע.

חיי הנפש מתנהלים על פי לאקאן בשלושה מישורים או "מִשלבים": הדמיוני, הסמלי והממשי. כדי לא להסתבך אביא כלשונו את הטקסט המסביר הבחנה זו:

הדמיוני הוא המשלב של כל היחסים הנרקמים עם הזולת האספקלרי, הדואלי. הסמלי הוא הממד הסמלי של השפה, הפועל כמקום שלישי ביחס לדואליות שבין מקום הסובייקט למקום הזולת במשלב הדמיוני. הממשי הוא גרעין ההתענגות בחיים הנפשיים, הנשאר מחוץ לכל מובן ומעבר לסירוס (‏47, ע' 16).

וביתר הרחבה:

על-פי לאקאן, חיי הנפש שלנו נשלטים על-ידי שלושה מבנים, מִשלבים או "סדרים":

הסדר של המדומה (The Imaginary Order) נוגע לשלב בהתפתחות (מגיל 6 עד 18 חודשים) שבו האני מגלה את בבואתו במראה עוד לפני שהוא יכול לדבר או לשלוט בגופו. הוא מזהה שזה "הוא", אך גם "לא הוא": זהו אני מפוצל המתנתק מן הסימביוזה שלו לאם. האני חווה את עצמו בממד מפוצל משום שמצד אחד הוא מזדהה באופן נרקיסיסטי עם בבאותו, אך מצד אחר הוא חווה את עצמו כמישהו אחר – הדמות שבמראה, אובייקט מדומה על המסך. זהו שלב המראה (Mirror Stage). הפונקציה של המדומה אצל האדם הבוגר מקבעת את היחסים עם העולם באמצעות מודל של הזדהות נרקיסיסטית עם בני אדם ועם מילים וחפצים.

הסדר הסימבולי (The Symbolic Order) מגדיר את ההסכמות התרבותיות ומתגלם בשפה. חוקי השפה נותנים ביטוי לסדר התרבותי ולסמכות האבהית השולטת בו. הלא-מודע מופיע באמצעות השפה ובתוכה, ולכן כל שימוש בה משקף אותו, אך בו בזמן פועל לדיכויו. במילים אחרות, הסדר הסימבולי משקף את ניסיונותיה של השפה לתת ביטוי לאיווי שבלא-מודע, אך גם לבלום את סיפוקו. וכך, החוק (האבהי, הרציונלי) נחווה כאיווי לא-מודע (לא רציונלי), והסובייקט, המשתקף בשפה, חווה את קיומו כאני לא מסופק, כאחר. עצם קיומו של הסובייקט נחשף בתוך השרשרת הנעה של המסמנים, כלומר בתוך השרשרת הנעה של האיווי. קיומו זה של הסובייקט מתגלה בתוך השפה באמצעות הדיבור והכתיבה. השפה אמנם נותנת ביטוי לכוונותיו של הדובר, אך היא גם מדברת בקול משלה: "הדיבור מדבר", כלומר נותן ביטוי לתהליך הלא-מודע. תהליך זה הוא תוצאת המתח בין כוונותיו המודעות של הדובר (המתנסחות באמצעות הממד הסימבולי של השפה) לבין הממד הליבידינלי שלה, החורג מכוונות אלה. אפשר אפוא לומר כי באמצעות הסדר הסימבולי נקלט הסובייקט בתוך החוק ומשתלב בשיטה חברתית ומוסרית. בצד זאת, החוק הוא שמציב את הסובייקט בעמדה מתמדת של הדחקה ודיכוי (Repression) שתובעת ממנו התרבות (על כך כבר עמד בהרחבה פרויד בתרבות ללא נחת). הפרקטיקה הפסיכואנליטית עובדת דרך הסדר הסימבולי כדי להתגבר על העמדה הסובייקטיבית של המטופל השרוי בספֵרה האשלייתית של המדומה.

ראוי להשוות בין מנגנון הפעולה של המדומה לבין זה של הסימבולי. הסדר של המדומה מציג את הסובייקט בממד המפוצל שלו. בשלב זה הסובייקט ניצב בין עצמיותו לבין הדימוי הנרקיסיסטי של תשוקתו, המשתקף במבטו של האחר שבמראה; האני חווה תחושה של עונג מוקצן המזוהה עם הממד הנשי והאמהי. החוויה כולה מצויה בתוך הספרה של הלא-מודע. לעומת זאת, הסדר הסימבולי, המופיע בתוך השפה, מאפשר התנסות מודעת בדיכוי המצוי במישור הלא-מודע; עצם השימוש בשפה חושף באופן דיאלקטי את המתח שבין מודע ללא-מודע. לכן ניתן לומר כי הסדר הסימבולי שולט גם בסדר של המדומה.

הסדר של הממשי (The Order of the Real) מתייחס למקום שהוא מעבר לממד הסימבולי שמייצרת השפה. המדובר במעין שיירים הנושרים דרך ה"חור" שנפער ברשת של השפה. זהו היסוד הליבידינלי, הטרום-לשוני, המציין את התשוקה הלא מאורגנת, הכאוטית. הממד של הממשי נולד אפוא במישור של המדומה, ואולם הוא מופיע כחוויה שהיא מעבר לו; מעבר למראות ולדימויים המאפיינים אותו. הממשי נחווה כמציאות פיזית בלתי ניתנת לתיאור. זהו "הבלתי אפשרי" (The Impossible). בניגוד להבחנה בין מסמנים, שמייצר הסדר הסימבולי, הממשי מגלה התנגדות למיון או לניסוח כלשהו. ברמה הקלינית, זהו המקום החומרי שבו מתמקמות החרדה, ההלוצינציה, הטראומה.

הסדר של הממשי מצוי מעבר לשרשת המסמנים המייצרים את הסדר הסימבולי. הממשי הוא ההיעדר (Lack, Manque). לדוגמה, היעדרו ומותו של אדם אהוב מייצרים את ה"חור" שבתוך הממשות. הממשי הוא אפוא אי-סדר המסתתר מאחורי הסדר הסימבולי של השפה. סלבוי ז'יז'ק (Žižek) מגדיר את הממשי כמשהו שאינו ניתן להנגדה, ובכך מצוי מעבר לסדר הבינארי המתגלה במישור הסימבולי ובמישור של המדומה: הממשי מצוי מעבר לניגוד הבינארי בין האני לבין בבואת האני שבמראה. זוהי התגשמות של נגטיביות באופן פוזיטיבי: ההיעדר אינו קיים בממשי. הממשי אינו בחוץ ואינו בפנים. הוא ידוע ובלתי ידוע כאחד. הוא נחווה מחוץ לקטגוריות המוכרות.

...

לסיכום, אפשר לומר כי שלושת הסדרים של לאקאן מכוננים מבנים שונים של אני/אחר. סדרים אלה מהווים גם שלבים בהתפתחות, מן השלב המדומיין והאשלייתי של הנרקיסיזם הילדותי (שלב המראה) אל הסדר הסימבולי של השפה החברתית הבוגרת, וממנו אל אי-הסדר של הממשי, המנוגד למדומה ומצוי מעבר לסימבולי. בסופו של דבר, שלושת הסדרים פועלים במקביל; הם מפרקים את הסובייקט מן האוטונומיה שלו, מציירים אותו כאני המתקיים בו-זמנית גם כ"מישהו אחר". סובייקט מפוצל זה, שעבר הליך של סכיזופרניה תרבותית, משפיע על עיצוב פניה של התרבות הפוסטמודרנית.

האנציקלופדיה של הרעיונות | דוד גורביץ', דן ערב http://haraayonot.com/idea/imaginary-symbolic-real/

לאקאן מדגיש את תפקידה של השפה בהתעצבות הסובייקט:

הטיעון הנחשב לטיעונו המכריע של לאקאן הוא, שהלא-מודע נוצר לא רק מההתנסות הפרטית המקרית של הסובייקט, אלא ממפגשה של השפה – שהיא מערכת מובנית – עם התשוקה השפה מגדירה את מושאי התשוקה ואת המותר והאסור בביטוייה. כך המודע והלא-מודע נוכחים תמיד יחדיו (ביחס לא סימטרי) בשיח הכללי והפרטי. משתמע מכאן שהתבנית הסמויה, הלא-מודעת, קובעת את ההמשגות המודעות, וכן שהדיבור והכתיבה תמיד רוויים בתשוקה סמויה.

הטיעון המכריע מתייחס לרגע ההתפתחותי המכריע – להפרדה הראשונית של הילד מאמו, העושה את שניהם לישויות נבדלות. בפרידה זו שני שלבים: "שלב המראָה" והמעבר אל "הסמלי" (החניכה אל הלשון). ב"שלב המראָה" מתוארת התהוות זהותו הנפרדת של הילד כאירוע נרקיסי של הזדהות-מתוך-תשוקה עם דימויו במבטה של האם ו/או עם צורת גופה של האם (‏28, ע' 79-80).


לאחר שלב המראה מנסה האני להיקלט בתוך המבנים החברתיים המסומנים על-ידי השפה והתרבות. במילים אחרות, הוא מבקש להיכנס אל תוך הסדר הסימבולי, השייך לרשות האב. ואולם התשוקה אל הסדר הסימבולי כרוכה בוויתור כאוב על האיווי הסימביוטי לאם (זהו מקור התסביך האדיפלי). http://haraayonot.com/idea/desirelack/



"שלב הראי" מופיע זמן-מה אחרי גיל ששה חודשים, כשהתינוק מזדהה עם דמותו שלו. כיוון שדמות זו מופיעה לתינוק כאחדות שלמה במרחב, שלב זה מציין את רכישת האחדות המרחבית של התינוק. תחילה מגיב התינוק לגילוי זה בשמחה, בגלותו דרך הדמות כי הוא שלם, אבל מאוחר יותר מתחלפת שמחה זו בחרדה כאשר הוא חש בפער שבין אחדות הדמות בראי לפיצול הקיים עדיין בנפשו פנימה. פער זה מלווה את האדם כל ימיו (‎96).

וכך, השפה היא לא רק ראי המציאות אלא גם מעצבת אותה, והיא לא רק אמצעי התקשורת למערכת היחסים הנרקמת בין התינוק והוריו, אלא קובעת יחסים אלה:

בעבור לאקאן השפה (בנבדל מהדיבור) אינה ביטוי של תכנים שהיו קיימים קודם ללא מילה, אלא היא ראשונית ביצירת התוכן, המשמעות והסובייקט האנושי. התינוק נולד לתוך שדה השפה ונמצא שם, מהרגע הראשון. לדעת לאקאן, ללא שפה לא קיים כלום, המציאות נבנית מהשפה ואת האדם מכנה לאקאן "parlêtre", "ההוויה המדברת." לאקאן רואה בשפה את המקום שמַבנה את המערך הנפשי, בעצם היא תנאי לקיומו על ידי הזדהות בשלב הראי... זה קורה בשלב השלישי של "שלב הראי" ומציין את הכניסה לתוך הסדר הסמלי. כיצור חסר וחסר אונים התינוק תלוי לחלוטין בכך שהאם (primary care taker) מתאווה אליו, רוצה משהו ממנו ורוצה אותו. הוא תלוי באיווי של האחר בהיותו נתפס כממלא את החסר של האם. את החסר הבסיסי והמהותי של האם לאקאן מכנה פאלוס. הפאלוס הוא בעצם הפין החסר של האם, אותו "האין איבר" שהילדים מייחסים לה תחילה. לו לאם באמת היה פין לא היה בה חסר, היא הייתה שלמה. לאב, לעומת זאת, לא מייחסים שלמות מלכתחילה. בכך הפאלוס מסמן את החסר של עצם הקיום האנושי וגם מסמן את הניסיון הבלתי נלאה והסיזיפי להתגבר על חסר זה (‏77, ע' 226).

המילה היא "מסמן" והדבר שאליו היא מתייחסת הוא ה"מסומן," אולם הקשר ביניהם, על פי לאקאן, הוא הרבה יותר דרמטי מכפי שחשבנו:

ובאשר לשפה? לדעת לאקאן יש לשפה תפקיד מאניש, אך לאור העובדה שהיא מסמלת (symbolize), היא בעלת ממד ממית. המילה היא בבחינת רציחתו של הדבר – שומה על הדבר להיעלם כדי שהמילה תתקיים. מרגע שניתן לדבר שם, הוא איננו (‏31, ע' 25).

מעצם העובדה שמדברים על משהו, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה אך הוא נעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. לאחר מכן אם אנחנו נתקלים באותו דבר במציאות, הוא לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו או קראנו עליו. השפה במובן זה מוחקת את הדבר, או כמו שאמר לאקאן בעקבות היידגר: "המילה היא המוות של הדבר." אנו מדברים על מה שלא קיים מעצם העובדה שאנו מדברים עליו, מייצגים אותו בייצוגים שונים, מתארים אותו בשמות תואר שונים. מבחינה זו של מחיקת הדבר על ידי המילה, קשור הממד הסמלי לחֶסֶר, והדבר מיוצג על ידי החסר שלו. זהו אופן ההתייחסות שמכונה על ידי פרויד – הסירוס (‏26, ע' 13)

מבין סגולותיו הראשיות של הסמלי המוות הוא הטבוע בו. "הסמל מפגין את עצמו קודם כל כרציחתו של הדבר, ומוות זה מכונן בקרבו של הסובייקט את הנצחת איוויו (‏18, ע' 108).

למכלול הטענות הלאקאניאניות נוסף גם פירוש מחדש של ההיסטוריה של הפסיכואנליזה: לפרויד היה מסר רדיקאלי וחתרני שממשיכיו עמעמו והחלישו, עד שבא לאקאן והחזיר לתיאוריה את אופייה המהפכני. "מנקודת מבטו של לאקאן," אומרת גולן (‏26, ע' 11), "כל עבודתו של פרויד דוללה ואולפה על ידי הדור השני שבא אחרי פרויד, ולכן הפכה נוחה לעיכול ולהתקבלות בחברה, כלומר, ניטל עוקצן של התגליות הגדולות והמהפכניות שלו." ולאקאן, שנון כרגיל, הגדיר את האיגודים הפסיכואנליטיים כאיגודים של "תמיכה הדדית נגד הלא-מודע" (‏47, ע' 109).

ה. הערות מקדמיות

עד כאן עיקרי האסכולה. מה ניתן לומר עליה?

ד-1. בלבול-המובנים אינו מקרי. ראשית, עליי להודות שיש בה טענות שפשוט איני יודע איך להתייחס אליהן. למשל: האם העצם נעלם או מת אחרי שקראתי לו בשם? וממתי השפה רוצחת? מימיי לא נתקלתי בתופעה כזאת. אדרבא, לי נראה שמתן שם או כינוי מוצלח למשהו דווקא מפיח בו חיים. ובעלי האינטואיציה שביניכם יודעים כי אם במהלך שיחה אני שב וקורא בשמו של בן-שיחי יותר מהרגיל, זה ממש לא אומר שאני רוצה במותו אלא להיפך: שאני (גם אם אני עצמי עוד לא יודע את זה) אוהב אותו.

כמובן שהתשובה הלאקאניאנית תהיה שהמדובר רק במטאפורה שלא הבנתי. הרי שמענו את מילר מודה (‏47, ע' 14) כי אי אפשר לדעת אם לאקאן משתמש במילה מסוימת במובנה הרגיל או בדרך אחרת. אבל אם כך, אם ה"רציחה" המיוחסת לשפה היא רק מטאפורה, הרי זו מטאפורה העושה לנו שירות רע מאוד: "רצח" היא מילה טעונה מאין כמוה, במיוחד בתיאוריה הטוענת (בצדק או לא) שלבני אדם יש משאלות רצח כלפי אהוביהם. לטעון שרצח מתרחש בכל פעם שסימלנו משהו במילה, מרוקן את המושג מתוכנו. אברהם לינקולן, שלא התיימר להיות פילוסוף או לוגיקאי, נתן פעם תשובה ניצחת להתחכמויות סופיסטיות מסוג זה: "אם תקרא לזנב רגל, כמה רגליים יש לכלב? התשובה: ארבעה. לקרוא לזנב רגל לא הופך אותו לרגל." כמה פעמים, אם כן, נרצח לינקולן? חד משמעית: פעם אחת, זו הידועה מההיסטוריה. אם נאמר שלינקולן נרצח בכל פעם שאנו קוראים בשמו, לא נשנה את ההיסטוריה ולא נתקדם בהבנתה אלא סתם ניצור בלבול. טענת לאקאן "המילה היא בבחינת רציחתו של הדבר" היא בהחלט מטאפורה פיוטית, מסתורית ורבת-עוצמה – כמו רבות אחרות בשיח הלאקאניאני – אך אינה תורמת להבנתנו מלבד זילות המושג "רצח."

למה? למה דווקא האסכולה שמייחסת לשפה חשיבות עליונה היא זו שעושה בשפה שימוש לא-תקני? תארו לעצמכם שהייתי נותן כאן שיעור בדקדוק, או כותב מאמר בבלשנות, או מלמד שפה זרה כלשהי: אדם המדבר או כותב על שפה חייב להקפיד לעשות בעצמו שימוש מדויק בשפה. הוא מקיף במרכאות או מבדיל בצורה אחרת את המילים והמשפטים שבהם הוא דן, ומשתדל שהדיבור שלו עצמו, המטפל במילים ומשפטים אלה, יהיה תקני וברור ככל האפשר. איך, אם כן, יכולים הלאקאניאנים לדון בשפה בעוד הם מרשים לעצמם בנונשלאנטיות כזאת להמציא מובנים חדשים למילים מקובלות? התוצאה של שרירותיות זו היא חסימת האפשרות של ויכוח הגיוני כלשהו. מה מונע ממני לומר, למשל, "לנשים לא צריכה להיות זכות הצבעה בבחירות" או "זה בריא לעשן חפיסת סיגריות ביום"? הרי על כל צעקת מחאה שלכם אוכל להשיב בחיוך רגוע כי לא הבנתם למה התכוונתי במילה "צריכה" או "בריא"! למי שהפנים את המסר הנוקב של "1984" (מסר שכוון בעיקר, נא לזכור, לאינטלקטואלים), קשה שלא לחשוד כי זהו עוד מקרה של "שׂיחדש" (newspeak) אורווליאני המכשיר את הקרקע לאמירת כל אבסורד. היו מודעים, אם כן, לסכנה זו כשתמשיכו בלימודיכם בכתבים הלאקאניאניים.

ד-2. "הלא-מודע מובנה כשפה" אינו מנומק.


ד-2. פעם ולתמיד: זה לא פרויד. שנית, בין אם הבנתי או לא הבנתי את הטענה בדבר היעלמות העצם, דבר אחד ברור: אין כאן שום חזרה אל פרויד, כי פרויד לא אמר מעולם שום דבר שיכול להיות דומה לטענה זו. באותה מידה יכול היה לאקאן להשמיע את טענתו תחת הכותרת "חזרה אל היידגר" או "חזרה אל ויטגנשטיין." כמו כן, אין שום קשר בין פרויד לבין הטענה שהלא-מודע מתהווה מפגישת השפה עם התשוקה, שכן ההדחקה ושאר מנגנוני ההגנה אמורים על פי פרויד להרחיק מהתודעה כל תוכן המאיים על ה"אני," כגון תוכן מיני או תוקפני, ללא כל קשר לשפה. ייתכן, כמובן, שלאקאן צודק ופרויד טועה, אבל התעקשותו של לאקאן להסתתר מאחרי פרויד היא הטעיה מובהקת.

ד-3. נכונות הפסיכואנליזה אינה תלויה בנכונות שום תורה פילוסופית.


מטענה זו נובעת הטענה המשלימה: אם הלא-מודע לא מובנה כשפה, הפסיכואנליזה לא נכונה. כך הופכת תורה שלמה לבת-ערובה תיאורטית, שתקום ותיפול על טענה שאת ההוכחה לה טרם ראינו.


ד-4. לאקאן מתעלם מיחסים מהותיים בין הייצוג לבין העצם. כיוון שלאקאן מדגיש את חשיבות השפה בפסיכואנליזה ובעצם מנסה לעשות סינתזה בין הפסיכואנליזה לבין הבלשנות, מתעוררות מיד כמה שאלות. למה, למשל, אין בכל כתבי לאקאן זכר למהפכה החשובה ביותר בבלשנות המודרנית, זו של חומסקי? גם מצד הפסיכואנליזה יש הוגה חשוב בתחום ההשקה בין השפה ללא-מודע, שלאקאן למעשה אינו מתייחס לתרומתו, והוא... פרויד. במאמרו "האני והסתם" (‏64) טען פרויד שהייצוג במילים נעשה רק במודע, בעוד בלא-מודע מיוצגים הדברים ללא המילים. ניסוח זה (פלוס-מינוס כמה תיקונים) מציע הסבר גאוני לדרך שבה מתמוטט עולמו של הפסיכוטי: המילים עצמן נעשות טעונות וממשיות כמו הדברים עצמם, שאותם הן אמורות לייצג, ואף יותר מהם. האם לאקאן, המציג את גישתו לפסיכואנליזה כחזרה אל פרויד, עושה שימוש בתובנה זו או ממשיך ממנה? התשובה, למיטב ידיעתי, שלילית (‎110).

ועדיין בענייני שפה: "שם האב" הוא מושג מרכזי באסכולת לאקאן המציין את תפקיד האב כמי שמכניס את הילד לסדר הסמלי. למה מייחס לאקאן חשיבות כה גדולה דווקא לשמו של האב? עליי להודות כי כשאני חושב לדוגמא על יחסיי עם אבי שלי ז"ל, העובדה ששמו היה "לוי" ולא "שמעון" הוא הדבר האחרון העולה בדעתי להבנת החוויות הזכורות לי ממנו כילד, ובוודאי כפעוט (אם כבר, השם המשמעותי במערכת-יחסים זו היה דווקא שמי...). והנה, "שם האב" מופיע במשחק-מילים ידוע של לאקאן: le nom du pere (שם האב) יוצר בצרפתית לשון-נופל-על-לשון עם le "non" du pere (ה"לא" של האב), לציין את תפקיד האב כמקור האיסורים. יפה, אבל בשפות אחרות, "שֵם" ו"לא" הם מילים שאין כל דימיון ביניהן, האם בחר לאקאן דווקא בשמו של האב כגורם חשוב בתסביך האדיפאלי בשל האליטרציה בין המילים "שם" ו"לא" הקיימת בשפתו בלבד?

ד-5. לאקאן מציג בעיקר שלילה.


ד-5. מהפיכה? איפה בדיוק? לבסוף, לא הצלחתי לראות כיצד מחזיר לאקאן לפסיכואנליזה את הממד המהפכני שלדבריו אבד לה. זה מהפכני לומר לבני-אדם שהמיניות והתוקפנות ממלאות תפקיד מכריע בחיי הנפש שלהם, שילדים הם יצורים מיניים, שתשוקותיהם המיניות הראשונות סובבות סביב גילוי-עריות, שיש להם משאלות מוות כלפי האנשים האהובים עליהם, ושהדו-מיניות טבועה בהם מלידה. כל מרצה לפסיכואנליזה מכיר את תגובות ההתקוממות המתעוררות בקהל השומע דברים אלה. מה יכול להיות יותר מהפכני מזה? על דעתי עולה הטענה הקשה של מאסון (Error! Reference source not found.), שפרויד עצמו נבהל מהשערתו המוקדמת בדבר ההתעללות המינית בילדים כגורם להיסטריה והעדיף את ההשערה שהמדובר במשאלה של הילד עצמו. נכונה או לא, זו טענה מטרידה ומרגיזה מאוד, ולכן מהפכנית. אבל מה יכול להיות בטענה של לאקאן, לפיה הלא-מודע מובנה כשפה, שיכול להרגיז את החברה, הממסד והדת? נראה שלאקאן מערב כאן סכסוך אחר שהיה לו עם הממסד הפסיכואנליטי בעניין קיצור השעה הטיפולית וההכשרה של פסיכואנליטיקאים (ראו פרק ‏יד להלן). זה, עם כל הכבוד, עניין פרוצדורלי, לא מהפכני.

ד-6. סיכום. הסקירה לעיל מוכיחה מעל לכל ספק שתנאי ראשון לדיון רציונאלי באסכולת לאקאן הוא הודאה שה"חזרה אל פרויד" היא סיסמה מופרכת מיסודה. טענות לאקאן, בין אם הן נכונות ובין אם לא, שונות מאוד מאלו של פרויד ואפילו מנוגדות להן. לעצם העניין, הוא טוען טענת-יסוד, הראויה לבחינה לגופה, על תפקיד השפה בפעולת הלא-מודע, ומכאן על חשיבות השפה בתיאוריה ובפראקטיקה הפסיכואנליטית. מטענת-יסוד זו הוא ממשיך לטעון עוד כמה טענות, הראויות אף הן לבחינה, כמו שלב הראי ותפקיד האב בהבדלת הילד מאמו. לגבי כל טענות אלה תופסת דרישה פשוטה: אין שום סיבה שהן תהיינה מעורפלות, דו-משמעיות או סותרות את עצמן. לכן, מכיוון שלא שוכנעתי שמותר לוותר על שימוש תקני בשפה בשיח הקליני והאקדמי, אמשיך להתייחס למוזרות הסגנון הלאקאניאני כאל אידיוסינקרזה אישית מצערת של המייסד, שאין להסכים בשום פנים לחיקויה מצד ממשיכיו.


ו. כזב-יסוד ראשון: לאקאן הציע תיאוריה

ברור לי שזה יישמע לא ייאמן, אבל אני מתנגד אפילו להגדרת מורשתו של לאקאן כ"תיאוריה" במובן המקובל באקדמיה. תחילה, אין מחלוקת על כך שאת כתבי לאקאן צריך לקרוא יותר מפעם אחת. אני מצטרף לאמירה זו מכיוון קצת שונה: אם בקריאה ראשונה עמדנו נפעמים מול איזה אבסורד, מן הסתם לא שמנו לב שהוא לא היחיד. אז הנה קטע שבו כבר קראנו, ובו מתפתל מילר ומודה שלאקאן מעורפל אבל בעצם לא מעורפל וחוזר חלילה. מרוב שהתאמצנו להבין אם לאקאן מעורפל או לא מעורפל לא שמנו לב לתעלול הכי לא-ייאמן:

כשקוראים את לאקאן, לעולם אין לדעת בביטחון אם צריך להבין מילה מסוימת שהוא משתמש בה במובנה הרגיל, היומיומי, או בדרך אחרת (‏47, ע' 14, ההדגשות שלי).

ושוב מתוך ספר מבוא ללאקאן:

Lacan was an inventor of concepts and freely ascribes to common words new meanings within his theoretical model – just as would a philosopher, or, for that matter, any inventor. Accordingly, in order to understand his theory, readers must learn to accept new definitions for words, and drop the assumptions they may already have; acquiring the Lacanian vocabulary is a prerequisite for being able to understand his theoretical models, particularly as they became more and more complex, building upon concepts he invented and named. (p.3)

Lacan Beginner’s Guide by Lionel Bailly.

ובפשטות: את לאקאן אי-אפשר לתפוס במילה. מונח כלשהו, מושג מקצועי או אפילו מילה רגילה בה השתמש במקום אחד עלול להיות לה מובן לגמרי אחר כעבור כמה עמודים.

בנקודה זו יכול אני לומר כמנהג עורכי-הדין “I rest my cass” ולסיים הרצאה זו בידיעה ששיכנעתי את כולכם לא להסתבך בלימוד לאקאן. אני באמת חושב כך. נסו לדמיין בעל-בית המשכיר לכם דירה מגיש לכם חוזה בו מובהר כבר בהקדמה כי בחוזה זה, המלים "דירה," "שוכר" ו"משכיר" פירושן אינו בהכרח הפירוש המקובל בחוזי הזכרה אלא משתנה לפי שיקול דעתו של בעל הנכס. האם הייתם מוכנים לחתום על הסכם מסוג זה או ללמוד משהו ממי שניסח אותו או, חס-ושלום, לקבל ממנו טיפול פסיכולוגי? הרשו לי להציע דוגמא לנוהל זה:

פרסי אחד ביקש מאביו שילווה לו חמישים ש"ח. אמר האב: ארבעים? למה לך שלושים? קח עשרים! הוציא עשרה, נתן לו חמישה.

אז באמת, סיימתי כאן להציג את עיקר טענותיי נגד אסכולת לאקאן. כל מה שיבוא בהמשך הרצאה זו הוא פירוט הדרכים שבהן הסכנה הנובעת מהשחתת השפה מתממשת בכל מישורי האסכולה הלאקאניאנית.


ז. כזב-יסוד שני: הפסיכואנליזה של פרויד אינה ברורה





ח. כזב-יסוד שלישי: "הפסיכואנליזה היא אפשרית רק אם הלא-מודע מובנה כשפה"

האם הלא-מודע מובנה כשפה כטענת לאקאן? קשה לענות על השאלה כי לא ברור מה פירוש "מובנה" בהקשר זה. ברור שהלא-מודע אינו מורכב ממלים בלבד אלא גם מזכרונות לא-מילוליים, זיכרונות (בעיקר מגיל הינקות) של חוויות חושיות וכו', ולכן אין דרך בה יכולים תכנים כאלה להיות "מובנים" כשפה. לא רק חובת ההוכחה כאן היא על לאקאן, אלא גם חובת הניסוח המדויק של הטענה, ובשתי חובות אלה הוא אינו עומד.

אבל מה שהופך טענה זו לכזב גלוי הוא העמדתה כתנאי לנכונות הפסיכואנליזה כולה. כך מכניס לאקאן את הפסיכואנליזה למלכוד: היא תפסיק להיות "בלגאן" כדברי מילר לעיל ותהיה אפשרית, ואפילו תהיה מדע, "אך ורק" (‏47, ע' 11) אם נקבל את טענתו שהלא-מודע מובנה כשפה. על-פי טענה זו, "פשר החלומות" של פרויד, "שלוש מסות על המיניות" או "על הנרקיסיזם" אינם נכונים אם הלא-מודע אינו מובנה כשפה. זהו כמובן הבל גמור. פרויד לא נזקק להנחה זו כשכתב את חיבוריו, ובכלל לא ברור מה הקשר בינה לבינם. הלקאניזם בנוי על הנחה גורפת, בומבסטית, ההופכת את כל הפסיכואנליזה לבת-ערובה בשאלה שכלל אינה רלוואנטית לה.

גרוע מזה: קשירת הפסיכואנליזה למשנה פילוסופית מסוימת – במקרה זה: האידיאליזם – פוגעת באוניברסאליות שלה, שאותה הקפיד פרויד (‏67) לבצר בהצהרה שהפסיכואנליזה מתיישבת באותה מידה עם כל השקפת-עולם פילוסופית. האם באמת לא קיימת מציאות ללא שפה, כפי שלאקאן (‏77, ע' 226) טוען? לדעתי זוהי טענת הבל, אבל אני מוכן לכבד את העובדה שדורות של פילוסופים מתכתשים סביבה. אבל אין שום סיבה בעולם לחייב את הפסיכואנליזה לנקוט עמדה בשאלה זו. וכך, כשלאקאן דורש מתלמידיו ללמוד את הֶגל, היידגר ודומיהם כתנאי להבנת הפסיכואנליזה, הוא רק מחליש אותה, שכן כל מי שחושב שהוגים אלה טעו (בערך מחצית הפילוסופים) חייב להסיק שגם הפסיכואנליזה היא מופרכת.

הפסיכואנליזה היא אוסף רבגוני של טענות לגבי נפש האדם, שהמשותף להן הוא לעתים רק העובדה שאדם אחד, במהלך קריירה מפותלת של כארבעים שנה, הגה אותן, ולכן יש לבחון כל אחת בפני עצמה. הפסיכואנליזה, על כן, אפשרית אם המחקר האמפירי מאשש את הטענה שקיים בכלל לא-מודע (‏4), אם התצפיות בילדים יאשרו את השערותיו של פרויד על המיניות הילדותית (Error! Reference source not found.), אם הטיפול הפסיכואנליטי מרפא אנשים מהפרעותיהם הנפשיות (‏34), ואם אכן נכונים הממצאים האחרונים שפסיכותרפיה מחוללת במוח שינויים שניתן לראותם בהדמיה מוחית (‎84).

ט. כזב-יסוד רביעי: "חזרה אל פרויד"



מעבר למופרכותה של טענת-היסוד לעיל ודומות לה, קשה לחשוב על היבט מרתיח יותר של הלאקאניזם מהזיהוי הבלתי-פוסק שהוא עושה בין טענותיו לבין הפסיכואנליזה עצמה. למעשה, מכל האסכולות המתנגדות לפסיכואנליזה קשה למצוא אחת שסתרה את עיקרי תורת פרויד יותר מהלאקאניזם. הנה כמה דוגמאות.

1. הלא-מודע

כבר מושג הלא-מודע על פי לאקאן הוא כה שונה מזה של פרויד עד שלא ברור למה לא העדיף לחולל את הרוויזיה שלו בתוך הפסיכולוגיה של יונג, שם הייתה מתקבלת ביתר קלות טענתו כי

הלא-מודע איננו פנימי נהפוך הוא, מכיוון שהדיבור והשפה הם תופעות בין-סובייקטיביות, הלא-מודע הוא "טרנס אינדיווידואלי" הלא-מודע הוא, כביכול, "בחוץ." "חיצוניות זו של הסמלי ביחס לאדם היא עצם הרעיון של הלא-מודע" (‏3, ע' 137).

ומסקנתו מנוגדת לפסיכואנליזה אפילו יותר מאשר יונג:

הלא-מודע אינו ניתן לצמצום, כך שמטרת האנליזה אינה יכולה להיות הפיכת הלא-מודע למודע (שם).

כמוהו מודה גם בנימיני (‏23) כי בניגוד למטרה המפורסמת של פרויד "צריך שתחומו של האני יתרחב על חשבון גבולותיו של הסתמי," לאקאן טען בדיוק ההיפך:

האתיקה הלאקאניאנית מחייבת דווקא את הכניעה של האני לסתמי, לשפה, למסמן, ללוגוס, מה שאמור להוביל בסוף האנליזה להכרה שהאדם והלא-מודע שלו תלויים בסמלי" (ע' 128).

זו חזרה אל פרויד? בערך כמו שקיסרות נפוליון הייתה חזרה אל המהפכה הצרפתית. ההתכחשות למטרת הפסיכואנליזה להעלות תכנים לא-מודעים אל התודעה מציבה את לאקאן בניגוד קוטבי לכל האסכולות הפסיכודינמיות ואפילו הקוגניטיביות, שמטרתן לעשות את המטופל מודע לדפוסים המובלעים ביסוד חשיבתו והתנהגותו. לא לחינם מכתיר סטוקולדר את מאמרו (‎110) "לאקאן נגד פרויד: חתירה תחת ההארה." הייפלא שלאקאן וממשיכיו גם מצהירים (פרק ‏טז להלן) שאנאליזה אינה אמורה בכלל לרפא?

לכן, בעוד בנימיני (‏23, ע' 56) מסתפק בשאלה רטורית – "האם לאקאן נוטל היבטים מסוימים אצל פרויד, שניתן לטעון שאינם מרכזיים אצלו, ושם עליהם דגש מיוחד ובכך הופכם ללב הדוקטרינה הפסיכואנליטית?" – מודים לאקאניאנים אחרים שהתשובה היא, בפשטות, "כן." כך לדוגמא בואי (‏18):

טיעוניו של לאקאן נגד פרויד [ההדגשה שלי] מגובשים ומבוססים היטב... לאקאן מצמצם את המסה האני והסתמי [מאמרו של פרויד "האני והסתם"] לקריקטורה של המלצה זו [של פרויד], בלי שהוא נותן את הדעת לטיעוניו של פרויד (‏18, ע' 28).

אותו בואי, שבעמודים הבאים יתגלה כמחבר בעל יושרה, מודה בסופו של דבר:

על טיעוניו אלה של לאקאן ניתן לומר, כי בה בשעה שהם מחזירים אותנו אל היבט מרכזי בתורתו של פרויד והם חולקים כבוד ראוי לעושר הביטוי הספרותי שלו, הם מסלפים בשטחיות את פרטי הטיעונים שלו (‏18, ע' 56).

כמוהו מסכים אוונס: "ניתן לטעון אפוא כי לאקאן אינו 'נאמן' לעבודתו של פרויד יותר מן הפוסט-פרוידיאניים שאותם הוא מבקר על כך שבגדו במסר של פרויד" (‏3, ע' 220). ברור שאוונס עצמו מרגיש לא בנוח כשהוא מעיר:

לאקאן מעולם לא הודה בכך שיצר צורה "לאקאניאנית" מיוחדת של הפסיכואנליזה. נהפוך הוא, כאשר הוא מתאר את גישתו לפסיכואנליזה הוא מדבר אך ורק על "הפסיכואנליזה" ומרמז בכך כי הגישה שלו היא הצורה האותנטית היחידה של הפסיכואנליזה, היחידה הנאמנה באמת לגישתו של פרויד (‏3, ע' 209).

החיבור לפרויד נעשה מופרך במיוחד – עד כדי כזב גלוי – כשלאקאן ממש שם את טענותיו המוזרות בפי פרויד. איך הייתם מפרשים את הטענה הבאה שמצטט ואנייה (‏31) מלאקאן?

היפותזת הלא-מודע [פרויד מדגיש זאת], אינה יכולה להתקיים אלא אם נניח את קיומו של שם ה-אב. להניח את קיומו של שם ה-אב, זה אלוהים. כך שהפסיכואנליזה, על מנת שתצליח, מוכיחה שנוכל להסתדר ללא שם ה-אב בתנאי שנדע להשתמש בו (ע' 88).

המילים "פרויד מדגיש זאת" שוואנייה שם בסוגריים מרובעים מציינות, למיטב הבנתי, קיצור דברים שאמר לאקאן עצמו בקטע המצוטט. בהנחה שוואנייה אינו מסלף את דברי מורו, יש כאן משהו מוזר: על פי הציטוט הזה, פרויד עצמו הדגיש שההנחה בדבר קיומו של הלא-מודע נכונה רק אם מניחים את קיומו של "שם ה-אב." אז שיהיה ברור, ובאחריות: בכל כתבי פרויד לא מופיע שום דבר הדומה אפילו באופן קלוש לטענה הזאת. הטעיה זו חוזרת אינספור פעמים בכתבי לאקאן וממשיכיו, וכפי שיכול להעיד כל מי שהתוודע לכת דתית כלשהי, חזרה מונוטונית על טענת-כזב אכן גורמת לשומעים להאמין באמיתותה. לכן אין ברירה אלא לשוב ולהזהיר: בכל פעם שלאקאן מצהיר בביטחון ש"פרויד אמר ש..." או "פרויד הדגיש ש...," רוב הסיכויים הם שמדובר בטענה הזרה מאוד לחשיבתו של לפרויד. אשר להמשך דברי לקאן בקטע לעיל, שבו הוא משרבב פתאום את אלוהים – כאן אני מרים ידיים. זו לא טענה אתיאיסטית, ולא טענה תיאיסטית, וכמובן לא טענה פסיכואנליטית, אלא עוד אמירה לאקאניאנית טיפוסית: החלטית, נחרצת – ונטולת-מובן.

ואם נגענו בקשר בין אסכולת לאקאן לבין הדת – אליו נשוב בהמשך בהרחבה – מפליא איך בנימיני עצמו אינו נבוך כשהוא עושה את ההשוואה הבאה:

מבחינה מסוימת ניתן להשוות זאת אפילו למודל הפאוליני של הצגת התורה/נומוס/החוק כאפוטרופוס של עם ישראל, כפיתרון ביניים, עד אשר יגיע ישו אשר ישחרר בצליבתו את המאמין מהכבלים של חוק האב, לעבר הבנת מהותו האמיתית של האב (‏23, ע' 141).

כלומר, הכרזות הלאקאניאנים כי הם מייצגיו האמיתיים של פרויד הן אנלוגיות לניסיונות הבלתי-פוסקים של הברית החדשה להציג עצמה כהמשך טבעי של נביאי התנ"ך! לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

2. התנגדות והעברה



“There is only one resistance, the resistance of the analyst. The analyst resists when he doesn’t understand what he is dealing with. He doesn’t understand what he is dealing with when he thinks that interpreting is showing the subject that what he desires is this particular sexual object.” (Seminar II, p.228).




Jacques Lacan and the Freudian Practice of Psychoanalysis By Dany Nobus p. 147.

לאקאן טען שהתנגדות אינה נובעת מה"אני" אלא מהותית לדיבור ולכן כלל לא ראה בהתנגדות מנגנון הגנה והתנגד להסרה שלה ע"י המטפל כמעשה "תוקפני" וחקירה "אינקוויזיטורית."



אדיפוס

In another work on psychosis, Lacan represents the Oedipus complex as a metaphor (paternal metaphor), in which one signifier (the Name-of-the-Father) substitutes another (the desire of the mother).


י. כזב-יסוד חמישי: "זה מדע/מתמטיקה/טופולוגיה"



יא. התפוגגות המציאות

מה אנו מצפים, אם כן, מתורת לאקאן? פשוט, מה שהיינו מצפים מכל תיאוריה המכנה עצמה מדעית: לעמוד לביקורת ההיגיון המדעי. כך, למשל, האם ההסבר הלאקאניאני עולה בקנה אחד עם תצפיות בהתפתחות הילד? האם יש הפרעות נפשיות שלגביהן התגלה הטיפול הלאקאניאני עדיף על טיפולים אחרים? האם, מבחינה לוגית, ההסבר הלאקאניאני חסכני יותר בהנחות יסוד? האם ניתן לחשוב, ברוח הביקורת של פופר (‏51), על מקרה המפריך טענה לאקאניאנית זו או אחרת?

התשובה היא בבירור שלילית. ביסוד האסכולה עומדת שרשרת טענות הנאמרות בטון פסקני והחלטי, ללא כל מאמץ לעצור ולנמק, והמגדל ההולך ונבנה על טענות היסוד הולך ונעשה יותר ויותר שרירותי, תמוה, ובעיקר מנותק מהמציאות.

באמרי "מנותק מהמציאות" אני מניח, כמובן, הנחה שהיא כמעט טריוויאלית על פי השכל הישר, דהיינו, שכל תיאוריה מתייחסת למשהו שקיים במציאות, באופן אובייקטיבי, כך שתיאוריה טובה מתארת את המציאות בצורה טובה יותר מאחרות. אני יודע, צריך להיזהר כשאומרים דברים כאלה בסביבתו של פילוסוף פוזיטיביסטי או פוסט-מודרניסט, אבל הפוזיטיביזם עבר זמנו מזה שנים רבות, ולמרבה המזל, גם הבלי הפוסט-מודרניזם נמאסו כבר על מרבית האנשים החושבים. כשאנו בוחנים תיאוריה, אנחנו שואלים, בפשטות, עד כמה היא מלמדת אותנו על מה שהיא מדברת עליו.

הפסיכואנליזה תמיד שמרה על מחויבות להנחה שהיא מתארת דברים אובייקטיביים. פרויד (‏63) אמר: יש דבר כזה שנקרא לא-מודע, ובבוא היום גם נדע למקם אותו באנטומיה של המוח (והוא צדק: אזורים מסוימים בהמיספרה הימנית של קליפת המוח, וגרעיני האמיגדלה במערכת הגובלתית, הם דוגמאות מובהקות לאזורים במוח בהם מתרחשת פעילות חשיבתית ורגשית מורכבת מאוד ועם זאת לא-מודעת). לאקאן, לעומת זאת, הוא סטרוקטורליסט, כלומר, חוקר את היחסים בין התופעות מבלי לומר דבר על התופעות עצמן. כך כשמדובר בלא-מודע: לאקאן חוקר את המבנה של הלא-מודע, כלומר את היחסים בין חלקיו, ומתעלם מזיקתו למשהו מציאותי. התעלמות זו יכולה להיות מתודית – "בואו נעסוק ביחסים בין הסמלים ונתעלם בינתיים מהדברים האחרים כדי שלא יפריעו לנו בשלב זה" – או התעלמות עקרונית בנוסח "בואו נעסוק רק ביחסים בין הסמלים בלי להתעניין אף פעם במה שעומד מאחרי הסמלים." ברור שהגישה השנייה תהפוך בשלב מסוים לעקרה. דוגמא טובה לכך היא הבלשנות. יכול אדם לעסוק רק ביחסים בין המילים עצמן בלי לדעת דבר על הדברים המציאותיים שהמילים הללו מייצגות. בדרך זו יגלה ללא ספק קשרים מעניינים בין מילים, כגון בין "שיחק" ו"צחק," "כסיל" ו"סכל," ואפילו זיקות פרדוקסליות כמו בין "קִרבה" ו"קרָב" או "נֶשֶק" ו"נשיקה." אבל שום התעמקות בחוקי השפה בלבד לא תביא אותו להבנת יחסי הקירבה בין "חמור," "סוס" ו"פרד" כפי שתביא ההסתכלות הפשוטה בבהמות אלה במציאות, ושום התעמקות במקורות המילה "בקבוק" או bottle לא תשווה להקשבה לקול המים הנשפכים מבקבוק, שהוא מקור האונומטופיאה.

אצל לאקאן, כאמור, הופכת ההתעלמות מהמציאות שאליה מתייחסים ה"מסמנים" כמעט לעיקרון. "מכיוון שאנחנו יצורים מדברים," אומרת גולן (‏26, ע' 14), "לא קיימות עובדות (אפילו לא עובדות ביולוגיות) אלא רק על פי המשמעות העולה מהן. העובדות הביולוגיות קיימות רק בהתאם למשמעות אשר ניתנה להן בהיסטוריה של הסובייקט." ההערה המפורסמת של חומסקי, שלאקאן אינו שפוי, באה על רקע זה. חומסקי, כזכור, גילה כי חרף הרבגוניות העצומה של השפות האנושיות, יש לכולן מבנה משותף ומכאן הסיק מסקנה החורגת מתחום חקר הלשון עצמה: יש במוח, טען, חלקים מולדים המאפשרים להשתמש בשפה. כשהרצה לאקאן ב-MIT (מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה, האוניברסיטה של חומסקי), שאל אותו חומסקי באמצעות מה הוא חושב. לאקאן – שידע היטב עם מי הוא מדבר – ענה כך: ראיתי מספיק תרשימי EEG בימי חיי (רמז להכשרתו כפסיכיאטר ונוירולוג) כדי לדעת שאני לא חושב באמצעות המוח שלי אלא באמצעות... הרגל שלי. חומסקי התרתח ולאקאן רווה נחת (‎107).

בכתבי פרויד, ההצבעה אל מה שמחוץ ל"טקסט" היא מאפיין מהותי של הפסיכואנליזה. קחו לדוגמה שתיים מיצירות היסוד שלו, פשר החלומות (‏55) ופשר הבדיחות (‎95). ללא ספק, טקסט החלום וטקסט הבדיחה מזמינים המון ניתוחים סטרוקטורליסטיים שיתמקדו רק בטקסטים עצמם וימצאו דברים מעניינים מבלי להתעניין בשום דבר מחוץ להם. אבל פרויד עושה בדיוק ההפך: עד כמה שמבנהו הפנימי של טקסט החלום הוא מעניין – ההקבלות, הניגודים, הסמיכויות ושאר הזיקות בין חלקיו – בסופו של דבר מה שמגלה לנו את פשר החלום על פי פרויד הוא האסוציאציות החופשיות, הלוקחות אותנו אל מחוץ לחלום, אל היום הקודם ואל כל סיפור חייו של החולם. הוא הדבר, ובמשנה תוקף, בבדיחה: כאן ההקפדה על המבנה היא חמורה הרבה יותר מאשר בחלום ובה תלויה הצלחת הבדיחה. אבל גם כאן, הבדיחה מצחיקה לא רק בגלל המבנה המיוחד שלה – זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק – אלא בעיקר בגלל מה שרמוז בה ונמצא מחוץ לטקסט הגלוי: מין, תוקפנות, משהו מהחיים עצמם.

ניתן להדגים את הפנייה אל מחוץ לטקסט גם במחדל גדול של פרויד, זה הקשור בניתוחו למקרה של שרבר (‏60): פרויד הגביל עצמו לניתוח ספר זיכרונותיו של שרבר, מבלי להתייחס למקורות אחרים, ועשה בניתוחו מה שעשה. באו פסיכואנליטיקאים אחריו (‏11) ובדקו מסמכים נוספים והנה התגלו הקבלות מדהימות בין ספרי הרפואה המטורפים שכתב ד"ר שרבר האב, ובהם המלצות להתעלל בתינוקות וילדים, לבין הזיות הטירוף שפקדו את הבן בבגרותו – כארבעים שנה אחרי מעשי האב. בקיצור – פרויד פספס משהו חשוב כי הוא לא היה מספיק פרויד. בכל המקרים הללו, המקור החוץ-טקסטואלי חיוני להבנת הטקסט, מה שמותיר את הגישה הלאקאניאנית כנטע זר בנוף הפסיכואנליטי.

הוא הדין באמירתו המפורסמת של לאקאן, לפיה הלא-מודע מתהווה במהלך השיח בין המטופל והפסיכואנליטיקאי. "לאקאן מתעקש להדגיש: הלא-מודע הוא פרוידיאני, ובזה הוא רוצה לומר שלא צריך להשליך אחורה, אל ההיסטוריה, את הלא-מודע שפרויד גילה בעזרת המנגנון שלו, כדי לחשוב אחר כך שהוא היה שם מאז ומעולם" (‏47, ע' 85-86). משתמע מכאן שאין צורך להניח את קיומו של הלא-מודע כמשהו הקיים במציאות, שהיה קיים לפני המפגש הטיפולי או לפני שבא פרויד, אלא שהלא-מודע מתהווה במהלך הטיפול. זו אמירה לא רק מופרכת אלא גם מסוכנת. אדם שעבר התעללות בילדותו ואינו זוכר אותה שומר, למיטב הבנתי, את הטראומה בזיכרונו הלא-מודע. הזיכרון הזה או שהוא שם או שהוא לא שם, והוא תלוי בשאלה אם הייתה או לא הייתה התעללות. אסור בשום פנים להתחמק מהשאלה הזאת. אינספור מטפלים בעלי כוונות טובות ופחות טובות נכשלו בה, אם משום שנטו אוטומטית לפרש כל זיכרון עמום כמשאלה בלבד ולא חשפו את הטראומה הממשית, ואם משום שעשו ההפך ונחפזו לאבחן טראומה מציאותית במקום שבו הייתה רק פנטאזיה. דרך ייסורים ארוכה עברה הפסיכואנליזה עד שלמדה להזהיר מטפלים לא ליפול לפח הראשון ולא לפח השני, אלא לחקור כל מקרה לגופו בזהירות. בא לאקאן ומשמיע אמירה כל כך ערבה לאוזניים פוסט-מודרניסטיות: אנחנו לא חושפים את מה שקרה באמת אלא כותבים עוד טקסט. לא במקרה התנגד לאקאן (‏3, ע' 116) לתצפיות ישירות בילדים ודרש לבסס את הפסיכואנליזה על שחזור חוויות הילדות במבוגרים! האנליזה, לפי השקפה זו, לא באמת משחזרת מה באמת קרה בילדותו של המטופל. ובלשון ממשיכיו הפוסט-מודרניים של לאקאן: המטופל בא אלינו עם נראטיב מסוים, ואנו מציעים לו נראטיב אחר מתוך כמה חלופות אפשריות. מי שאומר דברים כאלה יורה לעצמו ברגל פעמיים: פעם באופן מדעי, כשהוא מנתק את עצמו מהתהליכים האמיתיים המתחוללים בנפש המטופל (בלי קשר לשאלה אם הוא בטיפול או לא), ופעם באופן מוסרי, כשהוא נוקט ב"ראש קטן" בשאלה שהשלכותיה החוקיות והאתיות הן חמורות כל כך.

למעשה, לאקאן לא האמין שניתן לשחזר שום התפתחות בעולם הנפש:

תורתו של לאקאן מנוגדת לחלוטין לכל מחשבה על פסיכוגנזה. יש להדגיש את הנקודה הזאת, משום שרבים חושבים שיסוד שיטתו של פרויד הוא תורת השלבים. לאקאן קורא מחדש את תורת השלבים, ולדעתי הוא מוכיח באופן משכנע שההמשׂגה ההיסטורית של ההתפתחות הפסיכולוגית אינה מהותית (‏47, ע' 24).

הניסיון להבין כיצד התפתח מצב נפשי מסוים – לב-לבה של הפסיכואנליזה – מוכרז כבלתי-אפשרי ובעצם מיותר! בכל הספרות האנטי-פסיכואנליטית קשה למצוא טענה כה עויינת כמו זו שמשמיע כאן "פרויד הצרפתי."

יחסה של האסכולה הלאקאניאנית למושג המציאות מתגלה בצורה הבעייתית ביותר בדיוניה על המושג הקרוב אליו, "הסתגלות." מושג זה, שהוא מרכזי בפסיכולוגיה כולה, הפך ליסוד גם ב"פסיכולוגיה של האני" של אנה פרויד ותלמידיה, בעידודו של פרויד עצמו. לאקאן חותר בנחישות תחת מושג זה:

המציאות אינה דבר פשוט ואובייקטיבי שעל האני להסתגל אליו, אלא היא עצמה תוצר של ההשלכות והסילופים הבדויים של האני. על כן, "העניין איננו להסתגל אליה [אל המציאות] אלא להראות לו [לאני] שהוא כבר מסוגל יתר על המידה, שכן הוא מסייע בבנייתה של המציאות הזו עצמה" (‏3, ע' 103).

כל רעיון ההסתגלות למציאות מבוסס על אפיסטמולוגיה אמפיריציסטית נאיבית, המסתמכת על רעיון תמים של "מציאות" כנתון אובייקטיבי מובן מאליו. זו התעלמות מוחלטת ממה שגילתה הפסיכואנליזה על אודות בנייתה של המציאות על ידי האני על יסוד ההתנכרות שלו עצמו (‏3, ע' 106).

את המסר הזה מכירים כולכם, אפילו אם אינכם מודעים לכך: זה המסר הניו-אייג'י העומד ביסוד סרטים כמו "בליפ," "הסוד" ודומיהם, והחוזר על בשורתן של דתות רבות: המציאות היא בסך-הכל מה שאתם בונים לכם. רְאו אותה אחרת והיא תהיה אחרת. האמינו במשהו והוא יתקיים. מובן שמסר כזה יכול לפעול בצורה מצויינת על אנשים חולים או כאלה שנפלו לייאוש לא מוצדק. אבל כשהוא מובע כאמירה גורפת הוא יכול להוביל ציבורים שלמים לאסון. וכשהוא הופך לדוקטרינה טיפולית, התוצאה עלולה להיות, בפשטות, חיזוק ההכחשה, ההדחקה ושאר מנגנוני ההגנה.

להלן אַראה איך ההתמקדות הלאקאניאנית בסטרוקטורה עצמה, תוך התעלמות מהשאלה מה הסטרוקטורה אומרת על מה שמחוץ לה, גורמת לשרשרת של סילופים: בהתייחסות אל המטופל, במישור השיח בין בני אדם ובמישור הבנת התרבות כולה.


0 views0 comments

Recent Posts

See All

What Would Freud Say About That? Consumerism

Sigmund Freud's theories have had a profound impact on our understanding of human behavior and motivation, and this includes our relationship with consumerism. Freud's work on the psyche and the role

Relationship between Freud and culture

One of the central themes of the film is the relationship between Freud and culture. Freud's ideas about the role of the unconscious in shaping human behavior and the ways in which society shapes the

Freud's significant impact on culture and society

Sigmund Freud's psychoanalysis has had a significant impact on culture and society, both in the past and in the present. One of the most notable areas in which psychoanalysis has had an impact is in t

bottom of page