top of page
Search

על השימוש לרעה בשם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן חלק ד'

אבשלום אליצור

מבוסס על הרצאה שניתנה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות, אוניברסיטת בר-אילן.

נוסח ראשון התפרסם בנפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, גיליון 15-16, ע' 10-29 (2004).

מהדורה מורחבת, אוקטובר 2017




יז. יומרות לוגיות

אמרתי שלא אעסוק בשפת הסימנים של תורת לאקאן, אבל יש מקום לומר משהו על הלבוש המתמטי בו היא מתעטפת. הרשו לי להפנותכם אל "הבל אופנתי" (‎109), ספרם משובב-הנפש של שני פיסיקאים נודעים, אלאן סוקאל וז'אק ברימו. סוקאל התפרסם בזכות התעלול החמוד שעשה נגד הפוסט-מודרניזם: הוא שלח מאמר לכתב-עת פוסט-מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית." העורכים הנפעמים מיהרו לפרסם את המאמר – וסוקאל מיהר לשלוח מאמר נוסף ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים. הפעם (למה?!) דחו העורכים את המאמר, שפורסם במקום אחר. נחלים של דיו פוסט-מודרניסטית נשפכו על הפרשה הזאת בניסיון להראות שהיא לא מלמדת שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט-מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט-מודרניזם ותורת לאקאן מסוגלים לבלוע כל קשקוש.

ב"הבל אופנתי" חובר, כאמור, סוקאל לעמיתו ברימו, ובספרם מככבים כמה מגיבורי הפוסט-מודרניזם: לאקאן, דלז, גואטרי, קריסטבה, ליוטאר, איריגרי ואחרים. כיוון שלאקאן יעץ לכל המסכנים שהתייגעו ולא הצליחו להבינו ללמוד מתמטיקה, הלכו שני האנשים הטובים הללו ולמדו ביסודיות את כתביו המתמטיים. ברימו (שאגב ציטט גם אותי באחד ממאמריו) אף הקפיד לצטט את לאקאן בצרפתית בנימוק ששטויות קשות לתרגום. הם גילו כי לאקאן בלבל לחלוטין בין מספרים דמיוניים ואירציונאליים, ובמשוואות ה"אלגבריות" שלו אפילו קו השבר הוא נטול מובן. בקיצור, לאקאן עשה לביטויים המתמטיים בדיוק מה שמילר הודה לעיל (ע' 11) לגבי המילים הרגילות בשפה, דהיינו, הדביק להם משמעויות חדשות ככל שהתחשק לו. מכל היגיעה הזאת, כך מסקנתם של סוקאל וברימו, התוצאה היא די מדכאת:

ללא ספק, יש ללאקאן מושג מעורפל על המתמטיקה בה הוא משתמש (אך לא הרבה יותר מזה). לא ממנו ילמד סטודנט מהו מספר טבעי או חבורה קומפקטית. אבל אמירותיו, כשניתן להבינן, אינן תמיד שגויות. מצד שני הוא מצטיין (אם ניתן להשתמש במילה זו) בסוג השני של שימוש לרעה שמנינו בהקדמה: האנלוגיות שלו בין פסיכואנליזה ומתמטיקה הן השרירותיות ביותר שאפשר לדמיין, ואין הוא מביא להן שום הצדקה אמפירית או מושגית (לא כאן ולא בשום מקום אחר בעבודותיו). לבסוף, אשר להתרברבות בלמדנות שטחית ומניפולציות של משפטים חסרי מובן, הטקסטים לעיל מדברים בעד עצמם (‎109, ע' 36).

הנה, למשל, מה אמר לאקאן על השורש הריבועי של מינוס אחד. כידוע, מציב בעיה מפני שהחזקה של כל מספר יכולה לכאורה להיות רק חיובית. מהו שורש ריבועי זה לדברי לאקאן? אנלוגיה ל...אבר הזכרות! ואם הפאלוס זוכה לביטויים מתמטיים, במה נגרע זכות מקבילו הנשי? ואכן, לוס איריגארי, לה מקדישים סוקאל וברימו פרק נוסף, הצהירה שהפיסיקה תיארה תחילה את המכניקה של המוצקים ורק אחר כך את תנועת הנוזלים כי הפניס הוא קשיח וחודרני ואילו הפות היא רכה ונוזלית, והפיסיקאים הזכרים השוביניסטים הללו נרתעו מפני הנשיות הנוזלית. אין צורך במומחיות מדעית כדי להבין שתנועת נוזל מסובכת לאין ערוך מתנועת גוף מוצק, ולפיכך שמשוואות סטוקס-נאווייר ידועות לשמצה בסיבוכיותן לעומת משוואות ניוטון. אבל למה לטרוח בקטנות כגון אלה כשאפשר להכניס משמעות אירוטית לכל נושא? "כאן הכל פין ופות, פין ופות" כתב בתדהמה גלויה ס. יזהר על אחד הטקסטים הפוסט-מודרניים/לאקאניאניים הללו, ולנו לא נותר אלא להצטרף לדבריו של חכם נודע מהמשנה (48, ע' של"ח 2), ר' יוסי הגלילי, שהקשיב לדרשה של חברו ר' מאיר והעיר לו: "מאיר, פתפותי ביצים יש כאן!"

יח. הקתוליות – דת האמת!

דומה ששום נושא בפסיכואנליזה אינו נפיץ כל כך כמו היחסים בינה לבין הדת. החל מ"עתידה של אשליה" האנטי-דתי של פרויד (‏65) עד עבודותיהם של הכמרים-פסיכואנליטיקאים גאנטריפ (‎96) ומייזנר (‎102) המנסים לתת לחוויה הדתית מקום בתמונת הנפש הבריאה והחולה – שתי השקפות-העולם אינן יכולות להיות אדישות זו לזו. מה תרם לאקאן לדיאלוג זה?

התשובה ניתנת במפורש בשתי הרצאות, "נאום לקתולים" (1960) ו"ניצחון הדת" (1974) שיצאו בספר אחד (‏39). בסוף ההרצאה השנייה מופיע ראיון עם לאקאן:

– האם הפסיכואנליזה תהפוך לדת?

הפסיכואנליזה? לא, לפחות זו תקוותי.

אולי היא תהפוך לדת אכן – מי יודע, למה לא? – אך איני סבור שלשם נוטה סטיית העקלתון שלי. הפסיכואנליזה הגיחה ברגע היסטורי לא מקרי. היא הגיחה בזיקת גומלין לצעד מכריע, להתקדמות מסוימת של שיח המדע.

ברצוני לומר לכם מה שאמרתי בעניין זה בדוח הקטן שלי, המה-שמו שהגיתי בהרהוריי עבור הקונגרס ההוא: הפסיכואנליזה היא סימפטום. אלא שיש להבין של מה. היא שייכת לגמרי לאותה אי-נחת בתרבות שפרויד דיבר עליה. הכי סביר להניח, שלא נתמיד לסבור שהסימפטום הינו מה שהכי ממשי, נפריש פשר לכל עניין ודבר כאוות נפשנו, וזה יזין לא רק את הדת האמיתית אלא גם רבות מן הכוזבות.

– מה זה צריך להיות "הדת האמיתית"?

הדת האמיתית היא הרומית-קתולית. תנסו לשים את כל הדתות בשק אחד ולערוך מה שנקרא היסטוריה של הדתות. זה באמת נורא. ישנה רק דת אמיתית אחת, זו הדת הנוצרית. יש לדעת רק אם האמת הזאת תחזיק מעמד, כלומר אם היא תהיה מסוגלת להפריש פשר באופן שנטבע בתוכו כליל באמת. היא תצליח, זה בטוח, מפני שיש לה אמצעים. תחבולות רבות נערכות כבר לשם כך. היא תפרש את האפוקליפסה של יוחנן הקדוש. לא מעט אנשים כבר מנסים את זה. היא תמצא תואם לכל דבר עם הכל. זו אפילו הפונקציה שלה.

האנליטיקאי הוא, לעומת זאת, הינו דבר אחר לגמרי. הוא במומנט של נֶשֶל. במשך זמן-מה ניתן היה לתפוס מה זו פלישת הממשי. האנליטיקאי נשאר שם. הוא שם כמו סימפטום. אין הוא יכול להחזיק מעמד אלא בתור סימפטום. אולם אתם תיווכחו, שירפאו את האנושות מן הפסיכואנליזה. מרוב שיטביעו אותה בתוך פשר, בפשר הדתי כמובן, יצליחו להדחיק את הסימפטום.

אתה אתי? האם אור קטן הנץ בשכלך הישר? האם אין עמדתי זו נראית לך שקולה? (‏39, ע' 79-81).

הנה שוב, עוד אמירה לאקאניאנית הגורמת לכל קורא נורמלי לשפשף את עיניו בתדהמה: "הדת האמיתית היא הרומית-קתולית"? ושוב, למי שלא הבין או לא רצה להבין: "ישנה רק דת אמיתית אחת, זו הדת הנוצרית"? וכל השאר הן "דתות כוזבות"? זו המסקנה המדהימה והנועזת אליה הגיע, לאחר כל פעלולי חשיבתו הייחודית, מי שהגדיר את עצמו (‏3) כאתאיסט? ועליה חוזר בהתלהבות, בגב הספר, "הכס הקדוש" מילר שהוא, במקרה, יהודי? לא היהדות, לא הבודהיזם, אפילו לא הפרוטסטנטיות אלא רק – צירוף-מקרים מופלא! – הדת שלאקאן גדל והתחנך בה, היא הדת האמיתית ואין בלתה?

שתיקה אופפת את הטקסט המביך הזה בכתבי הלאקאניאנים, והיא רועמת במיוחד בין הישראליים שבהם. אם נלחץ אותם לקיר ונדרוש הסבר, הם יטענו, מן הסתם, ששוב לא הבינונו את לאקאן ושזה לא באמת מה שהוא התכוון לומר. אבל דווקא מילר, לשם שינוי, מבהיר חד-משמעית על גב הספר:

פרויד, אופטימיסט ותיק של הנאורות, האמין שהדת אינה אלא אשליה אשר התקדמות המדע תפוגג בעתיד. לאקאן, לעומתו, כלל וכלל לא. נהפוך הוא: הוא סבר שהדת האמיתית, הקתולית, תכרוך בסופו של דבר את כולם, בהמטירה בעוצמה מטחי פשר על ממשי שאת הפיכתו לתובעני וקטלני יותר ויותר חייבים אנו למדע.

האם שוב לא הבינונו למה באמת התכוון לאקאן? אני, בכל הצניעות, דווקא סבור שהבנתי היטב: הנחות היסוד של אסכולת לאקאן (ר' פרק ‏ה) הן דחייה של הריאליזם המדעי, המבוסס על הנחת קיומה של מציאות אובייקטיבית. זו מציאות שגם אם לעולם לא נתפוס אותה, יש דרכים לקבוע איזו תיאוריה קרובה אליה יותר מהאחרות. פרויד בחר בדרך קשה וצנועה זו. כיום, השאלה אם מלצר או טסטין מבינים טוב יותר את האוטיזם, או אם אייגן מתקרב יותר מאוגדן להבנת הפסיכוזה, גם אם אין לה תשובה נראית לעין, היא המפיחה חיים בחשיבה הפסיכואנליטית. מה שמציע לנו לאקאן נגד הממשי, שהמדע הפך ל"קטלני," הוא בדיוק ההיפך: "להמטיר מטחי פשר" שאחריהם אפילו לידת בתולין ועליית מת מקברו (רק לא, הבה נקווה, שיטת אפיית המצות של היהודים) יתגלו כאמיתות – וכל זה על סמך הפסיכואנליזה.

יט. בית מלא זבחי ריב

תוצר-לואי בלתי-נמנע של כל גישה פונדמנטליסטית הוא שהטענה לבעלות בלעדית על האמת, שהייתה אמורה ללכד את המחזיקים בה, דווקא מסיתה אותם זה נגד זה, כאילו נוקמת האמת את נקמתה באלה שמינו את עצמם לשומריה.

במובן מסוים, נוהגם של הלאקאניאנים לכנות עצמם "פרוידיאנים" אינו נטול-היגיון לחלוטין. הלא לאקאן "מכיר בפרויד כאוטוריטה יחידה בתחום הפסיכואנליזה וממעט בערכן של התפתחויות מאוחרות" (‏5, ע' 90). במילים אחרות, פסיכולוגיית ה"אני" של אנה פרויד ותלמידיה, תורת יחסי האובייקט של מלאני קליין וחסידיה, המפעל המחקרי הענק של באולבי, הסינתזה של ויניקוט, פסיכולוגיית ה"עצמי" של קוהוט וממשיכיו, והזרם האינטרסובייקטיבי של מיטשל וממשיכיו (שאיש, אגב, לא העלה מעולם על דעתו לכנות מי מהם "פרויד האנגלי" או "פרויד האמריקני") – לכל הנדבכים היפהפיים הללו של הפסיכואנליזה המודרנית אין מקום ב"חזרה אל פרויד." עכשיו, מי שקרא את פרויד, את "הרצאות המבוא לפסיכואנליזה" (‏63) הקולחות, את "הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום" (‏56) שחינניות של נובלה שרויה עליו, או את "פירוש החלום" הסוחף בכנותו (‏55), נדמה לו שהוא יודע למה לצפות כשלאקאן מזמין אותו לשוב לכתבים אלה. האומנם?

מכאן שהלא-מודע, כלומר, ההתעקשות אשר מבעד לה מתגלה האיווי, או אפילו גם החזרה של מה שנתבע ממנו – האין זה מה שאמר פרויד בעצם הרגע בו הוא גילה אותו? (‏37, ע' 14)

התשובה, למיטב ידיעתי, היא, בפשטות, לא. וכך כשהוא אומר בהמשך:

אין זו דעתי האישית. כל פיזיקאי יודע אל-נכון שאין האנרגיה דבר אחר, אלא ערך מספרי (chiffer) של נתון קבוע (‏37, ע' 27).

כל פיזיקאי יודע אל-נכון שלאקאן, כמו לאקאן, אין לו מושג על מה הוא מלהג.

כאשר הוגה נעשה באחרית ימיו בלתי-מובן אפילו לתלמידיו הקרובים, אין זה בהכרח מעיד שכל מפעלו היה לקוי. בתולדות הפסיכואנליזה ראינו אפילו מטפלים ותאורטיקאים דגולים שסבלו מהפרעות נפשיות קשות, כמו וילהלם רייך או מסעוד חאן, ובכל זאת לא גרע הדבר מחשיבות תרומותיהם הקודמות. למרות זאת, יש משהו משמעותי בעובדה שבסוף ימיו נעשה לאקאן בלתי-מובן אפילו למרבית תלמידיו. הוא יעץ להם ללמוד מתמטיקה כדי להמשיך ולעקוב אחריו, ולאור העובדה שהפגישות הטיפוליות שלו התקצרו בשנותיו האחרונות לדקה או אפילו לאפס (ר' להלן), רווחה ההשערה ש"שיקול דעתו אולי נפגם עקב מצבו" (‏7, ע' 49). ואנייה (‏31, ע' 88) רומז דבר דומה. לא הייתי מתעכב על כך לולא העובדה שהמורשת שהותיר לאקאן נשארה מפולגת ומסוכסכת לבלי האמן. לא פחות משבע-עשרה קבוצות יריבות קיימות כיום בפאריז, שחלקן נוסדו ע"י לאקאן עצמו שחזר ופרש עם קבוצות חדשות, והן חלוקות זו על זו בנוגע למורשת מייסדן. כך מילר, אותו פגשנו פעמים רבות במהלך מאמר זה כפרשנו הרשמי של לאקאן והמפקח ביד רמה על הזכויות לצטט מכתביו: לאקאניאנים רבים סבורים שהוא מסלף את לאקאן (‏9, ‎83). וכן: "מקובל על אנליטיקאים, חברי הקבוצות השונות בפאריז, שהם אומנם אינם מבינים את לאקאן, אבל האחרים, בני הקבוצות האחרות, באמת אינם מבינים אותו… (‏7, ע' 49). קונגרסים בצרפת נעשו "אלימים ביותר" (‏7, ע' 49). על פי עדותה של לוי-ולנסי (‏35) הגיעו ויכוחים בין אנליטיקאים בצרפת לידי חילופי מהלומות (מה שהביא אותה להעיר: "אם איננו יכולים להיות טובים יותר מסתם בני-אדם, הבה לפחות לא נהיה גרועים יותר"). מכות בכינוסים פסיכואנליטיים! וזה באסכולה המתיימרת לרמת הדיוק של הלוגיקה והמתמטיקה!

מוסר ההשכל לכל הרוצים להשתלם בתורה זו: שִקלו היטב אם כדאי להשקיע בלימוד שיח השואב את דובריו למערבולות כאלה של ריב ומדון.

כ. פראקטיקה מופקרת

ועדיין איני יכול להניח לטענתו של לאקאן כי הוא פרוידיאני ותו-לא. שקריותה של האמירה הזאת ניכרת, בראש ובראשונה, בנוהלי הטיפול הביזאריים שהנהיג לאקאן, שמהם נובעת השחתת השיח הפסיכואנליטי גם במישור הלא-קליני.

אם מטרת הטיפול הוא "לעשות את המטופל לפסיכואנליטיקאי," כפי ששמענו לעיל, מכאן קצרה הדרך למסמוס ההכשרה הפסיכואנליטית, אותו הליך ארוך ומייגע האמור לסנן אנשים לא אחראים, ואפילו לא לגמרי נורמלים, הנמשכים למקצועות בריאות הנפש. לאקאן הוריד במידה ניכרת את רף ההתקבלות למקצוע בקביעותיו "פסיכואנליטיקאי מרשה את עצמו בעצמו" (‏52, ע' 11) ו"הפסיכואנליטיקאי אינו מוסמך אלא על ידי עצמו" (‏31, ע' 92). בדין מודה ריבניצקי (‏77) כי ללאקאן הייתה אומנם כוונה טובה לשחרר את האנליזה הלימודית, שמחויב בה כל אנליטיקאי, מהתמסדות וממתן כוח משחית בידי המדריכים, אבל בסופו של דבר גרם נזק להכשרה המקצועית. וכך רבים היום, בארץ ובחו"ל, שרלטנים למיניהם שלא עברו שום הכשרה רצינית, הנותנים "טיפולים" לכל דורש. די להיזכר בטרגדיות שפקדו את הדור הראשון של תלמידי פרויד – מעשי הרצח, הניצול המיני, ההתאבדויות וההתמוטטויות הפסיכוטיות של הונגר, פון הוג-הלמוט, טאוסק, זילברר, שטקל, פרינק ורייך – כדי לדעת עד כמה מסכנת קלות-דעת כזאת את שלום המטופלים והמטפלים כאחד.

ומה לא נכתב כבר על הנוהג הפסול והמקומם של הלאקאניאנים לסיים את הפגישה האנליטית לא בתום חמישים הדקות המסורתיות אלא ברגע שבו מחליט המטפל לסיים אותה, ולו גם אחרי דקות ספורות? זה נחוץ, הם אומרים, כדי ליצור את ה"הדגש," כלומר, להשאיר את המטופל עם המחשבה שעלתה באותו רגע. אני לא מכיר פסיכולוג אחד ראוי לשמו, כלומר, שהוכשר במסגרות המקובלות, שלא יאמר שהטיעון הזה מטופש מאין כמותו. כשמטופל הגיע לאמירה משמעותית, זה בדיוק המקום להתעכב עליה, ללבן ולעבד אותה, אפילו בפגישות הבאות. מה פתאום לשלוח אותו לדרכו? מהרגע שהמטופל הבין שהיגד טעון יסיים את השעה הטיפולית הוא יעשה אחד משני דברים: או ינסה לדחות היגדים כאלה ולהימנע מהם כדי להאריך את השעה או להיפך, להגיע אליהם מהר כדי לסיים אותה. על פי רוב היה השינוי של משך הפגישה האנליטית לכיוון הקיצור (‏5) – דבר המעורר בעיה אתית בהתחשב בכך שהתשלום נשאר דווקא קבוע! בפועל, היו מקרים שלאקאן העניק "טיפול" בעודו מסתפר, עושה פדיקור או מודד חליפה, גבה 110 לירות סטרלינג ל"פגישה" של פחות מדקה על מפתן משרדו, או שסתם פתח את הדלת, לקח מהמטופל את הכסף וסגר את הדלת בפניו – כך ממש מספרות רודינסקו (‎107) ואטינגר (‏7), ומבוכתן ניכרת בעליל מהתנהגותו המבישה של המורה. ואשר למקרים הנדירים בהם היה השינוי לכיוון ההארכה, מה לגבי השעה שנקבעה למטופל הבא? הנה ההסבר למחזה העגום של מטופלים רבים שמילאו את חדרי ההמתנה של לאקאן, מילר ודומיהם, תוך רמיסת פרטיותם. האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי הסיר ב-1953 את הכרתו מהחברה הצרפתית לפסיכואנליזה על רקע נוהלים מטורללים אלה, וכשביקשו הצרפתים לשוב ולהתקבל אליו דרש האיגוד שלאקאן, שהתעקש להמשיך בנוהל השעה נטולת האורך הקבוע, לא ישמש כמדריך. פילוגים ופילוגי-פילוגים נוצרו כתוצאה מהסכסוך הזה, בעוד לאקאן ותלמידיו, במקום ללכת לדרכם, מתעקשים להמשיך ולהיקרא פסיכואנליטיקאים.



השכלתנות העקרה של האנליזה הלאקאניאנית בולטת בדבריו של מילר על ה-Passe, לאמור, המעבר, שהוא ההליך המציין את סוף האנליזה. המדובר ב"מסירת עדות" מצד המטופל לפני "מושבעים" (שהם עצמם נמצאים בשלב זה באנליזה!) על הטיפול שעבר, והם מעבירים את התרשמותם ל"קרטל" (‏45). זאת, לדברי מילר, "כדי שיעריכו אם שמחה זו היא אמיתית או שקרית" (‏45, ע' 18). יש משהו מאוד מאיים בהליך הזה, שבו אמור אדם לפרוש בפני זרים את המסע שעבר עם מטפלו אל ענייניו האינטימיים ביותר. ראוי לציין בהקשר זה את הנהוג כיום במכונים הפסיכואנליטיים הרשמיים. בעבר, כשאנליטיקאי לעתיד היה עובר אנליזה, היה האנליטיקאי שלו מדווח למכון הפסיכואנליטי על מה שמצא במהלך האנליזה. הנוהג הזה עורר בצדק התקוממות, ולכן ביטלו מכונים רבים, בהם המכון הישראלי הוותיק בירושלים ואחיו הצעיר בתל-אביב, את נוהל הדיווח והותירו רק את האישור על קיום האנליזה. מילר, לעומת זאת, אינו מוטרד משאלות אלה, להפך: בפרק הקרוי, לא פחות, "האֵלה פסיכואנליזה והאֵלה אסכולה," הוא אינו מסתיר שמדובר בתהליך אינדוקטרינציה עם מאפיינים פולחניים גלויים:

העובר אינו תמיד בא על מנת לומר שהאלה הגשימה את משאלתו. לעתים הוא בא לומר את ההפך, שהאֵלה לא הגשימה במאומה את איוויו, שהאֵלה דחתה את תביעותיו, ושמה שהוא ציפה לו מהאנליזה נותר ללא מימוש. אך אם הוא עושה את ה"פאס", משמע שהוא אולי מכיר בכך שהוא למד שמשאלתו היא משאלה של לא כלום, או שהאֵלה שיכלה להגשימו אינה קיימת. העובר הוא זה שמשוכנע, באמת, שהוא לא יקבל יותר דבר מן האֵלה, ושמכאן ואילך אין לו למה לצפות ממנה. והוא מבקש מאֵלה אחרת, האֵלה של האסכולה, שתגשים את משאלתו להשתייך לאנליטיקאים של האסכולה (‏45, ע' 18).

ככל שמילר גלוי-לב בתיאור טקס הקבלה אל השבט, יש בידינו גם עדות אישית המשלימה את דבריו, ועוד בנוגע לשיטות הטיפול של מילר עצמו, והיא, בפשטות, מזעזעת (‎80). הנה מה מספר ז'יז'ק על ה"אנליזה" שעבר. באותה עת היה ז'יז'ק גם תלמיד בקורסים של מילר, גם דוקטורנט, גם עמית-מחקר וגם מטופל שלו, כלומר, היה קשור אתו בקשרי היכרות שכל אנליטיקאי אחר היה נמנע מהם בתקופת הטיפול, אבל מילר, כמו מורו, צפצף על כללים אלה. על פי הנוהג הלאקאניאני של הקיטוע, נהג מילר לסיים את הפגישה כעבור רבע שעה, לעתים קרובות אחרי עשר דקות(!), ברגע שהרגיש שנאמר משהו חשוב (כל זה בתקופה שז'יז'ק היה לעתים מוותר על ארוחות כדי לממן את האנליזה). אז היה אומר לז'יז'ק משהו כמו "בוא שוב מחר ב-4:55" וז'יז'ק ידע שהמועד הזה המדויק-כביכול הוא חסר-משמעות כי בבואו בשעה היעודה היה מוצא עוד כתריסר מטופלים ממתינים גם הם ליד הדלת. הרעיון, כך נימק המטפל, היה שהמטופל לא יספיק לחשוב מראש על מה שיאמר בשעה הבאה אלא ידבר באופן ספונטאני. מול שיטת החקירה הזאת פיתח ז'יז'ק דרכי הישרדות משלו: הוא בדה מלבו חלומות והמציא סימפטומים שלא היו ולא נבראו, ובלבד שמילר לא יצליח לגלות עליו משהו לא צפוי. בכל אסכולה טיפולית או פילוסופית אחרת, וידוי כזה היה מתקבל בתדהמה. לשקר באנליזה?! להסתיר את האמת בשעת אותה פעולה שעצם הגדרתה היא חשיפת צפונות הנפש? האם שמענו מישהו מתפאר איך רימה את האופטומטריסט בכך שלמד קודם בעל-פה את האותיות והמספרים שעל לוח בדיקת הראייה? לא שמעתי שום לאקאניאני מסתייג מהמעשה המוזר הזה, המעיד כי הנציג המתוקשר ביותר של האסכולה לא עבר שום דבר שאפילו דומה לאנליזה או לפסיכותרפיה כלשהי. התוצאה? היישר מול עיניכם: באותו ראיון (‎80) מציג בוינטון את ז'יז'ק כמי שנוטל בקביעות כדורי "קסאנקס" נגד חרדה. אהה, אתם אומרים. המסכן פנה לטיפול בשל בעיה זו. ממש לא: ז'יז'ק אמנם היה על סף ההתאבדות באותה תקופה, אבל את התקף החרדה הראשון בחייו חטף בלילה שאחרי שגילה שמילר שיקר לו בעניין פרסום ספרו, כלומר בעקבות עבירה אתית שנעשתה באותו שטח הפקר בין הטיפול לבין הקשרים האקדמיים והאישיים.

Primum non nocere (ראשית לא להזיק) הוא צו-היסוד של מקצוע הרפואה והנלווים לו. אולי גם לצו זה יש איפה שהוא פירוש לאקאניאני שנון?

כא. תרבות שיח קלוקלת

אם הקשר בין מטפל ומטופל נפגם על ידי הנהלים הלאקאניאניים, לא ייפלא שפגמים אלה מופיעים גם בשיח של התיאוריה עם אלה הלומדים אותה. ברצוני להסב את תשומת לבכם להערה המופיעה בסוף התרגום למאמרו של לאקאן: "קטע זה מתפרסם באישורו של ז'אק אלאן מילר, שניתן לברכה אטינגר-ליכטנברג, ובאישורה של הוצאת Seuil, פאריז. תודת המתרגמת נתונה לז'.א. מילר, אשר בידיו מופקדות כל הזכויות על עבודותיו של ז'אק לאקאן" (‏36, ע' 56). הערה דומה מופיעה בתחילת כל אחד מסדרת מאמריה של אטינגר. גם על הספר שיצא לאור בעקבות ביקורו של מילר בארץ (‏44) מופיעה ההערה "הטקסט אושר ע"י ז'. א. מילר" וכמוה תמצאו על כתבים לאקאניאניים רבים. הנוהל התמים-לכאורה הזה צריך להדהים כל קורא המכיר ולו מעט את הפסיכואנליזה. האם שמענו עד היום שציטוט מתוך כתביו של איזה פסיכואנליטיקאי – פרויד, פֶרֶנצי, קליין, פיירברן, גאנטריפ, קרנברג, מי לא – יהיה מותנה ברשותו של פוליטרוק כלשהו – במקרה הזה חתנו של הפסיכואנליטיקאי? איני מדבר על תמלוגים, אלא על רשות התלויה, לא פחות, בהשתייכותו האידיאולוגית של המצטט. עד כמה מכוער המונופול של מילר על כתבי חותנו ניתן לראות מההקדמה של עמנואל ברמן לספר "פרויד ודורה":

בתכנית המקורית של הקובץ הנוכחי נכלל מאמרו של ז'אק לאקאן. פנינו לבעל הזכויות על עזבונו הספרותי, ז'אק אלן מילר, אך נענינו בשלילה. בירור בעזרתה של פסיכולוגית לאקאניאנית ישראלית הניב את ההנמקה הבאה: מניסיונם של הלאקאניאנים עדיף שעבודות של לאקאן יופיעו בנפרד, ולא תוך ערבוב עם עבודותיהם של פסיכואנליטיקאים בעלי גישות אחרות, שעלול לבלבל את הקורא (‏69, ע' 17).

עד מהרה נחלץ לאקאניאני ישראלי להגנת "ממלא המקום" בפרשה מביכה זו. לאחר שציטט (איך לא) את פרויד (כמובן, בפסקה שאין לה שום קשר עם האיסור לערבב כתבים מאוריינטציות שונות), הוא מגיע למסקנה: "אי אפשר לו לפסיכואנליטיקאי הלאקאניאני, לשים את לאקאן בסדרה אחת עם עוד הוגים, בבחינת: אפשר ככה ואפשר גם ככה…" (‏21, ע' 62). ובעברית פשוטה: או שתקראו רק את לאקאן או שלא תקראו אותו כלל.

ביראת הכבוד של הלאקאניאנים בארץ למילר מופיעים כל סממני ההערצה של חסידים לרבי שלהם, שכל מעשה שלו הוא בעיניהם אירוע היסטורי. הספר על המפגש של מילר עם הלאקאניאנים בישראל פותח במוטו מדברי מילר, "אני חייב להודות שהם התעקשו מאוד…" ואז ממשיכה העורכת: "והכוונה לאיווי, איווי הכרוך באקט, שאפשר קיום מפגש זה, שהוא המשך של אותו איווי, השזור ביסודה של התנועה הפרוידיאנית בישראל" (‏44, ע' 1). עם כל הכבוד, לי נדמה שמילר בא לישראל פשוט כי מעריציו הישראליים ממש התחננו שיבוא. אבל המילה "פשוט" אינה קיימת אצל אנשים שכל מעשה בחייהם שזור באיוויים והתענגויות הרות-גורל. זה מזכיר לי את המעשה במשרתה של רוזנת שהתפרץ פעם אל חדר גבירתו והודיע שבעלה קפץ מהגג. אמרה לו הגברת: ראשית, לא נכנסים בלי לדפוק בדלת. שנית, אין לומר "האדון קפץ מהגג" אלא "הוד מעלתו רב-החסד הואיל ברוב טובו לקפוץ מהגג." ושלישית, אין צורך לצעוק – ראיתי אותו עובר ליד החלון.

כב. "הריפוי אינו אתי"!

הגיע תורה של שאלה פשוטה, שאותה אולי היינו צריכים לשאול כבר בתחילת הדיון: האם, אחרי כל השינויים שהכניסה אסכולת לאקאן לתיאוריה הפסיכואנליטית, תוצאות הטיפול שלה יעילות יותר? כאן, לא זו בלבד שההתשובה שלילית, אלא שהאסכולה עצמה מתריסה (הפעם, לפחות, במילים ברורות): "מי אמר בכלל שאנליזה אמורה לרפא הפרעות נפשיות?"

אני יודע שזה נשמע לא-ייאמן, אז בואו נתחיל מההתחלה. פרויד, כזכור לכולנו, המציא את הפסיכואנליזה כדי לרפא אנשים מסימפטומים היסטריים, פוביים, כפייתיים, טורדניים, ממצבי-רוח רעים וממחשבות-שוא. מדי פעם, לפחות לפי תיאוריו, הוא גם הצליח: הנשים ההיסטריות שבטיפולו נעשו פחות היסטריות או אפילו בריאות לחלוטין, "איש החולדות" נעשה פחות אובססיבי ו"איש הזאבים," למרות שנשאר תלותי ודכאוני, נרפא משורה ארוכה של סימפטומים מציקים. היו כמובן כישלונות, עליהם דיווח פרויד עצמו בהרחבה, וגם כאלה שלא דיווח עליהם אבל הם ידועים היטב כיום, כמו המקרה של "דורה" שעזבה את הטיפול באמצע, ובצדק גמור כפי שהודה פרויד עצמו; ולימים התפרסם המקרה החמור של תלמידו האמריקני, הפסיכיאטר הוראס פרינק, שעבר משבר פסיכוטי במהלך האנליזה, ושהעבירות האתיות שעשה פרויד בטיפולו ממש צועקות לשמים. בקיצור, פסיכואנליזה היא כלי חזק המסוגל לחולל שינויים מרחיקי-לכת, גם לטובה וגם לרעה (כפי שפרויד עצמו אמר פעם: סכין שאינה מסוגלת לחתוך, לא תוכל לנתח). לגבי הפרעות פסיכוטיות כמו סכיזופרניה ומאניה-דפרסיה, פרויד עצמו היה פסימי ביחס לאפשרות לטפל בהן, אבל כבר בין תלמידיו הראשונים היו חלוצים כמו אבּרהם, פרנצי וקליין, שפרצו מדי פעם לכיוון זה (אפילו יונג החל את דרכו הפסיכואנליטית בטיפול ההרואי בזַבּינה שפילריין, שאובחנה כסכיזופרנית והפכה לפסיכיאטרית דגולה). למעשה כל אחד מהחדשנים הגדולים בפסיכואנליזה הצביע על הפרעות נפשיות חדשות שטיפולו בהם הדגים את החידוש שחידש בתיאוריה: ויניקוט, קוהוט, קרנברג, אוגדן, מלצר ורבים אחרים הראו שטיפול דינאמי, לפעמים לצד הטיפול התרופתי, מסייע בריפוי קשת רחבה של הפרעות פסיכיאטריות קשות, או אפילו הפרעות הנחשבות לאורגאניות: ראו למשל איך אריקסון (‏15, ע' 16) ו-ויניקוט (‏32, ע' 74) מדווחים על היעלמות התקפים אפילפטיים אחרי טיפול פסיכואנליטי בילדים, ואיך ניצלה מארי קרדינאל (‏73) בזכות האנליזה מסכנת מוות עקב דימומים וגינאליים ללא סיבה אורגנית. לא לחינם הכתיר קוהוט (‏74) את ספרו בפשטות בכותרת "כיצד מרפאת האנליזה?"

מה אומר המחקר המודרני על יעילות הטיפול הנפשי? אנחנו נוגעים כאן בשאלה ההולכת ומחריפה כיום, בעידן ה"רפואה המבוססת על ראיות" (evidence based medicine). בפסיכיאטרייה המודרנית שולט הטיפול התרופתי, הנדחף בידי התעשייה הפרמקולוגית וקופות-החולים תאבות-הבצע. קל לבדוק את תוצאותיו באופן כמותי, וברור שהוא מסוגל לסלק במהירות את הסימפטומים של הרבה הפרעות מצבי-רוח והתנהגות, אבל אין גם ספק בנזקיו לטווח הארוך. לעומת זאת, בתחום הפסיכותרפיה, הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי נבדק במחקרים רבים ויעילותו הוכחה היטב (וכבר העירו רבים על כך שהטיפול הקוגניטיבי מבוסס על כמה עקרונות פסיכואנליטיים [‎112]). על רקע זה מתחזק גם מצבן של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הדינמית כטיפולים היוצרים שינויים לאורך זמן. כך למשל סקירותיו של ליישנרינג (‎98) על השפעת הטיפול בשורה ארוכה של הפרעות נפשיות, כולל הפרעות פסיכיאטריות מסובכות (‎99) או במחקר מרתק על הטיפול בהפרעת האישיות הגבולית שאחד ממחבריו הוא אוטו קרנברג, חלוץ הפסיכואנליזה של הפרעות אלה (‎88), או בעבודותיה הממוקדות יותר של מילרוד (‎103) על יעילות הטיפול בהפרעות חרדה, ועוד.

מה, אם כן, מציעה אסכולת לאקאן בתחום זה? אוונס, כדרכו, עונה בכנות:

בשעה שפרויד רואה בנוירוזה חולי שניתן לרפאו, לאקאן רואה בנוירוזה מבנה שאין לשנותו. מטרת הטיפול הפסיכואנליטי איננה אפוא לעקור את הנוירוזה מן השורש, אלא לשנות את עמדתו של הסובייקט ביחס לנוירוזה (‏3, ע' 167).

סיום האנליזה אינו היעלמותו של הסימפטום וגם לא ריפוי החולי המצוי ביסודו (לדוגמה, נוירוזה), שכן האנליזה במהותה אינה תהליך תרפויטי אלא חיפוש האמת, והאמת אינה תמיד מיטיבה (ע' 178).

סליחה?! קראנו נכון? "האנליזה במהותה אינה תהליך תרפויטי"? אז מה בדיוק מחפשים אנשים ההולכים לטיפול? זו הגדרת לאקאן למטרת הטיפול הפסיכואנליטי:

סיום האנליזה הוא גם מעבָר מאנליזנט לאנליטיקאי. "קִצה האמיתי של האנליזה" הוא אפוא מה ש"מכין אותך להפוך לאנליטיקאי," לא פחות ולא יותר (‏3, ע' 177).

ושוב: סליחה?! אדם באנליזה אינו אמור לרצות להיות פסיכואנליטיקאי יותר ממה שאדם הזקוק לסתימת שורש רוצה להיות רופא שיניים. הוא הולך לטיפול כי הוא סובל, כי משהו בעולמו הרגשי/ חשיבתי/ התנהגותי השתבש, והוא משקיע כסף – הרבה-הרבה כסף – וכן זמן ומאמץ כדי להירפא מסבל זה (אני, למשל, שילמתי כמה שנים חלק נכבד ממשכורתי החודשית). מטפל שאינו רואה צִפּייה זו כבת-מימוש, ומסתתר מאחרי סיסמאות בנוסח "דע את עצמך," יכול להיות פילוסוף מעניין (ואז, יואיל נא לתלות על דלתו שלט "ייעוץ פילוסופי" ולא פסיכואנליזה או פסיכותרפיה), אבל רק אידיוט יילך אליו לטיפול בהפרעות נפשיות, ורק אידיוט מושלם יסכים גם לשלם לו על כך.

למרבה האירוניה, הלאקאניאנים הם בין המובילים כיום במאבק הצודק נגד השתלטות הטיפולים התרופתיים על הפסיכיאטריה. רודינסקו (‏76) מצביעה על הנזק שגורמת התעשייה הפרמצבטית בימינו, כשהויאגרה היא התשובה המיידית לאין-אונות והפרוזאק ודומיו ניתנים לכל הסובל אפילו ממשבר קל. יפה, אבל אם גם רודינסקו סבורה שהטיפול הפסיכולוגי אמור להשאיר את האין-אונות והדיכאון בעינם ורק ללמד את המטופל איך לחיות אתם – בית-המרקחת עדיף! צ'סיק, הפסיכיאטר האוהד ללאקאן, ציטט מתוך ספר שנועד להציג את לאקאן למטפלים אנגלו-סאקסיים:

הפסיכותרפיה סובלת בארה"ב מזלזול, ובדרך-כלל אינה יותר מאשר המוצא האחרון. בדעת-הקהל האמריקנית, הפסיכותרפיסט נחשב בדרך-כלל כמי שלא הצליח לעבור את בית-הספר לרפואה, שנשר מהמכללה בלימודי המתמטיקה או המדעים, ושניסיונו בטבע האדם אינו עמוק יותר מזה של אורח תוכניות טלוויזיה. לאמריקנים אין אמון בפסיכולוגיה או בפסיכואנליזה יותר מאשר באסטרולוגיה או בקריאת כף-היד (למעשה אולי פחות) (‎83, ע' 299).

ועל כך הוא משיב למחבר: לא הבאת בחשבון את האפשרות שכתיבה מעורפלת וסמינרים אליטיסטיים כמו אלה שנתן לאקאן רק מוסיפים לביזיון שנוחלת הפסיכותרפיה בארה"ב.

הנה מה כתב פרויד עצמו (‏71) כשסקר בכנות את נושא יעילות הטיפול. זה היה בערוב ימיו, כשמאחריו מאות פרשות מקרים של מטופליו, של תלמידיו ושל מטופליהם שלהם. מתי מסכימים האנליטיקאי והמטופל שהאנליזה הגיעה לסיומה?

הדבר יקרה לאחר ששני תנאים התמלאו פחות או יותר: הראשון, שהמטופל אינו סובל עוד מהסימפטומים שלו והתגבר על פחדיו ועל העכבות שלו, והשני, שהאנליטיקאי סבור שכמות מסוימת של חומר מודחק נעשתה מודעת, כמות מסוימת של דברים בלתי מובנים הובהרה וכמות מסוימת של התנגדויות פנימיות הודברה, ועל כן אין לחשוש מחזרתם של התהליכים הפתולוגיים שבהם מדובר (ע' 203).

חשוב גם לראות באיזו נקודה נעשה פרויד צנוע בסוף מאמרו:

לעתים קרובות מתקבל הרושם שכאשר מדובר במשאלת הפין ובמחאה הגברית הרי שחדרנו מבעד לכל השכבות הפסיכולוגיות, הגענו ל"סלע מוצק" ובכך גם לסוף פעולתנו. ואכן כך זה צריך להיות, משום שעבור התחום הנפשי, התחום הביולוגי באמת ממלא את תפקיד הסלע המוצק המונח ביסודו (ע' 225-6).

המשאלה של האשה שיהיה לה אבר זכרות והפחד של הגבר מפני ההומוסקסואליות בשל חרדת הסירוס – דווקא אלה המקומות בהם פרויד הרים ידיים ואמר: טוב, כאן הגענו לרובד ביולוגי שאותו לא ניתן לשנות. כיום, כשיש נשים המדברות על מיניותן באופן שגורם לגברים לחוש אי-נוחות, ומנגד גברים הטרוסקסואליים המאמצים אופני התנהגות כנועים שלפני דור היו מתייגים אותם כהומואים מובהקים, התברר שאפילו כאן, ה"ביולוגיה" היא עניין תרבותי בעיקרו. מול העובדות האלה, כמה עגום לגלות שהמונח "נוירוטי" פשוט נעלם מהשיח הקליני בימינו: יש "OCD," "אספרגר," "עייפות כרונית," "פוביה חברתית" וכמובן מגיפת ה-"ADD-ADHD," ועוד תסמונות בעלות שמות מרשימים, שכולן נתפסות כקיימות מלידה, גנטיות, ולכן אין מקום לשום בירור פסיכולוגי אלא רק לסמוך על "נובארטיס," "הופמן לה-רוש" ושאר ענקיות התרופות. מאמרם של ארזי והטב על "מגיפת" הפרעת הקשב והריכוז (‏15), שמחבריו הוכשלו בנסיונם לפרסמו בכתב-עת רפואי, מתאר בפרוטרוט מגמה הרסנית זו.

על רקע זה, עמדתם של הלאקאניאנים היא, בלשון המעטה, ביזארית. לצד התנגדותם לטיפול התרופתי, הם נחרצים באותה מידה בהתנגדותם למושג הפסיכותרפיה! פרקר (‎105), במאמר בשם "תירפיה נגד פסיכואנליזה לאקאניאנית," מונה תשעה מונחי-יסוד העומדים ביסוד התירפיה, כמו למשל עצם ההבחנה בין פתולוגי ונורמלי (!) – ודוחה את כולם: "אמפאתיה, הרמוניה, אמת אמפירית, משמעויות חבויות, חינוך מוסרי, נורמליזציה, פתולוגיזציה, תקפות ניבויית ורציונליות אינם מושגים המהווים אתגר לפסיכולוגיה הביקורתית" (‎105, ע' 172). את תוצאות הבגידה הזאת במטרת הפסיכואנליזה ניתן לראות בכרך מרתק שבו קיבצו העורכים חוות-דעת של מטפלים שונים לגבי מקרה קשה של הפרעת אישיות גבולית, המוצג בפרק הראשון. כל פרק נתרם ע"י אסכולה פסיכודינמית אחרת, ואז, בפרק הלאקאניאני, מצהירה המחברת כך:

בתוך עולם המושגים הלאקאניאני, חשוב לציין שאין ריפוי. עבור לאקאן, ריפוי אינו אפשרי וגם לא רצוי מבחינה אתית (Lacan, 1959). ריפוי אינו אפשרי כי מהזמן שהמבנה הנפשי הבסיסי והמודל הליבידינלי של האדם נקבעו, הם אינם ניתנים לשינוי... בעיני לאקאן, המבנה הנפשי של האדם, בתור נוירוטי, פסיכוטי או פרוורטי, מהווה היבט בלתי ניתן לשינוי של חייו/ה הנפשיים המותנים ע"י מאוייו של אדם אחר, אבל אפילו אם ניתן היה לשנותו, יהיה זה הן לא-פסיכואנליטי והן לא-אתי לעשות כן מפני שהדבר יהיה בפשטות הצבה-מחדש של הסובייקט במונחי מאוייו של האחר ובשום אופן לא יכבד את מאווייו וחירותו של הסובייקט עצמו... המבנה הנוירוטי, פסיכוטי או פרוורטי של האדם הוא בלתי-ניתן-לריפוי כשלעצמו (Dor, 1977). מה שהפסיכואנליזה יכולה לקוות להשיג הוא לסייע לאדם לבטא בבהירות את האמת של מאווייו/ה. זו תהיה מטרת הטיפול (‎105, ע"ע 185-6).

אנחנו כבר מעבר לגבולות האבסורד. הצגת הריפוי כ"לא פסיכואנליטי," "לא אתי," "לא אפשרי" ו"לא מכבד את מאווייו וחירותו של הסובייקט עצמו" היא ההבל האורווליאני בהתגלמותו: טיפשי, מרושע, מתנשא, ומעל לכל שקרי. הצגת טענות כאלה כ"פסיכואנליזה" היא הונאה הגובלת בפלילים ממש. לא רק לפרויד לועגת כאן האסכולה הלאקאניאנית אלא אפילו לאדלר, ליונג ולרבים אחרים הקשורים לפסיכואנליזה אפילו בעקיפין. היושר מחייב כל "מטפל" לאקאניאני (ומעתה אין מנוס מהמרכאות) שיודיע לכל מטופל כי, בניגוד לכל המטפלים שהוכשרו כפסיכואנליטיקאים או סתם פסיכולוגים קליניים, הוא עצמו אינו מציע שום תקווה להתפוגגות הדיכאון, החרדה, הפוביה, האובססיות וכו', ויתרה מזאת, שהוא סבור שמשאלה זו אינה לגיטימית, ורק אז לעבור לדון בהסדרי השעות והתשלום.

כג. חזרה אל לאקאן



כד. פתוגרפיה של מחבל

אנחנו מדברים על פסיכואנליזה , ולכן כל דיון בתורת לאקאן אינו יכול שלא לעסוק גם באיש עצמו. ברור שזה לא הולך להיות נעים . אבל נחטא לדיון אם נימנע מזה.

אפתח בהערה על כל אבות הפסיכואנליזה והזרמים שיצאו או הסתעפו ממנה. האנשים האלה, ללא יוצא מן הכלל, היו חריגים מכל בחינה מוכרת, ואני מתכוון לחריגים מהנורמה. זה די טבעי. מידה זו או אחרת של מופרעות היא כנראה חיונית להכיר את הנפש על גבולותיה ומצביה הקיצוניים. פרויד השאיר בעניין זה מורשת ראויה להערצה כשנהג מדי פעם "לצוות את גופתו למדע" במובן הנפשי בכמה וידויים חושפניים . כמוהו עשו ממשיכיו וכך אנחנו יודעים פרטים רבים, לפעמים כואבים ומביכים מאוד, מחייהם של יונג, ראנק, רייך, קליין, קוהוט ועוד רבים וטובים שמדי פעם סיפרו לנו כי הגיעו למחקר הפרעות הנפש על סמך התנסויותיהם שלהם. לא נתפלא אם כן לגלות מידה ניכרת של פתולוגיה גם אצל לאקאן .

ובכל זאת יש הבדל אחד גדול, גדול מאוד. לאקאן הוא היחיד בקבוצה זו שמלבד הפתולוגיה הצפויה אצל העוסקים במקצוע (שהוא עצמו , אגב, בניגוד לקודמיו, עשה הכל כדי לטשטש) אי-אפשר שלא לומר עליו עוד דבר: הוא היה אדם רע-לב, אגואיסט, אכזר, פשוט מנוול.

זו לא רק תאוות-הבצע האיומה שתוארה לעיל ושהשחיתה ללא-תקנה את הטיפול ואת השיח כולו. זו דורסנות אלימה ממש, ניצול מיני של מטופלים, כל העבירות האתיות החמורות שניתן להעלות על הדעת. לאקאן היה רע אל מטופליו החל מהמקרה המפורט הראשון (ובעצם היחידי, כי כידוע הוא כמעט לא פרסם פרשות-מקרים) המופיע בדוקטורט שלו, סיפורה של איימה. זו הייתה אישה פסיכוטית ככל הנראה שלאקאן הצעיר קיבל לטיפולו כמתמחה בבית חולים פסיכיאטרי. הוא לקח ממנה כתב-יד שהיה חשוב לא מאוד וחרף הבטחותיו, ותחנוניה במהלך השנים , לה החזירו מעולם. הסיפור מקבל תפנית מוזרה ולא הכי מובנת כשאותה איימה התקבלה לעבודה בבית אביו של לאקאן כמבשלת. איך הגיב לנוכחותה של האישה האומללה נותר מעורפל. אבל אז קיבל לאנליזה תלמיד שנעשה מאוחר יותר לפסיכואנליטיקאי נודע, דידייה אנזייה. לאקאן ידע היטב את שם משפחתה של איימה לפני ואחרי נישואיה, ולכן לא יכול היה שלא לדעת כי המטופל שלו הוא בנה. אנזייה עצמו גילה זאת רק מאוחר יותר כשסיפר לפי-תומו לאמו על האנליזה שהוא עובר ואז סיפרה לו האם כי זה האיש שעשק אותה. לימים השליך את כל הלאקניזם ונעשה לפסיכואנליטיקאי ראוי לשמו.

כל אלה הם זוטות לעומת מה שהעידו מטופלים בשנים שאחר כך . בשנת 2011 יצא לאקרנים הסרט Rendez-vous chez Lacan (פגישה עם לאקאן) מאת ז'ראר מילר, אחיו של ז'אק-אלן מילר. גם למי שהורגל בעדויות על חמדנותו הבלתי-מרוסנת של לאקאן צפויה חוויה לא קלה. המרואיינים מתארים אותו גובה הון-עתק ממטופלים דורש מהם לפתוח ארנקים לעיניו כדי לראות כמה יש שם, ואז מסביר פסיכיאטר צרפתי נודע בחביבות עד כמה לאקאן היה אדיש לכסף! במיוחד מדהימה עדות של שני מטופלים איך נהג תדיר "לשכוח" לסגור את דלת חדר הטיפול, כך שכל הממתינים לתורם יוכלו לשמוע את הנאמר! המעשה הזה – עבירה אתית בוטה שבימים כתיקונם הייתה מביאה לשלילת רשיונו – מתורץ כ...המחשה של הדרמה האדיפאלית. לאורך הסרט חוזר ההסבר למנהגו של לאקאן לקבל את מה שרצה ע"י לחץ ואיומים: "הוא לא בגד באיווי שלו" – הסבר שגם אנשי-מוסר כמו הנשיא משה קצב או הרב יונה מצגר היו מאמצים בשמחה. על הסרט כתב פסיכיאטר ישראלי בכיר, ירון גילת, מאמר אישי קצר. את ההצדקה למעשיו המטורפים של לאקאן (כולל הפניה למאמר זה שלי) הוא מביא בצורת ציטוט מאיש-רוח דגול, סלבוי ז'יז'ק:

כל אקט ראוי לשמו הוא "מטורף" בכך שלא ניתן להסבירו בשום אופן: באמצעותו אני מטיל על כף המאזניים הכל, לרבות אני עצמי, זהותי הסימבולית; האקט הוא אפוא תמיד "פשע", "עבירה" על גבולות הקהילה הסימבולית שאליה אני משתייך. האקט מוגדר באמצעות סיכון בלתי נמנע. בממד היסודי ביותר שלו, הוא תמיד שלילי, דהיינו אקט של השמדה, של ביטול - לא זו בלבד שאיננו יודעים מה תהיה תוצאתו, השפעתו הסופית איננה משמעותית בסופו של דבר, אפילו משנית ביחס ללא! של האקט הטהור (ז'יז'ק, 1992, עמ' 57).

שלושה ספרים כתבה אליזבת רודינסקו על לאקאן, האיש, חייו ופועלו. רודינסקו היא תלמידה, ומעריצה. המלים "גאונותו של לאקאן" מופיעות אינספור פעמים בספריה , כמעט תמיד בסמיכות למעשה מכוער או מטורלל כלשהו


ז'יז'ק, ס. (1992) תיהנו מהסימפטומים: הוליווד על ספת הפסיכולוג. תל אביב: ספריית מעריב, 2004.

גילת, י. (2017) דלתות: הרהורים בעקבות הסרט "פגישה עם לאקאן" [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-9/11/2017 מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3564


דניאל ארנו הוטרדה מפיזור הנפש שלו וחירשותו והודיעה לו כי בכוונתה לעזוב. כשאמרה לו שהעזיבה קשה לה הציע שתבוא למחרת. היא סירבה ובתמורה חטפה סטירה מצלצלת. Jacques Lacan & Co: A History of Psychoanalysis in France, 1925-1985 ע' 425. (הדבר עורר בה – לקאניסטית, אחרי הכל – יראת כבוד). מטופל אחר סיפר כי פגישותיו עם לאקאן ארכו בין דקה לשעה, כשהממוצע היה 10 דקות, שבמהלכן היה לאקאן מפנה אליו את גבו, מתעסק בניירותיו ומצייר עד שהתפנה להתייחס אליו. 426.



Introductory Lectures on Lacan edited by Astrid Gessert p. 92

Jean Allouch, – Allô, Lacan?– Certainement pas (Paris: EPEL, 1984), 77.

מטופל שרצה להיות רופא הודיע ללאקאן שנרשם לבית הספר לרפואה. בתגובה הכפיל לאקאן את שכרו והמטופל נאלץ לבטל את הרישום.




התחושה של רוע

אף על פי שספרו של לאקאן שתורגם עכשיו לעברית הוא בלתי קריא לחלוטין, זה אחד הספרים הנדירים שיום הוצאתם לאור הוא יום חג. האמת תיאמר: לאקאן הוא אגוז קשה לפיצוח, אך מי שמוכן להתמודד עם משנתו יוצא נשכר, שכן הבחנותיו של גאון רוח זה הן מן החשובות והעמוקות שהועלו ממרתפי נפש האדם בתקופתנו. את הפריצה החשובה של פרויד אל נבכי הנפש ודרכי היווצרותה אי אפשר להבין לעומקה ללא הפרשנות שהעניק למשנה זו לאקאן.

קוסמן הוא חברי מזה שנים רבות אבל על משפטו האחרון קשה לי שלא להשיב: של נעליך! להגדיר את מפעלו של פרויד כמשהו ש"לא ניתן להבין לעומקו" לאור גיבוב שאתה עצמך, רק לפני שני משפטים, הגדרת כ"בלתי-קריא לחלוטין"? אני, למשל, סבור שהבנתי יפה את פרויד בלי לאקאן, ובוודאי שכך הדבר לגבי גדולי האנליטיקאים בעולם שלא טרחו לקראו , ואני גם סבור שפרויד עצמו הבין יפה את עצמו לעמקו גם בלי שזכה להכיר את לאקאן. ואכן קוסמן, ביושר, ממהר לסייג:

כדי לא להטעות את הקוראים עלי להוסיף גם אזהרה. ז'אק לאקאן כתב את מאמריו כמי שנהנה להתעלל בקוראיו; כתיבתו היא כתיבה נרקיסיסטית עד כדי חולניות, ובכל משפט ניכר עד כמה הוא נעדר אמפתיה לקורא. לכן הספר הזה, המרכזי ביותר בכתבי לאקאן, פשוט אינו ניתן לקריאה – גם לאחר הרצון הטוב והמאמץ העצום שהשקיעו בו מתרגמיו לעברית. אדם מן השורה לא יבין אפילו משפט אחד בספר הזה באופן בהיר ומספק, גם לא בשפת המקור. את לאקאן אי אפשר להבין דרך לאקאן. יתר על כן, ממבט ראשון אף נדמה שלאקאן הכותב דומה לאחד ממטופליו הפסיכוטיים, הממלמלים לעצמם דברים חסרי פשר. לאקאן עצמו הכיר בכך ו"תירץ" זאת בדרכו האפולוגטית, בטענה שאת כתביו אין צורך להבין – יש רק לקוראם שוב ושוב עד שהכתוב יחלחל אל מוח הקורא – כביכול מדובר כאן בכתבי קודש או באיזו שירה נעלה.



לאור

מכל מקום, במבט לאחור מעניין לראות את רגע המאמץ העילאי ההוא, הניכר בהאשמות, ויכוחים, פולמוסים וניסיונות לקרב אליו את המוחות המבריקים של פאריס.

מדוע במבט לאחור? משום שאנחנו יודעים כי המפעל שלו, בלי שום ספק, צלח. השדה התיאורטי של לאקאן, שמתחילה היה עמום וסתום וכזה אף נשאר, הוא שדה תיאורטי שאי אפשר בלעדיו, ואין ספק שגם אם הפסיכואנליזה שוב הוּדחה לפינת המדעים, הנה כמו פרויד שאי־אפשר עוד בלעדיו, כך גם אי־אפשר בלי לאקאן לדבר על מקצת המונחים הבונים את הסדר הסמלי של חיינו. למשל, "המדומה, הסמלי והממשי".


לבסוף, בואו נקרא שוב את לאקאן עצמו, כשהוא מתייחס לשאלה שהטרידה אותנו לאורך כל חקירתנו: למה, לכל הרוחות, נהג איש זה לדבר לכתוב בצורה כל כך מוזרה?

בראיון שבסוף "ניצחון הדת" מ-1974 לאקאן הוא מרואיין לא נעים. תשובותיו מעוררות בקורא תחושה דומה לזו שחשו אותם מטופלים שזכו אצלו לשעת "אנליזה" בזמן שמדד חליפה, הסתפר או עשה מאניקור: הוא מפגין עליונות וזלזול. המראיין שואל גלויות:

הכתבים שלך מאוד מעורפלים, מאוד קשים. מי שרוצה להבין את בעיותיו שלו בקוראו אותם נמצא במבוכה עמוקה, חש שלא בנוח. יש לי הרושם שהחזרה לפרויד היא פרובלמטית, שכן ההחזרה שלך את הטקסטים הפרוידיאניים הופכת את הקריאה בפרויד למסובכת עוד יותר.

בתשובה מסביר לאקאן איך הצליח במקום שפרויד נכשל:

זה נובע אולי מהעובדה שגרמתי לתפוס את מה שפרויד עצמו ניסה במשך זמן רב להכניס לראשם של בני זמנו. פירוש החלום לא נמכר היטב בהופיעו, ובמשך חמש-עשרה שנה קנו ממנו אולי שלוש-מאות עותקים. פרויד נאלץ להתאמץ הרבה מאוד על מנת להחדיר למחשבה משהו שהוא בו-זמנית כל כך מדויק וכה מעט פילוסופי כמו הלא-מודע...

הכתבים שלי, לא כתבתי אותם על מנת שיבינו אותם. כתבתי אותם על מנת שיקראו אותם. זה כלל לא אותו הדבר [ההדגשה שלי]. עובדה היא, בניגוד למה שקרה לפרויד, שיש בכל זאת לא מעט אנשים שקוראים אותם. יש להם ללא ספק יותר קוראים משהיו לפרויד במשך חמש-עשרה שנה. לבסוף, כמובן, הייתה לפרויד הצלחה עצומה בחנויות הספרים. מעולם לא המתנתי באורח דומה. הייתה זו עבורי הפתעה גמורה שהכתבים שלי נמכרים. מעולם לא הבנתי איך זה קרה.

...

קרה לי כבר לכתוב, לפני זמן רב, שכפי שמקובל למדי, תוך עשר שנים אחד מכתביי יהפוך לשקוף. אפילו אתה, יקירי, תבין. בתוך עשר שנים, הכתבים שלי, אפילו באיטליה ואפילו מתורגמים כפי שהם, ייראו לכם חסרי משקל, מליצות נבובות. שכן יש משהו משונה למדי, אפילו לגבי כתבים מאוד רציניים, שזה נהיה לבסוף למליצות נדושות. בתוך זמן קצר, אתם תיווכחו, תיתקלו בלאקאן בכל פינת רחוב. כמו פרויד. אה! כל העולם מדמיין שקרא את פרויד מפני שפרויד מתגולל בכל מקום, בז'ורנלים, וכו'. גם לי זה יקרה, אתם תראו, כפי שזה יכול לקרות לכל אחד אם מתעקשים על כך – אם מהדקים במקצת את הדברים, מהדקים סביב נקודה לגמרי מדויקת, שהיא מה שאני קורא לו הסימפטום, כלומר מה שלא הולך (‏39, ע' 83-86).

בואי סבר גם הוא שמטרת סגנון הכתבים הלאקאניאני היא יצירת שינוי בתודעה, שבעקבותיה יהפוך סגנון זה למובן. טיעוניו של לאקאן

מספקים הצצה אל מה שתיאוריה פסיכואנליטית ברורה לחלוטין ובת-מסירה עשויה להיות, ועצם היותם מועברים מיד ליד בחברה אנושית משכילה היא חזרה לקראת הרגע, שבו עשוי להתאפשר קיומו של היגיון אינטר-סובייקטיבי מקובל. לכשתגיע הפסיכואנליזה אל רמה זו, הרי שלצורך הביצוע של תפקידיה התיאורטיים לא יידרשו אז כבר כל עידוני סגנון או, לחלופין, עמימות סגנון – למעשה לא יידרש אז כבר כל סגנון כלל. היא תהא אז, במילותיו של פרויד, "מכשיר אובייקטיבי, כמו החשבון האינפיניטסימלי" (‏18, ע' 12).

כשאני קורא עתה דברים אלה, נראה לי שאני מבין סוף-סוף את סוד הקסם שמהלך לאקאן על מאמיניו. הוא בעצם מבטיח להם כך: שמעו וקראו בסבלנות את הדיבור הביזארי שלי, גם אם אינכם מבינים מילה, חזרו, שמעו וקראו, ויום אחד תגלו שזה דיבור הגיוני להפליא - כמו מתמטיקה! – ואז ידבר כל העולם לאקאניאנית. יומרה מרקיעת-שחקים כזאת אולי אינה מפליאה כיום, אחרי שריצ'רד נוֹל (‎104), בביוגרפיה מטלטלת על יונג, הראה שיונג ייעד את עצמו להיות לא פחות מאשר משיח של דת חדשה. גם לאקאן, אם כן, קיווה להשיג לא פחות מאשר שינוי הלוגיקה של תרבות המערב.

האם הצליח? בואו נשוב אל ספרו של אוונס מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית (‎90), עליו המליץ ז'יז'ק כ"ספר בעל יכולת עוצרת נשימה להסביר מושגים ובעיות מורכבות בדרך פשוטה ונגישה." ההוצאה שכחה להוסיף לשבחים אלה הערה חשובה: שנים אחדות אחרי חיבור המילון פנה אוונס עורף ללאקאן ולתורתו. במאמר כן ונוקב הוא מתאר את שרשרת אכזבותיו מהתיאוריה: כמטופל שלא קיבל ממנה מענה אמיתי לבעיותיו, כמטפל שנאלץ להתמודד עם תחושה הולכת ומחריפה כי אינו עוזר למטופליו, ולבסוף כתאורטיקאי שהמאמץ להסביר את לאקאן ביושר ובלי התחכמויות הביא אותו להבין שאסכולה זו הופכת את הפסיכולוגיה זרה לחלוטין לחשיבה המדעית:

למה היה לאקאן אמור להיות מחוסן מביקורת? האם היה אמור להיות בצורה כלשהי בלתי-טועה, כמו האפיפיור? מהיכן נלקח מעמד בלתי-טועה זה? האם היה, למעשה, רק השלכה של תלמידיו, שהציבוהו בעמדת הסובייקט-האמור-לדעת, הביטוי של לאקאן לעמדת האנליטיקאי מול המטופל? ואם כך, האם "ריפוי" מוצלח פירושו היה לגלות שלאקאן היה זייפן, מתחזה, שבמציאות לא הייתה לו גישה אל האמת יותר מאשר לכל אדם אחר, וקרוב לוודאי שפחות? (ע' 49).

ואם נחזור אל קוסמן,

לי על כל פנים לא היה ספק בעת קריאתי בספר זה שהנקודה העיוורת של לאקאן היתה הצורך הנרקיסיסטי שלו להיראות "חכם מאוד". עלי גם להודות בהרכנת ראש כי מה שנותר עתה, לאחר שהצגתי את דברי ואת הדוגמה של "המכתב הגנוב", הוא במבט לאחור עיוורוני שלי ככותב לעובדה שגם אני גלשתי כאן על פני רשת המלים. ההיסחפות הזאת מגלה לקוראים מאחורי גבי, מן הסתם, את התשוקה הנרקיסיסטית הנסתרת שלי – בניסיוני הנואל לרדוף כאן אחר חוכמת לאקאן ומכתבו הגנוב.


וכך, יותר משלושים שנה אחרי שטף הרהב לעיל, בו התנבא לאקאן כי יהיה יותר מפורסם מפרויד, עינינו הרואות: הלוגיקה שלנו נותרה בעינה והוא נשאר בלתי-מובן.

כה. מה לכל זה ולפסיכואנליזה?

מה, לסיכום, היה לנו? אסכולה שלעולם אין לדעת אם היא משתמשת במילה כלשהי על-פי המילון או על-פי איזה מובן חדש שהמציאה באותו רגע שמייסדה מעולם לא הובן כראוי אפילו על ידי תלמידיו, המכריזים עד היום זה על זה כמי שאינו מבין אותה הבוגדת בשליחותה התרפויטית של הפסיכואנליזה דווקא בתקופה בה הפסיכיאטרים ותעשיית התרופות מעודדים השתעבדות לכימיקלים הסותרת כמה מתובנותיה העיקריות של מורשת פרויד תוך הכחשות והיתממויות שהן עלבון לאינטליגנציה המקבעת נוהלי אינדוקטרינציה, זלזול והתעלמות מביקורת, אותם נהלים שאלה שהפסיכואנליזה יקרה להם מנסים עד היום להתנער מהם והמצליחה להתחמק עד היום מביקורת כי אפילו אנשים אינטליגנטיים חוששים שמא, בתוך כל המלל הבלתי-מפוענח, חבוי רעיון בעל-ערך שלא הבינו, ולכן אינם מעזים לבקרה בגלוי.

יש לי אם כן זכות לבקש מכם – לא, לדרוש ממש – שלא תקראו שום דבר שאומר לאקאן בשם פרויד לפני שקראתם את פרויד עצמו. אם אחר-כך תסיקו שהפסיכואנליזה עצמה היא פגומה ורק לאקאן עשה ממנה תיאוריה גאונית – זה בסדר גמור. באותה מידה זכותכם לקבל את פירוש רש"י לפסוק שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה (שיר-השירים ד 5), לפיו הכוונה היא לא לשדיים אלא למשה ואהרון. רק אל תעשו לפסיכואנליזה ולעצמכם את העוול של התברברות בכל מיני שבילי עקיפין במקום ללכת היישר אל הפגישה עם אחת התורות הכנות, הסקסיות והמטלטלות ביותר בתולדות המחשבה האנושית.

אבל השערורייה החמורה ביותר הקשורה באסכולה זו היא הביזוי המתמשך של שם האב. שמענו איך הסמינר של לאקאן וכל בתי-הספר וכתבי-העת הנוהים אחריו מכנים עצמם עד היום, בהיתממות בלתי-נלאית, "פרוידיאניים" ו"פסיכואנליטיים" מבלי להזכיר במילה את הפלג הבעייתי אליו הם משתייכים. אז בבקשה, דַמיינו את פרויד שומע שכל תורתו מוכרזת כתלויה בטענה בלשנית מפוקפקת, שמטרת האנליזה אינה להפוך את הלא-מודע למודע, ובכלל, שהשיטה שפיתח לריפוי הפרעות נפשיות אינה מרפאת, שמטופלים קיבלו "אנליזה" של חמש דקות, שפסיכואנליטיקאי הוא כל מי שמכתיר את עצמו לכזה, וכיוצא באלה הברקותיו של זה המתקרא ברצינות תהומית "פרויד הצרפתי." היש לכם ספק כי הוא היה רואה בטענות אלה אסכולה אנטי-פסיכואנליטית, לא פחות מתורות אדלר, יונג ואחרים? אבל בעוד כל הפורשים ההם הכריזו בגלוי על פרישתם והגנו עליה באומץ, ולפעמים בצדק, הרי התרגיל האורווליאני של לאקאן "תלמידיי לאקאניאנים, אני פרוידיאני" הוא אחת הרמאויות האינטלקטואליות החמורות ביותר של המאה העשרים.

"לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד" (אבות ב' 5). טענות יש לי לא אל המלמדים את תורת לאקאן אלא אליכם הסטודנטים, המדקלמים את מה ששמעתם בשיעורים אחרים כמקהלת תוכים מאולפת, כאילו השאלה הפשוטה שימיה כימות הדעת "סליחה, לא הבנתי, אתה מוכן לחזור על זה שוב?" שבלעדיה לא ייתכן שום בית-ספר ראוי לשמו, היא טאבו בקורסים כאלה. ובהיעדר ילד שישמיע את ההערה הגואלת על ערוות האדון הצועד בהדר-מלכות בראש התהלוכה, כך נראים כל המריעים לו: חכמים-בעיני-עצמם השותפים לביזיונו.



מקורות

1. אדלר, ב. (2003) פסיכואנליזה והמיניות של האישה. מתוך: הטב, י. (עורך) פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. ע' 235-254.

2. אוגדן, ת. (1989) הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב: עם עובד.

3. אוונס, ד. (2005) מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. תל-אביב: רסלינג.

4. אור-בך, י. (1992) עולמות נסתרים: התבוננויות בתת-ההכרה. תל-אביב: שוקן.

5. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." שיחות, ג: 85-93.

6. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ב'. שיחות, ג: 199-207.

7. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ג'. שיחות, ד: 44-53.

8. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ד'. שיחות, ד: 136-138.

9. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ה'. שיחות, ד: 212-216.

10. אליצור, א. (1996) זמן ותודעה: תהיות חדשות על חידות עתיקות. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת.

11. אליצור, א. (1999) חזרה אל "רצח הנפש" (צבי לוטן: תגובה לאבשלום אליצור. א. אליצור: תשובה ללוטן). שיחות, י"ג: 155-165.

12. אליצור, א. (2004) בשם האב, הבן והרוח הרעה: על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה. מתוך: מדרש בנפש: עיונים בפסיכולוגיה ויהדות לכבוד מרדכי רוטנברג. עורכים: שחר ארזי, מיכל פכלר וברוך כהנא. תל-אביב: "ידיעות אחרונות" עמ' 448-465.

13. אליצור, א. (2005) על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית. http://www.a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=139

14. אנדרסון, ר., עורך (2001) מאמרים קליניים על קליין וביון. תל-אביב: מודן.

15. ארזי, ש., והטב, י. (2002) ADHD – היבטים תרבותיים. נפש, 10: 71-77. ר' http://www.a-c-elitzur.co.il/site/siteCategories.asp?cat=58

16. אריקסון, א. ה. (1960) ילדות וחברה. תל-אביב: פועלים.

17. אשל, ע. (2004) פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית. שיחות, י"ח: 109-124.

18. בואי, מ. (2005) לאקאן. תל-אביב: דביר.

19. בּוֹלַס, כ. (2000) צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תל-אביב: דביר.

20. ביאליק, ח. נ., ורבניצקי, י. ח. (1948) ספר האגדה. תל-אביב: דביר.

21. ביכובסקי, ע. (1998) הערות בעקבות ראיון. פסיכואנליזה, 7: 61-62.

22. בנימיני, י. (1998) בין החוק ל-דבר: בין לאקאן לפאולוס. רסלינג, 5: 42-61.

23. בנימיני, י. (2009) השיח של לאקאן. תל-אביב: רסלינג.

24. בנימיני, י., וצבעוני, ע., (עורכים) (2002) עבד, התענגות, אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות. תל-אביב: רסלינג.

25. ברמן, ע. (1993) פתח-דבר. מתוך: ברמן, ע. (עורך) פרויד ודורה. תל-אביב: עם עובד.

26. גולן, ר. (2002) אהבת הפסיכואנליזה: מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן. תל אביב: רסלינג.

27. גלדמן, מ. (1993) מראה אפלה: הערות לדיון בסיפורו של א. א. פו "המכתב הגנוב." שיחות, ז: 124-134.

28. גלדמן, מ. (1998) ספרות ופסיכואנליזה: סקירה ביקורתית. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

29. גסר, נ. (1999) "תנאיה של מסירה": בעקבות קריאה ב-QUARTO 66 שנושאו השואה. פולמוס, כתב-עת פסיכואנליטי, 12: 48-51.

30. הטב, י. (עורך) (2003) פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. תל-אביב: דיונון.

31. ואנייה, א. (2003) לאקאן. תל-אביב: רסלינג.

32. ויניקוט, ד. ו. (1995) משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

33. ז'יז'ק, ס. (1999) מדוע הפרוורסיה איננה חתרנות. פולמוס, כתב-עת פסיכואנליטי, 12: 33-40.

34. יובל, י. (2001) סערת נפש. תל-אביב: קשת.

35. לוי-ולנסי, א. אמדו (1979) הדרכים והמכשלות בפסיכואנליזה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

36. לאקאן, ז'. (1989) פתח דבר מתוך הפונקציה והשדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה. שיחות, ד: 54-56.

37. לאקאן, ז'. (1992) טלויזיה. כפר-סבא: חנות הספרים.

38. לאקאן, ז'. (2006) על שמות האב. תל-אביב: רסלינג.

39. לאקאן, ז'. (2006) ניצחון הדת. נאום לקתולים. תל-אביב: רסלינג.

40. לאקאן, ז'. (2008) מהי הוראתי. תל-אביב: רסלינג.

41. לורנץ, ק. (1969) הרע לכאורה: על התוקפנות בטבע. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

42. מיגלין, פ. (1993) ההיסטרית תיאורטיקאית מופלאה. פסיכואנליזה, 1:

43. מיטשל, ס. (1993) תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים.

44. מילר, ז'.-א., ואחרים (שנה?) מפגש: לאקאן – הדרך לקליניקה. תל-אביב (?): הספריה הפרוידיאנית מספר 0 [כך במקור!].

45. מילר, ז'.-א. (2001) על מראיות העין (SEMBLANTS) ביחס בין המינים. פולמוס, 16: 10-19.

46. מילר, ז'.-א. (2001) עצם האנליזה. ירושלים: כתר.

47. מילר, ז'.-א. (2002) בדרכו של לאקאן. ירושלים: כתר.

48. נוי, פ. (1999) הפסיכואנליזה והיצירתיות. תל-אביב: מודן.

49. סטור, א. (1983) הדינאמיקה של היצירה. תל-אביב: פועלים.

50. סטור, א. (1999) הכלב השחור של צ'רצ'יל ותופעות אחרות בנפש האדם. תל-אביב: דביר.

51. פופר, ק. ר. (1977) מדע, השערות והפרכות. מתוך: ספר מקורות לקורס פילוסופיה של המדע. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

52. פיצ'וטקה, א. (1990) "מתמחה": סובייקט או אובייקט? חדש אות, העיתון הפסיכואנליטי, 6: 9-11.

53. פיצ'וטקה, ס. (1995) המעבר (Passe) – מבוא. פסיכואנליזה, 3: 57-61.

54. פרויד, א. (1936/1977) האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.

55. פרויד, ז. (1900/2007) פירוש החלום. תל-אביב: עם עובד.

56. פרויד, ז. (1901/1972) פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום: על שיכחה, פליטת-פה, מעשה-שגגה, אמונת-הבל וטעות. רמת-גן: מסדה.

57. פרויד, ז. (1966-1968) כתבי זיגמונד פרויד. תל-אביב: דביר (להלן: כתבים השנה מציינת את שנת ההופעה במקור).

58. – (1906) השיגיונות והחלומות בסיפור "גראדיווה של ו' ינסן. כתבים, ב: 31-92.

59. – (1910) זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י. כתבים, ב: 111-167.

60. פרויד, ז. (1911/2006) שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה. צפת: ספרים.

61. – (1914) משה של מיכאל-אנג'לו. כתבים, ב: 9-30.

62. – (1913) טוטם וטאבו: מקבילות אחדות בחיי הנפש של הפראים ושל הנאורוטיקנים. כתבים, ג: 7-146.

63. – (1915-1917) מבוא לפסיכואנליזה. כתבים, א: 3-204.

64. – (1923) האני והסתם. כתבים, ד': 138-170.

65. – (1927), עתידה של אשליה. כתבים, ה: 117-178.

66. – (1927) דוסטוייבסקי ורצח-האב. כתבים, ב: 167-182.

67. – (1932) לעניין של השקפת עולם. כתבים, ה: 303-323.

68. – (1932) הנשיות. כתבים, ה: 267-286.

69. פרויד, ז. (1905/1994) קטע מתוך אנליזה של היסטריה. מתוך: ברמן, ע. (עורך) פרויד ודורה. תל-אביב: עם עובד.

70. פרויד, ז. (1918/1999) איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות. תל-אביב: ספרים.

71. פרויד, ז. (1937/2002) אנליזה סופית ואינסופית. מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. ע' 201-226. תל-אביב: עם עובד.

72. פריד, י. (1987). פסיכופתולוגיה –פגישה ראשונה. תל אביב: אוניברסיטה משודרת.

73. קארדינאל, מ. (1985) מילים כדי לומר זאת. תל-אביב: אדם.

74. קוהוט, ה. (1984/2005) כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.

75. קייסמנט, פ. (1985) ללמוד מן המטופל. תל-אביב: דביר.

76. רודינסקו, א. (2005) מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו? תל-אביב: רסלינג.

77. ריבניצקי, א. (2003) החזרה לפרויד – התיאוריה הלאקאנית. מתוך: הטב, י. (עורך) פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. ע' 223-234.

78. שגיב, א. (2005) הקוסם מלובליאנה. תכלת: כתב-עת למחשבה ישראלית, 20: 83-119.

79. (ללא שם) (1998) מישור ההטלה. פסיכואנליזה, 7: 63.

80. Boynton, R. S. (1998) Enjoy your Zizek! An excitable Slovenian philosopher examines the obscene practices of everyday life – including his own. Lingua Franca, 7: 41–50.

81. Brown, N. O. (1959) Life against Death: The Psychoanalytic Meaning of History. New York: Random.

82. Chessick, R. D. (1987) Lacan's practice of psychoanalytic psychotherapy. American Journal of Psychotherapy, 41: 571-579.

83. Chessick, R. D. (1987) Book review of A Clinical Introduction to Lacanian Psychoanalysis: Theory and Technique by B. Fink. American Journal of Psychiatry, 155: 298-300.

84. Cozolino, L. (2002) The Neuroscience of Psychotherapy: Building and Rebuilding the Human Brain. New York: Norton.

85. Bulhak, A. C. http://www.elsewhere.org/cgi-bin/postmodern/

86. Bychowski, G. (1968). Evil in Man: The Anatomy of Hate and Violence. New York & London: Grune & Straton.

87. Chomsky, N. (1995?) Noam Chomsky on postmodernism. http://www.mrbauld.com/chomsky1.html

88. Clarkin, J. F., Levy, K. N., Lenzenweger, M. F., Kernberg, O. F. (2007) Evaluating three treatments for borderline personality disorder: A multiwave study. American Journal of Psychiatry, 164: 922-928.

89. Dawkins, R. (1998) Postmodernism Disrobed. Nature, 394: pp. 141-143.

90. Evans, D. (2005) From Lacan to Darwin. In J. Gottschall and D. S. Wilson [Eds.] The Literary Animal: Evolution and the Nature of Narrative, pp.38-55. Evanston: Northwestern University Press.

91. Fisher, S., & Greenberg, R. P. (1996) Freud Scientifically Reappraised: Testing the Theories and Therapy. New York: Wiley.

92. Freud, S. (1954-1973) The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Henceforth: SE). London: Hogarth Press [Dates indicate date of writing].

93. (1938) An Outline of Psychoanalysis. SE, 23: 139-208.

94. (1911) Psychoanalytical notes on an autobiographical account of paranoia (dementia paranoides). SE, 12: 1-82.

95. (1905) Jokes and their Relation to the Unconscious. SE, 8.

96. Guntrip, H. (1956) Psychotherapy and Religion. New York: Harper and Brothers

97. Lee, J. S. (1990) Jaques Lacan. Amherst: University of Massachusetts Press.

98. Leichsenring F. (2005) Are psychodynamic and psychoanalytic therapies effective? A review of empirical data. International Journal of Psychoanalysis, 86(3): 841-68.

99. Leichsenring F. (2008) Effectiveness of Long-term Psychodynamic Psychotherapy. Journal of the American Medical Association, 300: 1551-1565.

100. Loftus, E. (1980) Memory: Surprising New Insights into How We Remember and Why We Forget. Reading, MA: Addison Wesley.

101. Masson, J. M. (1984) The Assault on Truth: Freud's Suppression of the Seduction Theory. New York: Farrar, Straus and Giroux.

102. Meissner, W.W. (1984) Psychoanalysis and Religious Experience. New Haven: Yale University Press.

103. Milrod, B., Leon, A. C., Busch, F., Rudden, M., Schwalberg, M, Clarkin, J., Aronson, A, Singer, M, Turchin, W, Klass, E. T., Graf, E., Teres, J. J., and Shear, M. K. (2007) A randomized controlled clinical trial of psychoanalytic psychotherapy for panic disorder. American Journal of Psychiatry, 164: 265-272.

104. Noll, R. (1997) The Aryan Christ: The Secret Life of Carl Jung. New York: Random House.

105. Parker, I. (2003) Therapy versus Lacanian psychoanalysis. International Journal of Critical Psychology, 7: 170-172.

106. Rusansky-Drob, L. (2004) A Lacanian approach. In Freeman, A., Stone, M. H., and Martin, D. (Eds.) Comparative Treatments for Borderline Personality Disorder, pp. 185-214. New York. Springer.

107. Roudinesco, E. (1997) Jacques Lacan. Cambridge: Polity Press.

108. Schreber, D. P. (Macalpine & Hunter, eds.) (1955). Memoirs of my Nervous Illness. London: Wm. Dawson & Sons.

109. Sokal, A., & Bricmont, J. (1998) Fashionable Nonsense: Postmodern Intellectuals' Abuse of Science. New York: Picador.

110. Stockholder, G. (1998) Lacan versus Freud: Subverting the Enlightenment. American Imago, 55: 361-422.

111. Waite, R. G. L. (1971) Adolf Hitler's anti-Semitism: A study in history and psychoanalysis. In Wolman, B. B. [Ed.] The Psychoanalytic Interpretation of History. New York: Basic Books. Pp. 192-230.

112. Waldron, S. and Fonya, H. (2004) Psychodynamic features of two cognitive-behavioural and one psychodynamic treatment compared using the analytic process scales. Canadian Journal of Psychoanalysis, 12: 346-368

113. Weinberger, J., & Westen, D. (2001). Science and psychodynamics: From arguments about Freud to data. Psychological Inquiry, 12: 129-166.



ראשית אני מפציר בכל סטודנט/ית השוקלים ללמוד איזה קורס הקשור בלאקאן לראות הרצאה זו במלואה כאן. אפשר ורצוי לחזור אחורנית בכל פעם שלא הבנתם איזה משפט – דהיינו: בכל משפט.

עכשיו קראו את הטקסט הלא-ייאמן הזה של ידידי פרופ' אדמיאל קוסמן על לאקאן

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2966774

כך הוא פותח:

"אף על פי שספרו של לאקאן שתורגם עכשיו לעברית הוא בלתי קריא לחלוטין, זה אחד הספרים הנדירים שיום הוצאתם לאור הוא יום חג. האמת תיאמר: לאקאן הוא אגוז קשה לפיצוח, אך מי שמוכן להתמודד עם משנתו יוצא נשכר, שכן הבחנותיו של גאון רוח זה הן מן החשובות והעמוקות שהועלו ממרתפי נפש האדם בתקופתנו. את הפריצה החשובה של פרויד אל נבכי הנפש ודרכי היווצרותה אי אפשר להבין לעומקה ללא הפרשנות שהעניק למשנה זו לאקאן."

"גאון רוח"? "הבחנות חשובות ועמוקות"? ובעיקר: "אי-אפשר להבין את פרויד בלעדיו"? מה שאומר שרוב הפסיכואנליטיקאים בימינו אינם מבינים את פרויד וכמובן שפרויד עצמו לא הבין את עצמו כי לרוע מזלו נבצר ממנו להכיר את "גאון הרוח" הנ"ל?

אז לא, ממש לא. כי קוסמן, ביושר נוגע-ללב, ממהר להוסיף:

"כדי לא להטעות את הקוראים עלי להוסיף גם אזהרה. ז'אק לאקאן כתב את מאמריו כמי שנהנה להתעלל בקוראיו; כתיבתו היא כתיבה נרקיסיסטית עד כדי חולניות, ובכל משפט ניכר עד כמה הוא נעדר אמפתיה לקורא. לכן הספר הזה, המרכזי ביותר בכתבי לאקאן, פשוט אינו ניתן לקריאה — גם לאחר הרצון הטוב והמאמץ העצום שהשקיעו בו מתרגמיו לעברית. אדם מן השורה לא יבין אפילו משפט אחד בספר הזה באופן בהיר ומספק, גם לא בשפת המקור. את לאקאן אי אפשר להבין דרך לאקאן. יתר על כן, ממבט ראשון אף נדמה שלאקאן הכותב דומה לאחד ממטופליו הפסיכוטיים, הממלמלים לעצמם דברים חסרי פשר. לאקאן עצמו הכיר בכך ו"תירץ" זאת בדרכו האפולוגטית, בטענה שאת כתביו אין צורך להבין — יש רק לקוראם שוב ושוב עד שהכתוב יחלחל אל מוח הקורא — כביכול מדובר כאן בכתבי קודש או באיזו שירה נעלה."

ובעברית פשוטה: גאון, אבל כל דברי גאונותו הם חרטא-ברטא! ואני ממש לא יכול לא להביא שוב את המשפט הקובע: "אדם מן השורה לא יבין אפילו משפט אחד בספר הזה באופן בהיר ומספק, גם לא בשפת המקור." ואת זה אומר מי שמזה עשרות שנים רכון על הטקסטים האלה! דמיינו בבקשה את אדמיאל קוסמן מנסה להבין מה, בשם שמים, יש ב"פאלוס" – כן, אותו בולבול שמזה אלפי שנים מתעללים בו מוהלים בני שלוש דתות – שעכשיו הוגדר כ...שווה לשורש הריבועי של מינוס אחד! וזאת, חובה להזכיר, ע"י אדם שלא הבין דבר וחצי-דבר במתמטיקה, ואפילו קו-השבר ב"משוואתו" המפורסמת אינו מציין חילוק אלא סתם תוספת בלבול לקורא המבולבל גם ככה בין סתם בולבול לבין הפניס החסר של האישה וכיוצא באלה זיוני מוח אינסופיים.

אבל קוסמן, כאמור, רואה כאן הבחנות עמוקות של גאון רוח. בואו ניתן לו להמשיך:

"אז איך אפשר בכל זאת לגשת אל בליל המלים הזה? הנה הצעתי: הואיל ולאקאן עורר סביבו הדים רבים כל כך — ואלו עוררו תלי־תלים של דיונים, וכתוצאה מכך ספרים רבים סיכמו מהלכים לאקאניאניים בדרכים שונות; אפשר היום למצוא בקלות רבה ספרות מעולה (גם בעברית) המציגה משנה זו בבהירות הראויה. בדיעבד, כמי שקרא במרוצת השנים ספרים ומאמרים רבים על משנתו, מצאתי עתה את הקריאה בספר הזה בעברית מענגת במיוחד. קריאתי הייתה מלווה הפעם בידיעה מראש שכתב סתרים זה לא אמור להיות מובן לאדם מן השורה. אך במקום התסכול שליווה את קריאותיי הקודמות תפס אותי איזה חיוך משועשע, ובתחושת השחרור הזאת העזתי לומר לעצמי פה ושם שאכן, הפלא ופלא, דבריו מובנים לי הפעם."

ואללה! אז זה סוף-סוף כן הצליח אחרי כל כך הרבה שנות מאמץ? קוסמן סוף-סוף כן הבין פה ושם איזו אמירה בין דפי החרטטת? לעניות דעתי, אם היה קוסמן משקיע את כל הטרחה הזאת על פלט מחשב אקראי העושה סימולציה של לאקאן (ויש תוכנות כאלה) היה מגיע לאותו הישג – פשוט עובדה סטטיסטית. אבל קוסמן עצמו יודע את זה היטב, כי כך, מילה במילה, הוא מסיים:

"לי על כל פנים לא היה ספק בעת קריאתי בספר זה שהנקודה העיוורת של לאקאן הייתה הצורך הנרקיסיסטי שלו להיראות "חכם מאוד". עליי גם להודות בהרכנת ראש כי מה שנותר עתה, לאחר שהצגתי את דברי ואת הדוגמה של "המכתב הגנוב", הוא במבט לאחור עיוורוני שלי ככותב לעובדה שגם אני גלשתי כאן על פני רשת המלים. ההיסחפות הזאת מגלה לקוראים מאחורי גבי, מן הסתם, את התשוקה הנרקיסיסטית הנסתרת שלי — בניסיוני הנואל לרדוף כאן אחר חוכמת לאקאן ומכתבו הגנוב."

הניסיון לרדוף אחר חוכמת לאקאן הוא "נואל" – את זה אומר אחד מחסידיו, לא אני. אבל לא רק קוסמן. חסיד מושבע שלו בשם מלקולם בואי

אז אני חוזר אליכם, הסטודנטים שחושבים ללמוד על לאקאן, הקשיבו להרצאה הזאת מהתחלה ועד הסוף. ראו איך עשה פסיכיאטר רמאי ומרושע קריירה שעשתה אותו מיליונר, בעיקר בשיטת הטיפול המקוצר שאפשרה לו לגבות הון עתק על פגישות של כמה דקות בעודו מסתפר או עושה פדיקור, ובערוב ימיו – אפילו "פגישות" בהן פתח את הדלת, לקח את התשלום וטרק אותה בפני ה"מטופל" הנדהם, שהלך הביתה לנסות לפענח – ממש כמו קוסמן – את המשמעות העמוקה של פגישה זו עם "גאון הרוח" הצרפתי. הקשיבו לווידאו הזה וראו איך אפשר למלא הרצאה שלמה בקטעי-משפטים שאינם מתחברים לכלום, הבעות פנים מיוסרות, זעקות מחאה רועמות שאיש אינו מעז לשאול על מה בדיוק, המהומים, שתיקות דרמטיות – והכל בלי לומר אפילו משפט אחד שעליו יסכימו שני לקאניאנים.

והעיקר, אם תראו את הסרט במלואו תחזו ברגע הבלתי-נשכח שבו קם אחד הסטודנטים, מתפרץ לדברי לאקאן במונולוג בלתי-ברור לחלוטין ואז שופך על לאקאן מים מהכד לפני שהמארגנים ההמומים מתעשתים ומוציאים אותו החוצה. הבחור, כיום אמן מוערך, נתן בכך פארודיה מעולה על הגיגיו של המרצה. אם יש בכם יושר אינטלקטואלי, תצטרכו להודות כי הסיבה שנתנו לסטודנט הזה לדבר כל כך הרבה זמן היא כי לפני האקט המטורף בעליל לא העז איש להתערב כי כולם היו משוכנעים שהוא דובר לקאניאנית!

זו הייתה רק ההקדמה לדראמה הגדולה. רק - - שנים אחר כך חטף לאקאן אירוע מוחי חמור, שהותיר אותו אפאזי, כלומר נטול יכולת דיבור. בראייה לאחו ר אין לשלול, לעניות דעתי, כי ליקוי מינורי מסוג זה כבר פגע בלאקאן שנים רבות מוקדם יותר ו"הוטמע" אל אישיותו הפסיכופאטית כפי ששחקנים דגולים מטמיעים גמגום מולד או טיקים, ורק החמיר אחרי האירוע המוחי. כך או כך, עכשיו לאקאן דיבר באמת שטויות שאף אחד – אבל אף אחד – לא הבין. הבת יודית והחתן הנכלולי, הלא הוא ז'אק-אלן מילר שהפך את "כתבי" לאקאן למונופול משגשג,

מסקנות:


א. כל טיפול לקאניאני הוא הונאה במקרה הטוב וסיכון שלום המטופל במקרה הפחות טוב. כשם שההמלצה המקצועית לכל פונה לטיפול היא לבקש לדעת את הכשרתו של המטפל ואם הוא בעל רישיון, כן יש לברר עם המטפל הלקאניאני אם עבר הכשרה מקצועית מקובלת מלבד זו הלקאניאנית, ואז אם הוא שותף לדעה של האסכולה כי טיפול אינו אמור לרפא, וכי משך שעת הטיפול אינה צריכה להיות קבועה.

ב. הסתדרות הפסיכולוגים וכל ארגוני המטפלים חייבים לצאת בגילוי-דעת חד-משמעי בעניין קיצור שעות הטיפול, בוודאי כל עוד הוא לא מלווה בהורדה תואמת של התשלום. לא ייאמן שעבירה אתית כה בוטה נעשית בריש גלי ואין מוחה רק בשל יראת-הכבוד המגוחכת שמעוררת אסכולה שדבריה יוצרים רושם של עמקות לא מובנת.

ג. כל מוסד אקדמי המציע קורס בתורת לאקאן או, חמור יותר, מחייב ללמוד קורס כזה, מפר את החוזה הבסיסי בין האקדמיה לבין הסטודנטים בכך שהוא מלמד חומר שאינו עומד בשום סטנדרט של אמינות המקובל באקדמיה, ולכן חשוף לתביעת נזיקין מצד הסטודנטים. כל סטודנט שלומד את לאקאן מבזבז את כספו ושנותיו הטובות ביותר על מצבור טקסטים נטול תוכן ומובן.






0 views0 comments

Recent Posts

See All

What Would Freud Say About That? Consumerism

Sigmund Freud's theories have had a profound impact on our understanding of human behavior and motivation, and this includes our relationship with consumerism. Freud's work on the psyche and the role

Relationship between Freud and culture

One of the central themes of the film is the relationship between Freud and culture. Freud's ideas about the role of the unconscious in shaping human behavior and the ways in which society shapes the

Freud's significant impact on culture and society

Sigmund Freud's psychoanalysis has had a significant impact on culture and society, both in the past and in the present. One of the most notable areas in which psychoanalysis has had an impact is in t

bottom of page