זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית. חלק א'

אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)

תקציר

"שנאה מטפיזית" היא שנאה שאינה מבוססת על נימוקים מציאותיים, אך עוצמתה אינה פחותה מהשנאה לאויב אמיתי. שתי דוגמאות מהיהדות לשנאה כזאת – המצווה להשמדת עמלק והתיעוב כלפי החזיר – נלמדות במאמר זה מתוך המקרא, המדרש, ההלכה, הקבלה ושאר מקורות היהדות. ההסבר לתופעה מוצע על-פי הפסיכואנליזה ומגוון הזרמים בה: הפסיכואנליזה הקלאסית, פסיכולוגיית ה"אני," תיאוריית יחסי-האובייקט, פסיכולוגיית ה"עצמי" והפסיכואנליזה ההתייחסותית. שורשי השנאה המטפיזית נעוצים בלא-מודע, שם רוחשים דחפים תוקפניים (קנאה ושנאה כלפי בני משפחה ודמויות סמכותיות) ומיניים (גילוי עריות, הומוסקסואליות ובעיקר אוננות) שרוב הדתות, ובעיקר היהדות, אוסרות עליהם בחומרה. הבושה והאשמה המתעוררות בתגובה לדחפים אלה מפעילות מגוון מנגנוני הגנה כמו הדחקה, הכחשה, השלכה ועיצוב-תגובה, המתעצמים עד להתפתחות דיכאון, מחשבות רדיפה ושנאה עצמית עד כדי התאבדות. הקונפליקט מוחרף על רקע הנרקיסיזם הנורמלי, שגם אותו מדכאות הדתות, ובהן היהדות, ע"י הדרישה לשפלות-רוח קיצונית בפני האל. סכסוכים אלה מובילים לפיצול הולך וגובר של הרגש והחשיבה: מחד מתפתח "עצמי" אידיאלי, נרקיסיסטי באופן קיצוני, כגון האלוהים או העם הנבחר, ומאידך "עצמי" שלילי שהוא התגלמות הרוע, כגון עַם המוכרז כאויב נצחי או חיה המוגדרת כיצור הטמא ביותר. פיצול זה מעניק הפוגה מהסכסוכים הנפשיים, אבל באופן בלתי-נמנע מעורר האובייקט השנוא גם הזדהות, קנאה ואפילו משיכה מינית. לפיכך הפיתרון אינו יציב: עם הזמן חוזרת השנאה ופונה נגד בני עמו של השונא, נגד בני משפחתו ולבסוף נגד עצמו. ואכן, בחקירה מעמיקה יותר של האמונה וההיסטוריה היהודית, כמו גם של כל אידיאולוגיה המלבה שנאה מטפיזית, מתגלית שנאה נרחבת (עד כדי מעשי רצח והתאבדות המוניים) מצד הקבוצה השונאת כלפי עצמה. נראה כי דמות מבלבלת של הורה אוהב-שונא, שהופנמה בתקופת הילדות, היא שורש יחסי-האובייקט הפתולוגיים המניעים את התהליך כולו. היהדות עצמה הייתה מודעת לסכנותיה של השנאה המטפיזית: הפסיקה, המסורת וההגות היהודית השתדלו כבר מימי קדם למנוע אותה בדרכים דומות לאלו של התרפיה הפסיכואנליטית. מסקנות אלה מורחבות מהשנאה לעמלק ולחזיר ביהדות אל דוגמאות כלליות של שנאה מטפיזית בתרבות האנושית: גזענות, פנאטיות, שוביניזם, התעללות בבעלי-חיים, רצח סדרתי ורצח-המונים.

התקציר בקיצור

חקירת עמלק והחזיר מעניקה את ההבנה העמוקה ביותר של היהדות.

תוכן

פתח-דבר: השנאה כטעם החיים

‏ב. מבוא פסיכואנליטי: נפש היחיד ונפש העם

חלק ראשון: עמלק

‏ג. השונא בעיני עצמו: עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם

‏ד. הג'נוסייד הראשון

‏ה. למה? ככה! הניסיון לדחות את המוסר האוטונומי

‏ו. עמלק ההיסטורי: התאום הנסתר

‏ז. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

‏ח. כמידת הקִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

‏ט. אמור לי מי אלוהיך...

‏י. ...ואומר לך מי אויבך

‏יא. כמידת האחווה כן סכנת ההשמדה: הטרגדיה של שבטי רחל

‏יב. עמלק המיתי: תמונת ראי

‏יג. הפַּרַנויה מתעצמת: עמלקים בכל מקום ובכל זמן

‏יד. מעגל השנאה מתרחב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא – רק תשמיד אותו

‏טו. הפַּרַנויה יוצאת משליטה: אֶדום נבלע בישראל – אבל משתלט על העולם

‏טז. להבין הכל פירושו לסלוח הכל

‏יז. שיבת המודחק: נחשו מי בא לסעודת פורים

‏יח. פרי התובנה: רה-הומניזציה של הגוי

חלק שני: החזיר

‏יט. חזירולוגיה למתחילים

‏כ. מקורות התיעוב: שנאת החזיר כסימן היכר לדת-ישראל

‏כא. נימוקים רציונליים

‏כב. אירציונליות כנימוק בפני עצמו

‏כג. אישום ראשון: אנחנו מבדילים, החזיר מבלבל

‏כד. חטא על פשע: מישהו פה חושב שהוא בן אדם

‏כה. החזיר שבפנים

‏כו. גועל-נפש – אתה ממש דומה לי!

‏כז. משנאת החיה אל שנאת הזר: האבולוציה ההפוכה של קונראד לורנץ

חלק שלישי: השנאה המטפיזית

‏כח.אבי אבות השנאה: טומאת הגוף בעיני היהדות

‏כט. ההדחקה ועונשה: האשה הופכת לערווה מהלכת

‏ל. הטירוף בשיאו: האוננות מוכרזת כמגפה

‏לא. מהגוף אל הגוי: הנוכרי כמקור תשוקה

‏לב. מהגוף אל החיה: בעל-החיים כמקור תשוקה

‏לג. המחיר: קרבן החיה

‏לד. שיבת המודחק: קרבן האדם מופיע מחדש כ"קידוש השם"

‏לה. מקורות אבולוציוניים ונפשיים להכחדה העצמית

‏לו. המשפחה כמקום סכנה: הביוגרפיה המונוטונית של הרוצח הסדרתי ורוצח-ההמונים

‏לז. המונוטוניות של הרוע: יוגוסלבים, רואנדים ואנטישמים

‏לח. “Hier ist kein warum”: הכשל האונטולוגי בחקר השנאה

‏לט. רשות הדיבור ליהדות

‏מ. הפסיכואנליזה של השנאה המטפיזית – יש גם תיראפיה?

סיכום המודל הפסיכואנליטי: השיטה שבשיגעון השנאה

‏מא. סוף דבר: ושנאת לרעך כמוך

ביבליוגרפיה

מפתח

תודות

גרסה ראשונה של מאמר זה פורסמה בספר "בכוּר היצירה: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם" בעריכת חמי בן-נון, הוצאת "שערי משפט" 2005. אני מודה לנועם אורדן, ד"ר שחר ארזי, ד"ר שחר דולב, אורי חקק, ד"ר יצחק מנדלסון, מיכאל פרי ופרופ' אבי שגיא על הערותיהם המועילות; לד"ר ינינה ופרופ' קלמן אלטמן על הנסיעה ל"קן הנשרים" באוברזלצבורג; לפרופ' ג'ון ס. קפקא, פסיכיאטר, על הערותיו לפתוגרפיה של היטלר ועל התפקיד שמילא דודו ד"ר בלוך בחיי משפחת היטלר; לעומרי בהם על המסע לאושוויץ ועל השיחות במהלכו; לאחי בנימין-זאב על ידיעותיו בחיות המשק ולאחי רפאל-יוסף על הטיולים לאזורי מחייתם של חזירי הבר; למורתי וחברתי ד"ר רונית אלוני על שיעוריה המאלפים במיניות האדם; לתלמידי וידידי הרב יוסף-יצחק קוזעצקי שפתח בפניי פתח לתורת חב"ד. לתודות רבות מספור ראויים כמה גולשים אלמונים שהעירו הערות רבות-ערך לגרסאות קודמות של מאמר זה באינטרנט. תודה מיוחדת לד"ר יעקב מרגולין, לשעבר הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב, על עזרתו האדיבה בענייני רצח סדרתי.

משה, אהרן וחור מול המלחמה בעמלק

ג'ון אוורט מיאליס (Miallis), 1871

א. פתח-דבר: השנאה כטעם החיים

קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר ה-29 באפריל 1945, בבונקר התת-קרקעי של בניין הרייכסקנצלאי בברלין, סיים אדולף היטלר להכתיב למזכירתו את צוואתו המדינית. גם עתה, כשהחיים איבדו בעיניו כל ערך, נשאר דבר אחד חשוב לו יותר מכל: "יחלפו מאות שנים אולם מהריסות ערינו ומצבותינו תצמח מחדש השנאה לאלה האחראים לה בסוף חשבון. אלה הם האנשים שלהם אנו צריכים להודות על כל זה: היהדות הבינלאומית ועוזריה."

בדברים עצמם לא היה חידוש. עוד בהיותו בן חמש-עשרה הפטיר "זה אינו שייך ללינץ" כשעבר ליד בית כנסת בעיר הולדתו, , רסיס ראשון מנהרות הקצף אותם עתיד היה להגיר על העולם כולו. עכשיו, מעיר שיירר,1 "בשעות האחרונות של חייו, הוא חזר להיות הצעיר מימי הביבים של וינה ותקופת מרתף הבירה במינכן." גם פסט מעיר על אותה "צפידות מוקדמת ושלמה" בנפשו של היטלר, שנותרה ללא שינוי במשך כל השנים שחלפו מאז המהפך שעבר בצעירותו. אז, התקוממו רגשותיו "אלף פעמים ואחת" נגד האמונה שהחלה משתלטת עליו, עד שנכנע לה:

בכל אשר הלכתי התחלתי לראות יהודים, וככל שראיתים כך נבדלו בעיניי ביתר חריפות משאר בני-האדם. העיר הפנימית והרבעים מצפון לתעלת הדאנובה רחשו במיוחד אנשים שאפילו למראית-עין לא דמו עוד כלל לגרמנים… כל זה ספק אם אפשר היה לומר שהיה מושך את הלב ביותר, אך הוא נעשה מבחיל ממש כאשר, בנוסף על זיהומם הפיזי, גילית את כתמי הלכלוך על מוסרו של "העם הנבחר" הזה… כלום הייתה איזו צורה של זוהמה או הפקרות, ובפרט בחיי התרבות, שאין ליהודי אחד לפחות חלק בה? אם נעצת סכינך אפילו בזהירות במורסה מעין זו, מוצא היית, כמו רימה בגוף מרקיב, תכופות מסונוור מן האור הפתאומי – יהודון!4,ע'45

הוא לא מספר על מגע של ממש עם אחד היהודים האלה – שיחה, היכרות או סכסוך – ונראה כי די היה במראם כדי להעיר בו את ההכרה כי הם אויבי האנושות, וגרוע מזה: אויבי האלוהים עצמו: "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא-עולם הכל-יכול: בכך שאני מתגונן מפני היהודי אני נאבק למען פועל-ידו של אדון-עולם." ,ע'679

היהודים נגד האלוהים – זו הייתה בעיני היטלר המערכה שגורלו הועיד לו לקחת חלק בה. אפיזודה משנת 1920 בערך, והוא עוד דמות שולית בזירה הפוליטית במינכן, מלמדת איזה מקום תפסה שנאת היהודים בנפשו: הוא ישב עייף ושותק משך כשעה עד שבמקרה אמרה המארחת משהו ידידותי על היהודים,

רק אז התחיל לדבר ודיבר בלי הפסק. כעבור זמן-מה הדף את כיסאו לאחור ועמד על רגליו, בעודו מדבר, או ביתר-דיוק צורח, בקול אדיר וחודר שכמותו לא שמעתי מעולם מפי איש זולתו. בחדר הסמוך התעורר ילד והתחיל לבכות. לאחר שמשך יותר מחצי שעה נשא נאום שנון למדי אבל חד-צדדי עד מאוד על היהודים, פסק פתאום, ניגש אל המארחת שלו, ביקש סליחה, ובנשקו את ידה פנה ללכת.4,ע'143-4

תגובה כמעט זהה ראה עד-ראייה אחר, יוזף הל, ב-1922: הוא שאל את היטלר, "שעד לרגע הזה דיבר בשלווה ובנימה שקולה," מה דעתו לעשות ביהודים כשיגיע לשלטון. היטלר "חדל להתבונן בפניי והחל לבהות מעל לראשי לתוך החלל הריק. קולו עלה לטונים גבוהים עד שנתקף מעין עווית. לבסוף פתח בצעקות, משל הייתי אסיפת-עם שלמה."2,ע'15 אותו דימוי של השנאה כסם מחזק מהדהד בסצנה הידועה מ"הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין: היטלר משמיע נאום נלעג ופומפוזי עד הגיעו לנושא "יהודים." אז הוא פולט פתאום נחרת חזיר, פניו מתעוותות בטירוף, הדיבור עולה לצריחה ואפילו המיקרופונים נרתעים אחורנית, היטלר עובר לאיים על העולם כולו ואז מתרגמת הקריינית ביובש: "הפיהרר אומר שעם כל העמים האחרים הוא רוצה רק שלום." בוודאי הרגיש האמן, בגאונותו האינטואיטיבית, כי בשנאת היהודים ביטא היטלר את שנאתו לעולם כולו.

שנאה זו נוצקה בהתמדה אל תיאור אפוקליפסה קוסמית: "אם, בעזרת האני-מאמין המרקסיסטי שלו, ינחל היהודי ניצחון על שאר עמי העולם, יהיה כתרו זר-הקבורה של האנושות וכוכב-הלכת הזה ישוט לו בחלל האוויר, כמו ששט לפני מיליוני שנים, באין עליו בני-אדם."2,ע'108 ואם תשרוד, במקום כלשהו, אפילו משפחה יהודית אחת, "תיעשה אותה משפחה מרכז-חיידקים לחתרנות חדשה."2,ע'679 וכשהצטרף גבלס למפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שקד אותו צר מנבח להפוך את דיבוק אדוניו לחזון בלהות כלל-אנושי: "ראו, זה אויב העולם, מחריב התרבויות, טפיל האומות, בן התוהו, התגלמות הרע, מתסיס הרקב, הדמון הגלוי של התנוונות האנושות."5,ע'213

בתמונת-עולמו של חולה הנפש יש לעתים קרובות שני מרכיבים הפוכים, או, נכון יותר, משלימים: קיימות דלוזיות על אסונות, מוות וקץ העולם, אבל לצידן מופיעות דלוזיות הפוכות בדבר נסים ומעשי ריפוי, כאילו מתאמצת הנפש החולה לחזור ולתקן את עולמה המתפורר. כזה היה גם היטלר. מצד אחד, הוא הוקסם כל ימיו מהרס וחורבן: הוא התעקש להפציץ את ורשה חרף כניעת הפולנים, הפליג בתיאורים נפעמים על כתישת הבניינים והשמדת יושביהם, דרש להעלות את פריז באש, הביע סיפוק מהפצצת ברלין שאחריה תכנן לבנות בניינים חדשים, ואפילו כשהפציצו בעלות-הברית את מעונו באוברזלצבורג, הביע את צערו על כך שלא החריבו גם את ביתו השני (טעות שהמפציצים הזדרזו לתקן). מלחמה, בעיניו, הייתה אמצעי לשמירה על בריאות הציבור: "שלום שיארך יותר מעשרים וחמש שנה גורם נזק רב לאומה."4,ע'634 הוא דיבר בפירוש על "גבולות מדממים לנצח,"10,ע'152 ופעם התוודה באוזני שר-החוץ שלו: "אתה יודע, ריבנטרופ, גם אם היום אגיע להסכם עם רוסיה, אתקוף אותה שוב מחר. הרי איני יכול לנהוג אחרת."10,ע'152 מצד שני, דווקא האיש הזה אחוז דיבוק ההרס ראה עצמו כאמן, שרטט ללא הרף סקיצות לבניינים ואפילו בימיו האחרונים בבונקר השתקע ברצינות תהומית בתרשימיו הארכיטקטוניים בעוד תותחי סטאלין כותשים את העיר שמעליו.

כפל-פנים זה מופיע גם בתמונת העולם הנאצית. מול ההרס והאבדון שזרע היהודי, ניצב חזון עולם "יודנפרַיי" (נטול-יהודים) שופע ומלבלב.4, , את החזון הזה היה היטלר מפרט במונולוגים אינסופיים אל תוך הלילה באוזני אורחים מותשים שלא העזו לפהק. הגאולייטר של דאנציג, הרמן ראושנינג, שערק מאוחר יותר, העלה את הנאומים האלה על הכתב, ומהם עולים פרטי הרייך בן אלף השנים שראה הפיהרר בעיני רוחו. קיסרות אירו-אסיאתית גדושת מונומנטים ארכיטקטוניים ייחודיים תשתרע מהכפים המסולעים של האוקיינוס האטלנטי עד ערבות רוסיה, ותאוכלס במאתיים מיליון נורדים טהורי גזע מגרמניה, סקנדינביה, הולנד ושוויצריה, לצד האנגלים, האחים ל"הֶרֵן רַאסֶה" (גזע האדונים), שישלטו באוקיינוסים. האומה הארית תכפיל ותשלש את גודלה בעזרת ה"לֶבֵּנסבּוּרן" (מעיין החיים) של הימלר, שחטף נשים בעלות תווים אריים מכל הארצות הכבושות. אלה היו מתעברות ללוחמים כדי ללדת שפע תינוקות מעוצבים על פי הסטנדרט הנורדי של גינתר: "בלונדיני, גבה-קומה, ארוך-גולגולת, צר-פנים, סנטר מעוצב היטב, אף דק וגבוה מאוד, שיער בהיר לא מתולתל, עיניים בהירות ושקועות, עור בגוון לבן-ורדרד." מושבות גרמניות ישתרעו על פני אפריקה ואסיה ויתעצמו עד ליום שבו תפלוש הקיסרות ליבשת אמריקה. בעיר וֶוֵלסבורג יוקם "מרכז מטפיזי" ענק שיכשיר "אנטי-אפיפיורים" שישליטו דת ארית עתיקה במקום הנצרות. העמים הסלאביים ישמשו עבדים לארים במזרח, יאולצו להשתמש באמצעי מניעה כדי להגביל את ילודתם ולא יורשו ללמוד קרוא-וכתוב (פעם גיחך היטלר כשהעיר שמדי פעם יידרס איזה סלאבי שיחצה פסי רכבת מבלי להבין את שלט האזהרה). מוסקבה תיהרס ובמקומה ייבנה מאגר מים ענקי. בני הקיסרות יחדשו את אמנות הסריגה הקימברית וישתלו גידולי שורש אקזוטיים, ישביחו גזע צהוב שיער ותכול עיניים ויעמידו ולדות זכרים לרוב על ידי מנהגי פרישות, טיולים ממושכים ברגל ותזונה נאותה (צמחונית, כמובן). הפיהרר עצמו, כשיגיע לגיל הפנסיה, יפרוש לניהול מוזיאון אמנות בעיר הולדתו לידץ, לשם יובאו כל אוצרות האמנות שגרינג שדד ברחבי אירופה, ופעם בשנה יבואו לבקרו ליום הולדתו. עד כמה החשיב היטלר את עצמו ככישרון אמנותי ניתן להבין מהרהורי הנכאים שהשמיע באוזני מזכירתו כחודש לפני המפלה הסופית: "אם משהו יקרה לי, תישאר גרמניה בלי מנהיג… הס משוגע, גרינג איבד את אהדת העם והימלר יידחה על-ידי המפלגה. חוץ מזה, הוא בלתי-אמנותי לגמרי!"1,ע'910

עתה, כשחמישים מיליון בני-אדם כבר בין המתים ומבעד לשלג המפשיר בוקעת צחנת הגופות בין ההריסות ברחבי גרמניה, נחפז ה"אמן" המיוסר לסיים את צוואתו. רעם תותחי הרוסים כבר נשמע היטב מאזור גן-החיות של ברלין, מרחק כמה רחובות מהבונקר, אבל אפילו עתה לא היה היטלר מסוגל להבין איך מעזים חייליו להעדיף את חייהם על פני "מות גיבורים." הוא דרש ממפקדי שלושת הכוחות המזוינים

לחזק בכל האמצעים האפשריים את רוח ההתנגדות של חיילינו באמונה הנציונאל-סוציאליסטית תוך הדגשה מיוחדת על העובדה שאני עצמי, מייסד התנועה ויוצרה, מעדיף מוות על התפטרות או אפילו כניעה. הלוואי ובעתיד תהיה זו שאלת כבוד אצל קציני הצבא הגרמני, כפי שזה כבר אצל הצי שלנו, שכניעת מחוז או עיר לא באה בחשבון וכי בראש ובראשונה חייבים המפקדים לתת דוגמה מזהירה של מסירות נאמנה לחובה עד המוות.1,ע'924

מבין חמישים מיליוני הנספים, כששה מיליון אזרחים, שהושמדו בטכנולוגיית-רצח חדשה, השתייכו לעם זעיר, מפוזר ונטול מולדת שלכאורה לא היה צד במלחמה, אבל בעיני היטלר היה הצד הראשי. עתה כמעט שנמחו היהודים מעל אדמת אירופה ובכל זאת, הם עדיין נראו לו, אדירי-כוח כתמיד, אורבים מתוך כל שוחה ומתרס: רק שבועיים קודם לכן הזכיר בפקודת-היום לחייליו במזרח:

אויבנו עד מוות, האויב היהודי-בולשוויקי, יצא בפעם האחרונה להתקפה בהמוניו. הוא מנסה להחריב את גרמניה ולהכחיד את עמנו.3ב,ע'631

לא עוד האמין כי בני עמו הם גזע האדונים. אדרבא, הוא הגיע למסקנה כי גם הגרמנים חייבים להיכחד וכי העם הרוסי הוא שיהיה הגזע השליט.4,ע'231; ,ע'126 אבל בנושא זהותו של מנהיג האויבים נותר איתן בדעתו. הנה, אלה המילים בהן נפרד היטלר מהעולם:

היהדות היא האשמה האמיתית במאבק רצחני זה! לא העלמתי מאיש את העובדה כי בזו הפעם לא רק מיליוני ילדים אירופים מבני האומות האריות ימותו ברעב, לא רק מיליוני גברים בוגרים ימצאו את מותם ולא רק מאות אלפים של נשים וילדים יישרפו חיים בערים בעוד הפצצתם למוות נמשכת באין מפריע, מבלי שהאשם האמיתי משלם על פשעו, אף כי בדרכים אנושיות יותר. יותר מכל אני משביע את ההנהגה ואת האומה ונאמניה לדבוק בכל מאודם בחוקי הגזע ולהתנגד ללא פשרה למרעילה העולמית של כל העמים, היהדות הבינלאומית. ,ע'166

כמעט לכל אדם העומד להתאבד, אפילו כשהוא מצהיר שכבר לא איכפת לו משום דבר, נשאר משהו שהוא רוצה לדאוג לו אחרי מותו. כמי שבילה שעות רבות בקריאת מכתבי מתאבדים התרגלתי לחפש בקשות שכיב-מרע כאלה, שמהן ניתן ללמוד איך למשוך את המתאבד חזרה אל החיים. איך לתאר את מה שמעורר בי מכתב הפרידה של היצור הזה, שבקשתו האחרונה היא להמשיך בהשמדת היהודים?

אבל מטורפים ומתאבדים קיימים לאלפים בעולמנו. לא זה הדבר שהדעת מתקשה כל כך לתפוס כאן, אלא העובדה שהאיש הזה לא היה לבד. כי בעוד הוא מכתיב את צוואתו התנהלו מחזות בל ייאמנו על אדמתה המתכווצת של גרמניה. אפילו בימים הללו, סוף אפריל 1945, הוצעדו אסירים יהודים ממחנות הריכוז שלהם ל… לאן? לשום מקום! ממש כמו הפיהרר, שעד נשימתו האחרונה ניזון משנאת היהודים, כך גם רבים מחייליו, שסכנת המוות כבר ריחפה מעל ראשיהם, היו עסוקים במונוטוניות בהולכת היהודים סחור-סחור מהמחנות שעמדו ליפול בידי בעלות הברית. גופות המוזלמאנים נפלו על ימין ועל שמאל, כשהשומרים יורים בנחשלים. בכמה עיירות ניסו אנשים להגיש להם מרק ולחם, אבל השומרים איימו להרגם. גרמנים אחרים התנדבו לסייע לשומרים בלכידת היהודים שברחו ובהריגתם. שומרי אחת הצעדות האלה אפילו קיבלו הוראה תקיפה מהימלר, שהיה באותה עת בעיצומו של משא ומתן עם האמריקאים, להפסיק את מעשי הטבח ולנהוג ברחמים באסירות היהודיות שאותן היו מצעידים למוות. לשווא. חיילים גרמנים הפרו פקודות ובלבד שיוכלו להמשיך להרוג יהודים! אפילו ב-7 במאי – כשגרמניה כולה כבר כבושה – יצא לדרכו עוד מסע מוות. נקל להבין מדוע, מול חזיון הביעותים הזה, גולדהגן פשוט מרים ידיים:

כיצד יש להבין את האירועים שהתרחשו במצעד המוות מהלמברכטס ובמצעדי המוות בכלל? מדוע הוליכו הגרמנים את היהודיות מהלמברכטס במצעד משונה זה שהוביל לשום מקום? מדוע נשארו עם היהודיות והוסיפו להרוג ולענות אותן עד הרגע האחרון, אף כי גורל המלחמה כבר נחרץ, וברור היה ששיטוטיהם חסרי התכלית לא ישפרו בכלום את מצבה של גרמניה? מדוע לא ויתרו על משימה חסרת טעם זו, במקום להסתכן בנפילתם בשבי? כיצד הבינו ופירשו בעצמם את הדברים הללו?10,ע'340

הנה, לא רק היטלר; חלקים גדולים מהעם הגרמני היו אחוזי תאוות רצח שהייתה חזקה אף יותר מרצון החיים. מול דיבוק בלתי נתפס זה השאלות של גולדהגן הן בעליל רטוריות. ובכל זאת, בעבוֺר הזעם, הפלצות וחוסר האונים, נותר הרצון הפשוט להבין: למה?

גדולים וטובים מאתנו שאלו שאלה זו. אחד מהם, איינשטיין, שלח מכתב פומבי לפרויד ובו שאל לסיבת המלחמות בין בני האדם. זה היה שנים אחדות אחרי מלחמת-העולם הראשונה, אותה חולל קוצר-ראותן של כמה משפחות מלוכה מנוונות שניסו לשמור את עולם-ערכיהן המתפורר. לא יעברו חמש שנים ומלחמה נוראה פי כמה תפרוץ בהנהגת שליטים מסוג שכמותו טרם ראה העולם, כמו ה"פיהרר" ה"דוצ'ה" או סתם ה"חבר," שמגרונם ידברו עתה השנאה ותאוות-ההרס במלוא עוצמתן. במהלך מלחמה זו, משוואה מדהימה בת חמש סימנים בלבד בדבר השיוויון בין מאסה לאנרגיה, אותה רשם גאון עול-ימים באביב 1905, תוליד את זוועת הירושימה ונגסאקי ואת סכנת ההשמדה הגרעינית המרחפת כיום על האנושות כולה. כמה נבואית, אם כן, הייתה פנייתו של אותו גאון, עתה בגיל העמידה וחרד לשלום העולם, אל בן-דורו ובן-עמו בשאלת-הילד הפשוטה: למה בכלל יש מלחמות בעולם? עשרות שנים חלפו, השאלה של איינשטיין לפרויד בעינה עומדת, וביסודה השאלה הכללית יותר: למה רוחשת שנאה כה נרחבת בין בני האדם? מהיכן השנאה האינסופית הזאת, שנאה שאינה תלויה בדבר, הנעשית ברבות הזמן לתכלית חייו של השונא?

*

תשובה אבקש בעמודים הבאים לא בנבכי נפשם של היטלר ועושי דברו אלא באמצעות תופעה מטרידה מתולדות העם היהודי: התנ"ך מציג את המקרה הראשון בהיסטוריה שבו הוכרז עם שלם – מעצם לידתו, מטבע ברייתו ובאשר יהיה – כבן-מוות. אישית אשמח מאוד אם באחד הימים תחשוף הארכיאולוגיה עדות קדומה יותר לרעיון השמדת-העם ובכך תסיר מעל עמי את זכות היוצרים המיותרת הזאת. אבל עד אז, מצוות השמדת עמלק היא יצירה מקורית של עם שהיה בעצמו קורבן לרצח-העם הגדול ביותר בדברי ימי האדם. אחרוני ניצולי השואה עוד מהלכים בינינו (ויקרים מאוד ללבי), ומדרך הטבע ההשוואה אינה קלה. אבל ההקבלה בין שתי השנאות אומרת – נכון יותר, תובעת – דרשני.

התופעה השנייה שבה אעסוק היא יותר קוריוז תרבותי, אפילו קצת משעשע, מאשר בעיה היסטורית: השנאה לחזיר. יצור נפוץ למדי, גם אם דוחה, נכלל בין כמה חיות אסורות לאכילה במקרא. והנה, מאזכור סתמי זה הלך תיעובם של היהודים כלפיו והתעצם מדור לדור עד שאכילתו הפכה סמל ומשל לכל חטא. עד היום, מכירת בשר חזיר היא עילה נפוצה בישראל לסכסוכים אלימים בין דתיים וחילוניים.

לשתי השנאות, שנאת העם ושנאת החיה, מאפיין משותף: על אף שהשונא מנדב שפע נימוקים לשנאתו, הם ממש לא משכנעים. הם אינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית אלא מהדת והמיסטיקה. ובכל זאת, בשני המקרים, זו שנאה חזקה דיה כדי לדחוף אנשים למעשים קיצוניים מאוד. להלן אשתמש במונח "שנאה מטפיזית" לציון שנאה כזאת.

מדרך הטבע מוביל החיפוש אחרי שרשי השנאה המטפיזית אל היבטים רבים ונסתרים בנפש היחיד ובנפש העם. השאלה למה שנאו היהודים את העמלקים והחזירים אומרת יותר על היהודים עצמם, כשם שהשאלה למה שנאו הגרמנים את היהודים מלמדת בעיקר על הגרמנים. הבנת השנאה המטפיזית היא, אם כן, גם הבנת החולי הנפשי לסוגיו, בחיי היחיד ובחיי עמים שלמים.

אל עמלק והחזיר נפנה, אם כן, לנסות לברר מדוע שנאו אותם אבותינו בעוצמה כזאת, וממה שנמצא שם ננסה להכליל אל יתר גילויי השנאה המטפיזית.

ב. מבוא פסיכואנליטי: נפש היחיד ונפש העם

האיש ממנו ביקש איינשטיין מענה היה, כאמור, פרויד. אם השאלה טעונה תשובה, גם הדרך שאיינשטיין בחר לחפש את התשובה מחייבת הסבר. למה כדאי, גם כיום, לבחור דווקא בפסיכואנליזה כדי לענות על שאלה זו?

ראשית: כי זו התיאוריה היחידה בפסיכולוגיה המציעה הסבר לתופעות נפשיות כה קיצוניות. שנית: הפסיכואנליזה, בפשטות, עובדת. לא כאן המקום לסקור את המחקר המודרני שהוכיח כמה מטענות היסוד שלה, לצד טענות אחרות שהופרכו והוחלפו. תחת זאת אסביר בקצרה כמה עקרונות הממחישים את העוצמה, החתרנות והרעננות התמידית של החשיבה הפסיכואנליטית, ושבהם נסתייע בהמשך.

כוחה של תיאוריה זו נובע מהיותה פסיכולוגיה שלמה, העוסקת הן בתהליכי התפיסה והחשיבה והן בתהליכי הריגוש. בצד הקוגניטיבי, מציב המטופל בפנינו חידה: בהתנהגותו ובתחושותיו יש סתירות שאינן מובנות אפילו לו עצמו. בצד הריגושי, הוא מציג גם סבל גדול, שאין יחס הגיוני בינו לבין הנסיבות המיידיות של חייו.

למה? יש חוק בסלנג הצה"לי הנקרא "חוק שימור הנַחס": במהלך השירות חייב כל אדם לעבור כמות מסויימת של סֶבל, ואם הוא מתחמק ממנו בשלב כלשהו הוא יצטרך לסבול אותו בשלב הבא, כמו אדם שרוצה להיכנס למים הקרים אבל לא רוצה לעבור את דקות הקור הראשונות. בא פרויד וערער על חוק שימור הנַחס: נכון, המטופל המסכן מציג באיחור סבל שלא הופיע בזמן, אבל אין כאן רק שימור אלא גם ריבוי של הסבל. הנה, למשל, חייל הסובל מ-PTSD, מצב של חרדה ודיכאון הפורץ זמן רב אחרי המלחמה: הוא נאלץ לעבור לא את המשבר הרגיל שעובר אדם המגיב מיידית לטראומה, אלא סיוט כפול ומכופל, עד סוף חייו, כאילו צבר הרבה ריביות והפרשי הצמדה באיזה בנק של ייסורים.

למה? אמר פרויד: בואו נחפש את הסיבה ב"לא-מודע," כלומר נבדוק אם האדם לא מחק מזיכרונו איזו טראומה או חלק ממנה, נשחזר את סיפור חייו ונחפש תקלות אחרות, עד שנבין מאיפה בא הנַחס המקורי ולמה לא הגיב לו המטופל באותו זמן. לכאורה יש לנו כאן חידה ככל החידות, אבל זו לא חידה רגילה כמו למשל חידת תשבץ, כי בניסיוננו לפתור אותה אנו נתקלים בקושי חדש, הנוסף על הקושי האינטלקטואלי: המטופל עצמו מפריע לנו כל הזמן! על כל התקדמות בהבנה הוא מגיב בחרדה, כעס, עלבון, גועל ועוד רגשות שליליים, בקיצור, וזה מאוד חשוב: הניסיון להבין מהיכן בא הסבל מתעורר בעצמו הרבה סבל. לא לחינם, אם כן, הלא-מודע אינו מודע: גדוד של "מנגנוני הגנה" שונים ומשונים דואג לכך שתכנים מסויימים לא יגיעו לתודעה ויגרמו לסבל. את מנגנוני ההגנה האלה צריך לפרק לאט ובזהירות. לכן טבע פרויד מונח חשוב: ה"התנגדות," שהיא תגובתו של כל מטופל לאפשרות של שינוי במצבו: למרות שהוא עצמו, במודע, רוצה בשינוי, הוא גם מנסה להכשיל אותו. תגובה חשובה נוספת לפלישה הטיפולית היא ה"העברה": אהבה, שנאה וכד' המתעוררים כלפי הפסיכולוג, בלי סיבה מציאותית אלא כהחייאה-מחדש של יחסים שהיו למטופל בילדותו. את שתי התגובות האלה, ההתנגדות וההעברה, הפך פרויד מגורמים מפריעים למנופים רבי-עוצמה לטובת הטיפול. עכשיו, הבטיח פרויד, פיתרון החידה – הפגישה עם הסבל הראשוני, שבדרך אליו השתחרר לא-מעט הרבה סבל משני – יביא מרפא: "החלפנו אומללות נוירוטית בסבל קיומי." זה לא נשמע הרבה, במיוחד כשהטיפול עולה הרבה כסף, אבל זה (גם מניסיוני האישי) משתלם.

שיטה זו גילה פרויד במהלך ניסיונותיו להבין סימפטומים ספציפיים בכל הפרעה נפשית שהביאו אליו אנשים. למה סובלת אידה ("דורה") דווקא משיעולים בלתי-פוסקים ללא סיבה גופנית ואילו סרגיי ("איש הזאבים") מעדיף דווקא עצירויות? למה מככבים נחשים בהזיותיה של ברתה ("אנה או.") בעוד שלהרברט ("הנס הקטן") יש אובססיה לסוסים?

הסימפטום הנוירוטי, השיב פרויד, הוא "עיצוב פשרה" (compromise formation) בין שני כוחות מנוגדים: מצד אחד דחף מיני או תוקפני שהאדם אינו מעז להודות בקיומו, ומצד שני ההגנה של ה"אני" מפני דחף זה. הנה למשל חולה הניקיון הכפייתי: הוא מנקה ללא הרף את גופו ואת סביבותיו, בניסיון לסלק מחייו לכלוך אמיתי או סמלי, אבל עצם פעולות השפשוף והקרצוף מסמלות אף הן אקט מיני או תוקפני כלשהו, וכך מתקבעת הפעילות הנוירוטית מהאנרגיה הנפשית המושקעת בה ע"י שני צדי הסכסוך הנפשי.

ולפעמים, עם הזמן, קורה דבר יותר דרמטי: הדבר האסור צף היישר על פני מה שנועד לסלקו, ובמשנה-עוצמה. כאן קיימות דוגמאות למכביר גם בתחום הנורמלי. הנה ילדה כבת עשר בבריכת השחייה או בחוף הים, לבושה "ביקיני" שחלקו העליון מתיימר להסתיר שדיים שעדיין אינם, וכך נוצרות תפיחות מדומות על חזה שטוח. גם החבר שיזמין אותה למסיבת ליל שישי ירסס מן הסתם מעט דיאודורנט שידיף ריח נעים מבית-שחי נטול שיער. בכלל, הטאבו הרווח בתרבות המערב נגד כל ריח גוף יצר ביקוש אדיר לדאודורנטים המכילים מוּשק (מסנסקריט: "אשך"), שהוא פֶרומון נפוץ בעולם החי. עינינו הרואות: ה"צניעות" יוצרת איתותים מיניים רבי-עוצמה יותר מההורמונים ומהפֶרומונים גם יחד. לכן טבע פרויד את המונח "שיבת המודחק" (the return of the repressed) לתאר איך, במשך הזמן, צף התוכן המודחק ועולה דווקא על פני הניסיונות להסתירו.

כיוון שהדוגמאות לעיל שייכות לא רק לחיי הפרט אלא לחברה כולה, יובן למה סבר פרויד ש"שיבת המודחק" חלה גם על תהליכים היסטוריים: כמו בחיי היחיד, קורה שתרבות מסויימת אוסרת על משהו, אבל היצרים הלוחצים מחפשים במהלך הדורות דרכי מוצא חליפיות. קניבליזם, למשל, הוא דבר ששום חברה מתקדמת לא סובלת, אבל כשקתולי אוכל מלחם הקודש ושותה מיין הקודש כדי לקיים את דברי ישוע "זה בשרי, זה דמי," הוא נכנע בצורה מעודנת לדחף המניע חיות רבות וגם אבותינו לא ניקו ממנו. בואו נחזור הביתה, אל בית התפילה היהודי: הביטו בפרוכת הרקומה שעל ארון הקודש ותראו על לוחות הברית את הדיבר השני שבעשרת הדיברות, האוסר על עשיית פסלים. יפה, אבל מה רקום משני צדי לוחות הברית? שני אריות! לא בכדי אסרו פוסקים רבים בחומרה על מנהג עתיק זה, בכל דור, ולא בכדי מופר האיסור בכל דור. ואם תבואו לבית הכנסת בחג האהוב עליי ביותר, שמיני עצרת (שמחת תורה), תחזו במופע בלתי נשכח: ספר התורה, מעוטר בכתר, מלובש קטיפה ועדיים, מוּצא מארון הקודש אל קהל החוגגים המנשקים את "התורה," רוקדים סביבה ריקודים אקסטאטיים ושרים לכבודה פיוטים יפהפיים. האם לא קם לעינינו לתחייה פולחן האלה האֵם? תאמרו: דימיון פרוע. אבל הביטו שוב בשני האריות הרקומים על הפרוכת או אפילו על לבוש הקטיפה של התורה. על מי עוד שמרו שני אריות כאלה, ולעתים בתנוחה זו ממש? רשימה חלקית: אשֵׁרה אלת כנען (שבמשך כמה מאות שנים הייתה נשואה ליהוה ), רֵיה אֵם אלי יוון, האלה השומרית ליליתוּ (שהתגלגלה בקבלה היהודית לדמות לילית, אותה נפגוש בפרקים הבאים), קיבֶּלֵה החתית, ועוד – כולן דמויות "האם הגדולה," שהורחקה מדת ישראל עד שלבסוף חזרה בתורת הקבלה בדמות ה"שכינה" רעיית האלוהים. הנה, מה שנאסר וגורש בזעם שב והופיע בלב הדת המגרשת.

להצביע על שרידים אליליים בדתות מונותאיסטיות, זו בהחלט חוצפה והתגרות מצד האיש שכבר הרגיז אותנו כהוגן כשהסביר לנו שכולנו רצינו לשכב עם אמהותינו/אבותינו, אבל לא זה מה שעושה את הפסיכואנליזה של התרבות לתורה שערורייתית. השערורייה היא באנלוגיה שהיא עושה בין נפש החברה לבין המצב החולני בנפש היחיד. למה, בעצם? למה, אם תוכן מודחק חזר ופרץ לתודעה בדרך עקיפין, הוא מוגדר כחולני? פשוט: הניתוק מביקורת ההיגיון מקנה לו תוספת כוח, ובכך עושה אותו כפייתי. יכול אדם לשלוט בדחף אסור, אבל כשהדחף מוסווה בפעילות הדומה לו רק באופן סמלי, שולט הדחף באדם. הדת, אמר פרויד, יוצרת מנגנון דומה. הדת אוסרת על סיפוקי יצר יותר מהתרבות הכללית (ועל כך נוסיף: הדתות המונותאיסטיות אוסרות אפילו לחשוב מחשבות מסויימות) ולכן טבעי הדבר שהדת מצמיחה יותר תופעות כפייתיות: יותר אמונות שלא ניתן לשנותן ע"י ויכוח הגיוני, יותר פעולות שאי-עשייתן מעוררת חרדה וכד', שלא לדבר על גילויים אחרים של הדת שהם טירוף לכל דבר.

כמובן, התרבות והדת אינן מודות בחולניות של המנהגים הכפייתיים המשתלטים עליהן. להיפך, הם עושות נורמטיוויזציה שלהם. הפרעות אכילה, למשל, מזוהות ע"י כל אדם כחולניות, אבל כשקבוצה של אנשים קצת אנורקטיים יוצרת יחד קהילה דתית, מנהגי הצום או כללי ה"כשרות" שלהם נתפסים כנורמטיביים והפרתם היא המוגדרת כחולנית. דוגמה אחרת: התעללות בילדים הוא תועבה בעיני כל בר-דעת, אבל ברוב התרבויות וברוב התקופות, הכאת ילדים, הרעבתם, הטלת מומים בהם ואפילו רציחתם קיבלו הכשר מהדת. עצוב אבל אמת לאמתה.

המעבר מהפסיכולוגיה של האדם הבודד לפסיכולוגיה של עם או תרבות אינו פשוט. יונג, למשל, כל כך התרשם מהגילויים הרבים של "שיבת המודחק" לאורך הדורות עד שבנה פסיכולוגיה שלמה של "לא-מודע קולקטיבי" העובר בתורשה. קיים, לעומת זאת, מנגנון פשוט יותר להעברת תכנים לא-מודעים מדור לדור: אנשים עושים לילדיהם מה שהוריהם עשו להם בקטנותם. לא מדובר בחיקוי מודע, להיפך: ה"הפנמה" של דמות הורה היא לא-מודעת ולכן עוצמתה הרבה יותר גדולה מחיקוי רגיל, במיוחד כשמדובר בהתנהגויות תוקפניות. לכן תרבות ממשיכה את עצמה דרך מנהגי גידול הילדים שלה. לכו לפנימייה ותיקה ושאלו על ה"זובור" שהוותיקים עושים לחדשים, טקס מורכב השומר על דפוס קבוע להפליא במשך דורות רבים, ותבינו איך לא רק מסורת, אלא גם תסביכים ומופרעויות מסוגלים להתקבע מדור לדור.

הנורמטיוויזציה שתרבות מסוגלת לעשות לתופעות פתולוגיות מציבה מכשול קשה בפני החוקר, ולכן, כאמצעי נגדי, חשוב להכיר היטב את המושג הבעייתי של ה"אמפתיה." בפסיכואנליזה המודרנית, אמפתיה אינה רק דרך להקלה על מטופל במצוקה אלא כלי רב-עוצמה להבנתו. בראשית ימי הפסיכואנליזה סברו כי אם פסיכולוג רוצה לצחוק או לבכות ממשהו שמספר לו המטופל, עדיף שיתאפק: תגובות אלה באות בוודאי ממקום אישי, כלומר הפסיכולוג עושה "השלכה" מעולמו האישי על המטופל, שכבר יש לו די בעיות משל עצמו. עם השנים החלו לשים לב למקרים מורכבים יותר: אם הפסיכולוג רוצה לבכות למשמע מטופל המספר על אסונו בקול שטוח ונטול רגש, ייתכן שהוא חש את הבכי של אדם שאינו מסוגל לבכות בעצמו. איך מבדילים, אם כן, בין סתם השלכה לבין אמפתיה עמוקה? הבעייתיות הזאת מופיעה גם במפגש עם תרבות ועולם מושגים אחר. כשאני רואה ילדים אפריקאיים אוכלים זחלים שמנים ומתפתלים, מעיי מתהפכים מגועל, אבל זה אומר אולי יותר עליי מאשר עליהם. לעומת זאת, כשאני רואה נער או נערה מקעקעים ומחוררים את גופם ותוקעים שם כל מיני חלקי מתכת וזכוכית, ובא לי להתעלף, אני עומד על כך שזו תגובה נאותה מצדי להתנהגות חולנית ממש ולא מוסכמה תלוית תרבות: הם באמת מופרעים, והתגובה שלי היא נורמלית. רבים מכם יתנגדו בוודאי וישאלו: איפה, אם כן, הגבול? אני מעדיף להשאיר את השאלה פתוחה, ורק אעמוד בתוקף על כך שיש גבול: כשאנחנו קוראים על קרבנות אדם, על זוועות האינקוויזיציה או על מילת הנשים ומגיבים בפלצות, אנחנו לא רק מביעים עמדה ערכית: אנחנו חשים את הזוועה שאותה אמורים היו לחוש האנשים שעשו מעשים אלה אך לא היו מסוגלים לכך. במילים אחרות: ראוי שהאנתרופולוג, ההיסטוריון ושאר חוקרי מדעי החברה, במידה שמוחם לא הושחת ע"י הבלי הפוסט-מודרניזם, ישתמשו גם בתגובותיהם הרגשיות הטבעיות – שוב, בזהירות הראויה – ככלי מחקרי.

ולבסוף, האמפתיה היא המאפשרת לנו לחוש ולהעריך גם את היופי שבדת, את כוחה לעורר באנשים תקווה, חמלה ואהבה, את שיריה הנפלאים ואת התמורות הברוכות שחוללה בהיסטוריה. נכון, פרויד ראה בה "נוירוזה קולקטיבית," אבל הוא מעולם לא הכחיש כי היא גם הצורה הקדומה ביותר של הפסיכולוגיה, ולגמרי לא בטוח שאין לה עוד מה ללמדנו בתחום זה.

*

שנים רבות עברו מאז פרסם פרויד את תשובתו לאיינשטיין. "מלחמה למה?"13 הוא מאמר פסימי, מבוסס על השערה ביולוגית מופרכת (יצר המוות), ולרשות מחברו לא עמד הידע הבינתחומי העצום שנצבר מאז. אנחנו כיום לא יותר חכמים מפרויד ומאיינשטיין, רק יודעים יותר. לכן חובתנו לשוב אל השאלה במיטב האמצעים שנוספו לנו מאז. כמובן, אל לנו לצפות לקבלת-פנים אוהדת מהאקדמיה של ימינו, שהתדלדלה בשל הפוסט-מודרניזם מצד אחד והיומרות ליצור "פסיכולוגיה" שכולה גנטיקה וכימיה מצד שני. לפיכך, במהלך הדיונים הבאים גם אסקור כמה עבודות קודמות על גילויי השנאה המטפיזית כדי להראות איך אנשים נתפסים לאקרובטיקה אינטלקטואלית מביכה כדי להימנע ממסקנות שאינן politically correct או תואמות צו אופנה אינטלקטואלי זה או אחר. , קיים כלל חשוב בפסיכולוגיה (חשוב לפחות בעיניי כי אני, במקרה, גיליתי אותו) האומר כי בני-אדם יהיו מוכנים אפילו למכור את אמם-הורתם לקרקס נודד ובלבד שלא יצטרכו להודות כי פרויד צדק במשהו. גם אם איש מהמחברים שאבקר לא נקט, ככל הידוע לי, צעד כה קיצוני, הרי ההתפתלויות שלהם מרתקות דיין כדי להצדיק כמה דיונים ביקורתיים במהלך דרכנו.

אל מדף הספרים הפסיכואנליטי, שכבר הפך לספרייה רבת-אגפים, נפנה אם כן במהלך חקירתנו בשנאה המטפיזית לעמלק ולחזיר, ובשנאה המטפיזית בכלל.

חלק ראשון: עמלק

בדומה לשאלה המייגעת "מיהו יהודי," ניצבים לפנינו קשיים גדולים בצאתנו לבירור הפוך: מיהו עמלקי? מצד אחד יש מעט מאוד עדויות על עם זה שניתן להחשיבן כהיסטוריות, ומצד שני הוא מככב באינספור כתבים דמונולוגיים של משמידיו, שנתנו דרור מוחלט לדימיונם כדי לייחס לו כל רוע שרק אפשר להעלות על הדעת.

דלות התיעוד ההיסטורי היא רק קושי ראשון בניסיון להבין את הסיבות לשנאה חסרת-התקדים של העברים וצאצאיהם היהודים לעם זה. אבל גם דלות זו לא די בה להסביר את הקושי השני: טרם נכתב, ככל הידוע לי, אף מחקר בעברית או באנגלית – מאמר, תזה, שלא לדבר על ספר – על עמלק ועל תולדותיו, או אפילו על היחס אליו בהגות היהודית. ולא בכדי: זיכרון ההשמדה ממנה נחלץ העם היהודי לפני דור מציב מחסומים כבדים בפני מחקר על השמדת-העם שציוותה היהדות עצמה. ראו למשל את ההערות האמיצות בפתח מחקרו של יאיר אורון "ג'נוסייד":

על אף החשיבות הרבה שיש לנושא זה מתברר, כי הגסות והאכזריות של הקיום האנושי במשך ההיסטוריה הן סוגיות המופיעות לעתים רחוקות בלבד בתוכניות הלימוד של בתי הספר. מעשי הטבח הנוראים שאירעו בעבר לא זכו לתשומת לבם של כותבי ההיסטוריה וגם לא למלוא תשומת לבם של כותבי ספרי הלימוד, אלא דווקא האירועים ה"חיוביים" והעדויות הברורות לניצחון הצדק... מותם האכזרי, הלא טבעי, של מיליוני בני-אדם במהלך ההיסטוריה היה חבוי מידיעתנו ולפיכך גם מתודעתנו והמצב יוסיף להיות כך עד שגם אנשי המחקר, ההיסטוריוגרפים והמחנכים ינסו לשפוך אור על כל ההיבטים של ההתרחשויות הללו... הזנחתו של הנושא מובילה למחשבה כי לפחות עד לאחרונה הייתה רוב הקהילה המדעית שותפה, לעתים באופן לא מודע, להכחשתו ולהימנעות מדיון בו (ע' 22-3).

ואת ההדגמה הטובה ביותר לקושי זה מספק ג'נוסייד עצמו: לשוא תחפשו בספר מעולה זה את המילה "עמלק"! ולא רק בהיסטוריה או במדעי היהדות, אפילו בתחום מדעי החברה או בפסיכולוגיה, המאמרים שמצאתי על שנאת עמלק[] [] נספרים באצבעות יד אחת. אין ספק: המטען הרגשי הכבד סביב הנושא ממשיך להקשות אפילו על החקירה האקדמית.

עבודה רבה אם כן לפנינו. בואו נלך לפי סדר זה: ננסה תחילה לדלות כל פיסת עדות הנראית כבעלת מהימנות היסטורית, ננסה לשחזר מי באמת היו אנשים אלה, ומשם נפנה לניתוח הדימיון המיתולוגי של היהודים אודותם.

ג. השונא בעיני עצמו: עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם

בעוד אין כיום אדם שנוכל לזהותו בוודאות כצאצא עמלק הקדום, הנה שונאיו של עמלק חיים וקיימים, ורבים מהם מכריזים עד היום על ייחודם באותו להט בו עשו כן אבותיהם: אלוהינו הוא לבדו אלוהי כל היקום, ובנו בחר להנהיג בבוא היום את כל העולם. בואו נרענן תחילה את זיכרוננו במה שידוע על העם העברי, שמה שנותר ממנו לאחר הגלות הראשונה, היהודים, מחזיקים עד היום באותה טענה: אנו נעלים מכל עמי תבל.

בטענת העליונות עצמה אין כל חידוש: כמעט אין עם נורמלי שאינו רואה עצמו טוב יותר משכניו בצורה זו או אחרת. אבל באמונת עם ישראל בעליונותו המוחלטת, ובהעזתו חסרת-התקדים לכפור בקיומם של כל האלים האחרים, היה בכל זאת ייחוד שאין שני לו בהיסטוריה: להתפארויות אלה לא היה בסיס בשום עדיפות צבאית, מספרית או טריטוריאלית. להפך, הן עמדו בניגוד משווע למציאות שבה חי העם הקטן והנרדף הזה. ובכל זאת הוא דבק בהן, בכל מאודו ובהכרזות מלאות הוד:

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ! (דברים ד' 32-35).

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (כ"ו 18-19).

כה גדולה הייתה אהבת האלוהים לעמו עד שחזר והשווה אותה לשתי האהבות העזות ביותר – הרומנטית והאמהית – בחיי האדם: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב' 2). וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ! (ישעיהו מ"ט 14-15).

הכל טוב ויפה, אך כדברי ז'ורז' ברַסָאנס "אין אהבות שמחות," והאהבה הזאת הייתה ממש לא שמחה. אינספור מריבות קולניות בקעו ממנה מדי דור: עמו הנבחר של האלוהים הרגיז אותו השכם והערב בחיזורים אחרי כל אליל, ויהא זה דמוי איש, אישה, חיה או אפילו תערובת שלהם, ובלבד שיהיה מוחשי ותלת-ממדי ושניתן לראותו, למששו ולנשקו, ולא אל אבסטרקטי של פילוסופים כבדי-ראש. ליהוה, כידוע, הייתה מאז ומתמיד רגישות גדולה בנושא הזה והוא הגיב על הבגידות בו בעונשים איומים, אבל חזר ונשבע שהעונשים האלה מכאיבים לו יותר מאשר לבניו: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח' 5). וגם כשהבן הסורר גורש והתגלגל עד קצווי תבל עדיין הגיע קולו לאוזני אביו:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ. בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי!

תגובת האב, המנסה להסביר לעצמו מדוע עודו אוהב את בנו, הפכה לפנינה בספרות העולם והשראה להרבה מנגינות שובות-לב:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד? עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ! רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם יְהוָה! (ירמיהו ל"א 17-20).

גם המטאפורה האחרת, זו של אהבת הגבר לאישה, שימשה תכופות את האל כשדימה את תחושותיו כלפי עמו לתחושות העלבון של בעל נבגד:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ! כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ. וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם. כִּי אָמְרָה: אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי (הושע ב' 4-7).

היש שפה ש"בן זונה" או גידוף דומה לו אינו מככב בראש סולם העלבונות שלה? והנה העברים רדופי האשמה הטיחו את הכינוי הזה בעצמם! לא לחינם בחר אחד הבולטים שבחוקרי היהדות בדורנו, ליבס, שלא להצטעצע במילים בתיאור אהבת אלוהים לעם ישראל:

דת ישראל מתייחדת, לדעתי, דווקא בעוצמת אהבתו של אלוהיה. זוהי אהבה אובססיבית ופוססיבית, שאין בה לא ויתור ולא חיוך, שמוצאה מן האין ואחריתה אל מות. אהבה השורפת ומבטלת את עצמה באש של קנאה, ואתה את מושאה, ובעצם את כל הזולת: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר-השירים ח' 6) ( , ע' 30).

וכמו בהרבה אהבות מסוג זה נהג הבעל, אחרי שהמטיר את מהלומותיו, לשוב ולהישבע אמונים לאשתו הבוגדנית:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה (הושע ב' 21-22).

בחלוף הדורות, התפתח מושג העם הנבחר לממדים קוסמיים. עם ישראל החל לראות את עצמו לא רק כבחיר העמים אלא כעילה לבריאת היקום כולו, כפי שמגלה דיאלוג האהבה המרטיט בין האלוהים לבין עמו אחרי החורבן. התלמוד מביא את הפסוק שהבאנו לעיל (ישעיהו מ"ט 14) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי, מפי האומה המרוסקת שארצה הוחרבה בידי קלגסי רומא:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אדם [ה]נושא אשה על אשתו [ה]ראשונה זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני!

האלוהים, בתשובה, נזקק למונחים הלטיניים שציינו באותם ימים את יחידות הצבא הרומאי:

בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה – וכולם לא בראתי אלא בשבילך! ואת אומרת "עזבתני ושכחתני"? (ברכות ל"ב 2).

על טענה זו חוזר ה"זוהר" בתמציתיות:

זכאין אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא. דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו. דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל דישתדלון באוריתא.

זכאים הם ישראל מ[כל] העמים עובדי הכוכבים שבעולם. שהקדוש ברוך הוא בחר בהם, נקרא בהם והתפאר בהם. שהעולם הזה לא נברא אלא למען ישראל שיעסקו בתורה (פרשת "האזינו" ב').

תרבות המערב, כזכור, טענה עד לא מזמן כי האדם הוא מרכז היקום ותכלית קיומו. היהודים לקחו רעיון זה לקיצוניות: אם האדם הוא נזר הבריאה, אנחנו היהלום בראש הנזר!

ְ

ד. הג'נוסייד הראשון

בדומה לחוק מפליא בפיזיקה, שלפיו כל היווצרות חלקיק מתוך הוואקום מחייבת את היווצרותו של חלקיק בעל תכונות הפוכות, גם המחשבה האנושית יוצרת צמדי ניגודים קיצוניים כאלה: הופעתו של העם שמעצם לידתו הוא נעלה על כל העמים האחרים אירעה כמעט בד-בבד עם הרעיון כי יש עם רע מלידה שאין לו זכות קיום.[1]

עם ישראל רק יצא ממצרים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז 8). סתם כך, ללא סיבה, "בא" העם האחר להילחם בעברים. תיאור הקרב אינו משאיר מקום לספק שלא מדובר בעם רגיל: כדי לנצח את עמלק נדרשים כוחות על-טבעיים:

וַיֹאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה, אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י"ז 9-13).

תוצאות מלחמה זו נקבעו לנצח:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (14-16).

המדרש הבחין כי בקטע זה מופיע הביטוי "כֵּס יָהּ" במקום "כסא יהוה." למה יצאו שתי המילים קטועות? ההסבר היה נועז: אחרי ביטוי הזהירות השגור "כביכול," אותו נהוג להקדים לפני כל תיאור אנתרופומורפי של האל, אומר המדרש כי קיומו של עמלק גורע, לא פחות, מגדולתו של האלוהים:

כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק – הכסא שלם והשם שלם (פסיקתא דרב כהנא י"ב).

גם הגרוע שבאויבים, חטאיו נשכחים ונסלחים בחלוף הדורות.[2] התורה ידעה זאת, והיא חוזרת ומזהירה שלא לתת לנטייה אנושית זו להשכיח את צו ההשמדה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 17-19).

בכל מקום! בכל זמן! לא בלהט הקרב אלא בפעולה מתוכננת שנים רבות מראש וקבועה בראש סדר היום הלאומי. אחרי שינוצחו כל האויבים הקונקרטיים, יתפנה עם ישראל להשמיד את אויבו המטפיזי. כל כך מרכזית היא מצווה זו עד שהתלמוד (סנהדרין כ' 2) מגדירה כאחת משלוש המצוות הראשונות המוטלות על עם ישראל ברגע שיהפוך לעם ריבוני: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה." ר' יוסי (שם) מרחיק לכת אף יותר: לדעתו מצוות השמדת עמלק היא הראשונה.[i]

ואכן הראשון למלכי ישראל, מיד עם עלותו לכסא, הצטווה להשמיד את עמלק:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל-א ט"ו 1-3).

הכישלון במילוי הוראה זו הוא שגרם לשאול לאבד את כתרו: הוא ריחם על מלך עמלק השבוי ולא השמיד את הצאן שנלקח שלל. במקומו עלה למלוכה איש שהצטיין בהריגת עמלקים (שמואל-ב כ"ז). ממלכת עמלק חרבה, וגם אם נותרו עמלקים בודדים ברחבי הממלכה המאוחדת, שבימי שלמה כללה את אדום, עמון ומואב כממלכות-חסות, אין ספק שהלקח מנפילת שאול הופנם ורדיפת שרידי עמלק נמשכה, עד שבימי המלך חזקיהו חוסלה שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק (דברי הימים-א ד' 43) – עדות שאליה נשוב בפרק ‏ו' להלן.

עמלק, אם כן, הושמד לפי עדות התנ"ך – והנה, בדרך לא-ברורה, שב והופיע מחדש, ובעמדת-כוח גורלית: ראש השרים באימפריה הפרסית, וראשון הצוררים בהיסטוריה שזמם השמדה שיטתית של העם היהודי היה, על פי התנ"ך, הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי (אסתר ג' 1). הכינוי אֲגָגִי נשמע לנו מוכר: הן אֲגָג היה מלך עמלק ששאול הותיר בחיים. איך הגיע בן לעם נוודים נרדף ממדבר יהודה אל ארמון פרס? המספר משאיר זאת כחידה, אך שֵם היהודי שהתייצב מול המן אינו משאיר ספק באשר למוצאו של המן: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (אסתר ב' 5-6). דווקא נצר לבית המלך שחס על אגג הוא זה שיחסל את צאצאי אותו שבוי. ואכן הנקמה הטוטלית, בניגוד לחוק התורה, שנעשתה גם בכל בני המן, וההרג ההמוני בתומכיו ברחבי הממלכה, כמו גם הימנעות היהודים מלקיחת ביזה (אסתר ט' 16), בניגוד למעשה שאול, מעידים כי מדובר בעמלקים.

אם משריד בלתי-ידוע של העם שהושמד צץ, במקום אחר בעולם, אויב כה מסוכן, אין ספק מהי האזהרה שמבקש התנ"ך להזהירנו: הנה, ראו מה קורה כשמרחמים אפילו על עמלקי אחד![3]

מעולם, ככל הידוע לי, לא היה בתולדות האנושות ציווי כה גורף לרצח-עם. התורה הורתה אמנם להשמיד את שבעת העמים שחיו בכנען, אבל הותירה להם את הברירה לנוס על נפשם. עמלק, לעומתם, חייב להישמד גם בכל מקום אליו יברח. הפירוט של פקודת שמואל, מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, בא לאסור אפילו על תגובת הרחמים הטבעית של חייל הנתקל באוכלוסייה אזרחית, ומכאן האזהרה מראש: וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. התוספת מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר מבהירה שגם רכושו של העם השנוא חייב בהשמדה, החמרה שאפילו מכונת ההשמדה הנאצית לא הקפידה עליה. הקניית תוקף נצחי לצו ההשמדה יצרה סתירה אפילו בהשקפת העולם המוסרית של התורה עצמה, אותה תורה שהורתה – פרק אחד לפני מצוות השמדת עמלק! – לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כ"ד 16),[4] ובוודאי שהריגת הבהמות מעוררת בעיה מוסרית נוספת בדת שאסרה על התאכזרות לבעלי-חיים. כל כך הקפידה התורה לחזור על דרישותיה שלא לשכוח את שנאת עמלק, עד שמניין התרי"ג הקנוני[ii] מונה כאן שלוש מצוות נפרדות: (תר"ג) לזכור מה שעשה לנו עמלק, (תר"ד) למחות זרעו מן העולם, ו-(תר"ה) לא לשכוח מה שעשה לנו.

השמדת עמלק היא חריגה בין מצוות היהדות מעוד כמה בחינות:[iii] בעוד מצוות השמדת שבעת העמים לעיל מחייבת רק בתנאי שאין בה סכנת חיים ("פיקוח נפש"), אין הקלה זו חלה על הריגת עמלקים, וחובה על יהודי להרגם אפילו אם בכך מסכן הוא גם את חייו שלו. ולמרות שלאומיותו של גוי נקבעת, בניגוד ליהודי, על פי האב, עמלקי חייב למות גם אם רק אמו הייתה בת לגזע השנוא. ובעיקר, השמדת עמלק היא חובה שגם ההיבט הרגשי שלה, השנאה עצמה, הוא חובה נפרדת. אפילו הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1138-1204), הפילוסוף השקול שהזהיר מפני כל קיצוניות, לא נקט כאן שום מתינות:

היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תישכח המצווה ולא תחלש שנאתו מהנפשות באורך הזמן (ספר המצוות, מ"ע קפ"ט).

העוצמה, הנחישות, ומעל לכל חוסר הרחמים המוחלט מצד עם שכל כך החשיב את החסד והרחמים (וכל כך היה זקוק להם בכל תולדותיו), הופכים את השאלה לבלתי נמנעת: למה?

ה. למה? ככה! הניסיון לדחות את המוסר האוטונומי

הנימוק שנתנה התורה עצמה – אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18) – הוא בלתי-מספק בעליל. אמנם הטרוריסט הפוגע בנכים ובזקנים המשתרכים בשולי המחנה הוא פושע מתועב, אבל בהשוואה לזוועות האחרות שנעשו בעם ישראל בימי התנ"ך, מהשלכת תינוקות לנהר על ידי המצרים עד מעשי הטבח ההמוניים של צבאות אשור, בבל וכשדים, פשעו של עמלק הוא שולי, ובוודאי שאין בו לשנות את העובדה שהחלת ציווי ההשמדה על כל הדורות סותר, כפי שראינו בפרק הקודם, את מוסר התורה עצמה: כיצד יכולים מעשים שנעשו בשחר ההיסטוריה להצדיק רצח שיטתי של בני-אדם שאין להם כל מושג מה עשו אבותיהם?

תשובות רבות ניתנו על כך בהגות היהודית העוסקת ב"טעמי (סיבות) המצוות." נפתח בקדומה ובתַקיפה שבהן: אמונה שלמה באלוהים מחייבת ציות למצוותיו גם כשהן נראות לא מוסריות. חוקר המקרא היחיד הידוע לי שהתייחס להשמדת עמלק, יהודה אליצור (אין קשר משפחתי), בחר כיהודי דתי להתמקד דווקא בפן המוסרי שלה, ובתשובתו הזדהה בלב שלם עם טיעון זה:

הווה אומר, אומר החכם התלמודי, אין מוסר ואין טוב אלא רצון האלוהים. עשה את רצון האלוהים – זה הטוב, ואל תהא צדיק הרבה, מפני שעל-ידי הצדקות הרבה, אתה בא לרשעות הרבה,[1] כי המוסר האנושי האבטונומי אינו יכול להצמיח ישועה ואינו אמיתי.[i]

אליצור נוקט כאן בקו-מחשבה עתיק בפילוסופיה היהודית, שראשיתו בהבחנה התלמודית בין ה"חֻקִים" לבין ה"מִשְׁפָּטִים" שנתנה התורה: "משפטים" הם ציוויים שניתן להסביר את ההיגיון שבהן, בעוד "חוקים" מתייחדים בכך ש"אין לך רשות להרהר בהן" (יומא ס"ז 2) ומטרתם להרגיל את היהודי להכפיף אפילו את חשיבתו הרציונלית והמוסרית בפני תביעת האל. הכנעת המוסר האוטונומי נעשתה לראשונה בעקדת יצחק. היהודי המאמין אומר: נכון, הריגת אדם חף-מפשע היא פשע; וכמובן שרצח בן הוא פשע; אבל מהיכן אנו יודעים מהו "פשע"? מהמוסר האנושי? לא תודה! מוסר זה כשל בצורה מחפירה לאורך ההיסטוריה. רק אלוהים הוא מקור המוסר, ואת ההכרה בכך ביטא אבי האומה העברית בציות טוטלי לציווי של האל הנראה כפשע. כך סברו רב סעדיה גאון (942-892) בהבחנתו בין "מצוות שכליות" ל"מצוות שמעיות," כך ר' יהודה הלוי (1075-1141) בספר הכוזרי, וכך, תוך לבטים רבים, הרמב"ם.[ii] בפילוסופיה היהודית המודרנית היה ליבוביץ,[iii] שהגדיר את עקדת יצחק כמבחן-היסוד של האמונה היהודית,[2] הדובר העיקרי של גישה זו.

כפי שנראה בהמשך, היהדות ברובה דחתה עמדה זו. הנה אפילו אברהם אבינו, מופת הציות של מתנגדי המוסר האוטונומי, נערץ באותה מידה במסורת ההומאניסטית בשל הפרשה הקודמת בה נהג בצורה הפוכה, בתבעו מהאל יחס צודק כלפי פרוטוטיפ קדום יותר של רוע, סדום ועמורה: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? (בראשית י"ח 25). דרישה זו, שלא תהיה סתירה בין ציוויי האל לציוויי המוסר, עוברת בכל המקרא והתלמוד, וכפי שמראה שגיא,[iv] היא הייתה הדומיננטית במחשבה היהודית לדורותיה. בחרתי לפתוח בדעת-המיעוט, הדוחה את המוסר, משתי סיבות. ראשית, אם דעה זו מודה שההסבר למחיית עמלק יכול להיות רק מטפיזי, הרי שזו הודאה בתקפותה של האלטרנטיבה הפסיכולוגית! במילים אחרות: אם המצווה להקריב בן לקרבן, או להשמיד עם שלם, אינה אלוהית, כפי שסבור כל אדם חילוני, וכמובן שאינה הגיונית, כפי שמודים כולם, אזי רק חקר הנפש, וליתר דיוק: חקר הנפש החולה, יכול להסבירה.

עמלק ויצחק... קישור מחוצף מאין כמותו, אבל לא אנחנו יצרנו אותו אלא הזרם הפונדמנטליסטי ביהדות. הוא מבטא באופן תמציתי את התזה הפסיכואנליטית שנטלתי על עצמי, על סמך מכלול הדוגמאות מההיסטוריה היהודית והכללית, לבסס בעמודים הבאים: לטבוח ללא אבחנה בעם אחר יכול רק מי שמוכן להרוג בבני עמו ואפילו בילדיו שלו.