זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית חלק ג'

אבשלום אליצור

טיוטה מורחבת (יולי 2010)

טו. הפַּרַנויה יוצאת משליטה: אֶדום נבלע בישראל – אבל משתלט על העולם

גורלו של אדום כולו, אם כן, הלך בעקבות זה של השבט המקולל שיצא ממנו. מצד שני, ושוב כמו עמלק, נעשה אדום לבסוף, חרף כל הצהרות האיבה, לבשר מבשרו של עם ישראל. ומצד שלישי, גם הפעם, אחרי שנעלם האויב ונטמע ביניהם, המשיכו היהודים לראותו רודף אותם בכל מקום בעולם.

בנושא זה, למזלנו, יש לארכיאולוגיה ולהיסטוריה של המזרח הקדום חומר רב ומרתק.

ר' שמעון בר יוחאי (הסבר) הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב. בכה כי שיניו נשברו.

משנותיה האחרונות של שושלת החשמונאים כפי שמתארן יוסף בן מתתיהו עולה תמונה של שליטים טיפשים ומסואבים שהסכסוכים ביניהם הביאו חורבן נורא על עמם, אבל לא כדאי לשכוח את ההתקדמות האינטלקטואלית והמוסרית העצומה שהביאה אתה בתרבות היוונית לאזור: מסורת של סובלנות, סקרנות להכרת הזר והאקזוטי, חופש דיבור ניכר וניצנים של פילוסופיה חופשית. באווירה זו יכלו יהודים ואדומים

שנים רבות סבלה הארכיאולוגיה בישראל מזהירות-יתר, שלא לומר סתם מורך-לב, בהימנעותה מלהשמיע פקפוקים בהיסטוריה המקראית, למרות שהאקדמיה הישראלית היא חילונית. רק בדור הנוכחי של הארכיאולוגים, בעיקר בתל-אביב ובירושלים, החלו להישמע באופן ברור אלטרנטיבות להיסטוריה המקראית, המציעות תמונה שונה לחלוטין לגבי התפתחות עם ישראל והאמונה היהודית.

אצטט עבורך סיכום בנושא זה מתוך קורס "בין יהודים לנוצרים" האוניברסיטה הפתוחה, יחידה , עמ' 11-121):

"לאחר חורבן הבית השני נעשה אדום כינויה של רומא. כך קיבל הצורר החדש את שמו ואת גורלו של הצורר הישן. גרם לכך, ככל הנראה, דימויה של אדום בנבואה כמהרסת הגדולה, האשמה בחורבן ישראל...משעה שהאימפריה הרומית נעשתה אימפריה נוצרית, והנצרות ירשה את האלילות כדתה של רומא, נתגלגל השם אדום על הנוצרים...בספרות היהודית של ימי הבניים אין אדום אלא הנצרות, שהרי הנבואות נוהגות להתפרש תמיד על הצורר העכשווי, הקרוב והמוכר...הכיצד רומא היא אדום? מחבר "ספר יוסיפון" (חיבור היסטורי אנונימי שנתחבר בדרום איטליה במאה ה- 10 והוא מעין עיבוד לספריו של יוספוס פלביוס "קדמוניות היהודים ומלחמות היהודים") מציע שושלת יוחסין של רומא, המסבירה את הקשר בין איניאס, מייסדה של רומא במיתולוגיה הרומית, ובין צְפוֹ (ולא עמלק כפי שכתבת בשאלתך), נכדו של עשיו על פי "ספר יוסיפון" שבה יוסף את צפו בן אליפז בן עשיו והביאו מצרימה. אחרי מות יוסף ברח צְפוֹ ממצרים לאפריקה, אל אגניאס מלך קרתגו", ומאפריקה הלך לארץ כיתים. בגבורתו זכה בשלטון בכל ארץ כיתים ובכל איטליה ובניו מלכו אחריו, ולפיכך הרומאים הם האדומים. נכדו של צְפוֹ, לטינוס, הוא שנתן לרומאים את לשונם ואת האלפבית שלהם. כך, מאחר שצְפוֹ בא לאיטליה כשהוא נושא עמו את האיבה ליעקב, אין תימה, כי הוריש לצאצאיו הרומאים איבה זו.

יצחק אברבנאל מסכם את התפיסה היהודית של אדום ומוסיף:

והנה חכמי האמת קבלו שנפש עשו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי...ואולי שעל זה נקרא ישוע שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במילואו ומפני זה כל המחזיקים בדתו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום כיון שישו הוא עשיו ועשיו הוא אדום והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת ושורשה וקיסרי רומי ומלכי הנוצרים קבלו אותה ראשונה ולכן כל הנוצרים המאמינים בדת ישו הם בלי ספק בני אדום בני עשיו".

כך דרכם של אנשי הדת להמציא "היסטוריה" שתתאים לגחמתם וכבר הכה על קדקודם

אבן עזרא (בראשית ,כז ;40) וכתב : "וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר".

עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא והקב"ה גוררו ומוציאו משם (ירושלמי נדרים ג 8)

טז. להבין הכל פירושו לסלוח הכל

לצערי וגם לשמחתי, גיליתי במרוצת הזמן שכמעט שום דבר ממה שאמרתי על עמלק אינו לגמרי חדש. פוסקים מעטים עד דורנו קבעו שמחיית עמלק תהפוך למצווה מעשית בבוא המשיח, כשיגלה אליהו הנביא מגילות יוחסין ויאתר עמלקים בהם ניתן יהיה לקיים את מצוות ההשמדה. אולם אלה נותרו מיעוט. בתקופות שונות הכירו היהודים עצמם במקורותיה הנפשיים של שנאת עמלק. ככל שהדגישה היהדות יותר את צד החסד שבמצוות התורה, כך הפכה מחיית עמלק יותר ויותר צורמת לרבנים. להלן אבקש את תשומת לבכם למגמה קבועה: בכל מקום שהמדרש מספר סיפור הממתן את השנאה לעמלק, הוא בעצם חוזר ומעלה אל התודעה את אותם תכנים לא-מודעים המצויים, על פי המודל הפסיכואנליטי, ביסוד שנאה זו.

הדבר הראשון הבולט כאן לעין הוא כנותו של הסיפור התנ"כי: בתחילה, עמלק כלל לא מופיע כעַם הרוצה להשמיד את העברים. הקרב הראשון ברפידים (שמות י"ז), למרות סממניו העל-טבעיים, הוא סתם מלחמה בין שבטי נוודים, וכן הקרב המתואר בבמדבר י"ד, בו הובסו העברים שניסו לפלוש לעמק בו ישבו הכנענים והעמלקים. למעשה מודה המקרא כי העברים הם שנדרו ראשונים להשמיד את העמלקים, מבלי שהעמלקים יצהירו על כוונה דומה – עד לימי המן. ההודאה הזאת מציירת את המן באור קצת מביך, כמי שקם להציל את עמו מהשמדה! העובדה שהתנ"ך מתאר בכנות כזאת את תולדות השנאה בין היהודים והעמלקים מזכירה תופעה שפסיכואנליטיקאים רבים נתקלו בה: קורה שהמטפל מרגיש ופועל כלפי המטופל בדרכים שכלל לא התכוון להן. אין זו ה"העברה הנגדית" הידועה של פרויד אלא מצב שבו אדם, באופן לא-מודע, ממש גורר אדם אחר (ובמסגרת הטיפול: את הפסיכולוג שלו) לשוב ולמלא בחייו תפקיד גורלי שמילא מישהו בילדותו. ועל כן, גם אם מעולם לא התכוונו העמלקים להשמיד את העברים, במוקדם או במאוחר חייבים היו להיגרר למלחמה לחיים או למוות. התופעה הזאת מוסיפה קושי נוסף למי שמבקש לחקור כל שנאה מטפיזית, בכל מקום או תקופה שהיא: במוקדם או במאוחר, האויב המטפיזי יעמוד על נפשו ויכה חזרה, וכשתתדרדר האיבה לוויכוח חסר המוצא "מי התחיל ראשון" יהיה קשה מאוד לזהות את השורש המטפיזי שביסוד המלחמה הממשית.

התלמוד (סנהדרין צ"ט 2), בניסיונו להבין כיצד בא עמלק לעולם, הביא סיפור נוגע ללב:

תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית ל"ו) אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנָע. וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי. באתה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עֵשָׂו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה.

תמנע בת מלכים הייתה, [כמו] שכתוב (בראשית ל"ו) אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנָע. וכל "אלוף" [מובנו] מלכות בלא כתר. רצתה להתגייר. באה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עֵשָׂו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהיה גבירה לאומה אחרת. יצא ממנה עמלק שציערם לישראל. למה? שלא צריכים היו להרחיקה.

עמלק, אם כן, נולד לאישה שכל כך רצתה להיות חלק מעם ישראל, לעשות כמעשה תמר ורות, וחזרה וניסתה זאת במשך שלושה דורות, עד שאפילו ויתרה על חיי נסיכה לטובת חיי שפחה אלמונית בין האדומים, ובלבד שתהיה קרובה בעקיפין לעם שהעריצה. השונא הגדול של עם ישראל נולד, על פי המסורת היהודית, מאהבה נכזבת לעם ישראל! כמה דומה הדבר לטענתו של פרויד לגבי הפַּרַנויה: האדם שהפַּרַנואי מתאר כאויבו הגדול הוא דווקא זה שקודם לכן עורר בו אהבה. כאן מודים היהודים כי אילו קירבו את אותה אישה, היה עמלק היום לא אויבנו אלא בשר מבשרנו.

לוביץ29 כבר הציע, על יסוד אגדה זו, לראות את פרשת עמלק כמלמדת דווקא ש"יש להימנע מלהסב סבל מיותר לגוי" (ע' 146). לטענתו זו סמך אמירה מדרשית נוספת: למה נאמר על מרדכי (אסתר ד' 1) וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה? תשובת המדרש (בראשית-רבה ס"ז 4) היא כי זה עונש על התרמית שרימה אבינו את אביו הקדמון של המן: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד (בראשית כ"ז 34). גם כאן, עמלק מעורר את היהודי לפשפש קודם במעשי עמו תחילה.

שגיא סקר בפרוטרוט את הספרות היהודית שעסקה בניסיון להבין את מצוות השמדת עמלק. כצפוי, לא חסרו נימוקים מטפיזיים המתארים את עמלק כבעל תכונות שטניות המחייבות את השמדתו, אבל הייתה גם מגמה הפוכה מצד רבנים שחשו בהתנגשות רעיון ההשמדה עם ערכים מוסריים יהודיים, ולכן התאמצו לצמצם אותו בסייגים שונים עד לביטולו. גדול הפוסקים, הרמב"ם (שבפרק ‏ד' שמענו אותו מגדיר את השנאה לעמלקים כמצווה לעצמה), הציב גבולות וסייגים למצוות ההשמדה. אל תטעו בנימה העניינית של הקטעים הבאים. התנהלותו של הרמב"ם בשדה מוקשים זה היא מפגן תעוזה יחיד במינו:

ה. ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות--עושין עימהם מלחמה, והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם; ואין הורגין אישה ולא קטן--שנאמר הַנָּשִׁים וְהַטַּף [דברים כ' 14], זה טף של זכרים.

ו. במה דברים אמורים, במלחמת הרשות, שהיא עם שאר האומות. אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו, אין מניחין מהם נשמה, שנאמר כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים... רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים... לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה [דברים כ' 15-16], וכן הוא אומר בעמלק תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק [דברים כ"ה 19].

ז. ומניין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו: שנאמר לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן. אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם [יהושוע י"א 19-20] – מכלל ששלחו להם לשלום, ולא קיבלו (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ו).

סעיף ז אומר אם כן בפירוש: אין להילחם בעמלק אם עשה שלום עם ישראל. בכך פתח הרמב"ם פתח לפסיקה רדיקלית עוד יותר, כפי שביטא אותה מחבר ה"שולחן ערוך," ר' יוסף קארו: די בכך שהעמלקים יקבלו את "שבע מצוות בני נוח," כלומר שבע מצוות בסיסיות שכל הגויים חייבים בהן, כדי שיהיו בני נוח כשרים.Error! Bookmark not defined.,ע'223 לפיכך, יכול עמלקי להתגייר!

בתקופת החסידות התחזקה הנטייה להסיט את המצווה למישור הפנימי. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב סבר ש"עמלק" הוא חלק בנפש היהודי. בימינו השתמש הרב משה אביגדור עמיאל בביטוי הקיצוני של דברים כ"ה 19, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, דווקא כדי להפוך את המצווה לאקט מחשבתי בלבד, לאמור: מחיית רעיון במקום הריגת בני-אדם:

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ [תהילים ק"ד 35] ולא "יתמו חוטאים," וגם על הפסוק וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ [שמות כ"ו 6] אומרים חז"ל ש"יחיו ולא יזיקו," וגם בעמלק מדגשת התורה בעיקר את ה"זֵכֶר עֲמָלֵק," מה שנעשה העמלקות לזכר, לקולטורא, לאידיאל נאצל, לרעיון נשגב… ואת זכר עמלק זה מצווה עלינו למחות.Error! Bookmark not defined.ע'213

עמיאל מסתמך כאן על המעשה המופלא בברוריה אשת רבי מאיר (ברכות י' 1). בשכנותם גרו בריונים שהיו מציקים לר' מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. העירה לו אשתו: כתוב יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם (תהלים ק"ד 35). מדוע יִתַּמּוּ חַטָּאִים ולא "יתמו חוטאים"? אם ייעלמו החטאים, ממילא לא יהיו עוד חוטאים. רבי מאיר הבין את כוונתה והתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה. על שינוי זה הסתמכו אותם רבנים שניתבו את מחיית עמלק חזרה אל מקורה הנפשי, לאמור, המלחמה ברוע הפנימי. ברוח זו הציע גם הרב לוביץ39,ע'48 "להפקיע את העיון בסוגיית עמלק מן המישור של העמקת השנאה כלפי האחר השלילי, ולהעתיק אותו אל עולם החיזוק התורני של עצמנו." בימינו ניתן למצוא דרושים המצביעים על הערך הגימטרי של "עמלק," 240, כזהה עם זה של "ספק," או המפרשים את אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כ"ה 18) כאמונה באקראיות. כך זוכה עמלק להיות מייצגן של שתים מהמסורות הנכבדות ביותר בתולדות הפילוסופיה והמדע, הספקנות והאינדטרמיניזם, שהיהדות נלחמת בהן במישור הרעיוני בלבד.

יז. שיבת המודחק: נחשו מי בא לסעודת פורים

אבל היהודי לא רק סולח לעמלק אלא ממש מתחבר ומתערבב אתו מדי שנה, במקום ובזמן הכי פחות צפויים. דווקא אותו יום בשנה שבו הופכת מלחמת היהודי בעמלק לטקס אקטואלי, הוא היום שבו נוצרת זהות בין השונא והשנוא. בחג הפורים, הכל יוצא החוצה: וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם (אסתר ט' 1). וכשהיהודי שולט בשונאו – כמה לא מפתיע – הוא לוקח את תפקידו של האחרון כמעט בשלמות. 75,000 בני-אדם נטבחו, על פי מגילת אסתר, במהלך התקוממות היהודים ברחבי פרס ומדי, וקולות הנפץ הבוקעים מבתי הכנסיות עד היום מדי שנה בפורים חוזרים ומחיים את מפלתו של השונא. אבל מצוות ההתהוללות בפורים דורשת הרבה יותר מזה: שתייה לשכרה, מעשי לצון האסורים בדרך כלל, התחפשות ושאר מעשים המבטאים את אובדן הזהות של היהודי. מצווה זאת מנוסחת בתלמוד במילים מאלפות (מגילה ז' 2):

"חייב איניש לבסומי בפוריא [חייב אדם להשתכר בפורים] עד ד[ש]לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי."

כלומר, ביום שבו חוגג היהודי את הניצחון על שונאו המטפיזי, חובה עליו להשתכר עד שלא יבדיל בין השונא לבין עצמו. האלכוהול חושף בלי יגע את הזהות שהניתוח הפסיכואנליטי צריך להשקיע הרבה מאמץ כדי לחשוף אותה.

דומה שהתורה עצמה רמזה לנו על הפיתוי העצום של חילוף התפקידים במצוות מחיית עמלק. הבה נקשיב שנית לציווי: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 19). במילים אחרות: ביום שבו יפסיקו לרדוף אותך, תוכל סוף-סוף להיות בעצמך הרודף. הביטוי של אנה פרויד "הזדהות עם התוקפן" הוא הקולע ביותר בהקשר זה.

אבל ההכרה כי קיימת קירבה אינטימית בין ישראל לעמלק אינה מצטמצמת למעשי ה"ונהפוך הוא" של היהודי השיכור. היא הובעה במפורש בתלמוד. לחכמים הייתה, כמדומה, הנאה משונה להוכיח כי האויבים הגדולים ביותר של עם ישראל חזרו לבסוף בתשובה: נירון קיסר, הדיקטטור הרומאי המטורף, ברח והתגייר בסתר וממנו נולד ר' מאיר (גטין נ"ו 1). בן אחותו של טיטוס, מחריב המקדש, היה לא אחר מאשר אונקלוס, מתרגם התורה (שם נ"ו 2). נבוזראדן הבבלי, שביצע טבח איום בירושלים, התחרט לדברי התלמוד על מעשיו והתגייר (שם נ"ז 2). "מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים" (שם). "מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. ומי הם? שמעיה ואבטליון" (שם). לשורה זו של אויבים שמהם נולדו חכמים ידועים מוסיף התלמוד (שם) את הקביעה המהממת: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק."

במילים אחרות: גם אחרי שאסתר הביאה לתליית המן ועשרת בניו, נותרו לו כנראה נכד או שניים שחמקו מהגרדום, וצאצאיהם התגיירו ונעשו לגדולים בתורה. ואם בחרו לגור בבני ברק, מן הסתם יש בהם כיום חסידים, ליטאים וש"סניקים. אבל הרעיון הזה המשיך והתפתח: האנציקלופדיה העברית (ערך "עקיבא") מביאה מסורת המציינת את המן כאבי-אבותיו של… רבי עקיבא!

המסורת התלמודית היא אם כן עקבית: כשם שתולדות העם המקולל החלו באהבתה הנכזבת של אמו לעם ישראל, כך גם הסתיים הסיפור בקבלתם המלאה של האויבים לעם ישראל כתלמידי ישיבות, ואפילו רבי עקיבא, הנערץ במייסדי היהדות הרבנית, נולד כתוצאה מסליחה זו בין עם ישראל לבין אויבו המטפיזי.

יח. פרי התובנה: רה-הומניזציה של הגוי

אם עמלק, האויב האולטימטיבי, חזר וקיבל בהדרגה פנים אנושיות, רק טבעי הוא שכך אירע במחשבה היהודית גם לשנאת הזר בכלל.

גם כאן, יחס התורה לגויים היווה נקודת-פתיחה מבשרת רעות: האזהרות הבלתי-פוסקות לעברים שלא ללכת בדרכי הגויים, והשפטים שעשה אלוהים בעמים שניסו לפגוע בהם, כל אלה הבהירו כי בעיניו נחשבים הגויים למטרד בלבד לעומת בחיריו. בתלמוד הגיעה מגמה זו לקיצוניות בדברי ר' שמעון בר יוחאי "אתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם" (יבמות ס"א 1, בבא מציעא קי"ד 2). אבל לצד אלה החלו להופיע במקורות אמירות שאופיין הומניסטי מוצהר. גם כאן, עבודתו המקיפה והקפדנית של שגיא26 מבססת הבחנה ברורה: חרף האפליה המובנית כלפי הגויים, הנובעת מתפיסת עם ישראל כעליון, הייתה ביהדות תמיד מגמת-נגד של קבלת הגוי כאדם כמעט שווה-זכויות. לכן אסתפק בכמה דוגמאות שתהוונה רקע מתאים לדיוננו בחלק השלישי.

נפתח באיסור הנודע לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה (שמות י"ט 14). חז"ל הרחיבו את מושג ה"עיוורון" שבאיסור זה גם לליקוי מוסרי, כגון אדם בעל נטייה לגנוב, שאם יועמד בניסיון, וייכשל ויגנוב, תחול העבירה גם על מי שהעמידו בניסיון זה. המעניין הוא שהחכמים השתמשו בהרחבה זו בעיקר כלפי גויים, שיהודי שסייע להם בעבירה נושא באחריות לעבירתם. נכון, יש כאן הרבה פטרונות, אך בואו לא נתייפייף: פעמים רבות מדי מצא היהודי את עצמו מול גוי מושחת ואלים, והנה הוא אומר בעצם: זו גם אשמתי שלא מנעתי סיטואציה שבה אופיו הרע יבוא בהכרח לידי ביטוי. בודהא וגאנדי היו ללא-ספק מצמידים כפות ידיהם בהוקרה מול הצהרה זו!

יתרה מזאת, התורה גילתה סובלנות ואפילו אהדה לאזרחים זרים תחת שלטון יהודי: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כ"ב 20). וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (שמות י"ט 33-34). כך גם במקרה הקיצוני בו הגוי הוא עבדו של היהודי. אמנם, המצווה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (שמות כ"ה 46) הפכה עבדים גויים ל"עבדי עולם," שצאצאיהם יהיו עבדי צאצאי האדון עד סוף הדורות, ולכן קיים איסור על שיחרורם (מצווה שמ"ז במניין התרי"ג). מקומם? בוודאי, ובכל זאת, על רקע אותם ימים, איננו יכולים שלא להעריץ את אבותינו על שהקפידו להגן על עבד כזה גם בכמה זכויות יסוד, כגון האיסור לפצוע אותו, החובה לשחררו אם אדוניו הטיל בו מום (שמות כ"א 26-27) ומעל לכל האיסור היחיד-במינו על הסגרת עבד בורח: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ (דברים כ"ג 16-17). מלשון המצווה ניכר כי לא התחשבה בלאומיותו של העבד ואף לא בזו של אדוניו. בנוסף, מצוות השבת, אחת מתרומותיה היפות של התורה לתרבות העולם, חלה באופן גורף, לצד היהודים, גם על אלה הזקוקים לה ביותר: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות כ 9).

לדורות הבאים לא די היה אפילו בזכויות אלה שהעניקה התורה לעבד הגוי, לכן בא התלמוד והרחיבן לכל הכיוונים: ראשית, העבד חייב במילה וטבילה, המהווים גיור חלקי, ומעתה הוא חייב באותן מצוות בהן חייבת אשה יהודייה. עכשיו, אם מסיבה כלשהי השתחרר העבד למרות האיסור על שחרורו, נעשה גיורו שלם. המשיך התלמוד והרחיב את ה"סיבה כלשהי" עד למקרים פעוטים, כגון מצב בו חסר מתפלל עשירי למניין: מותר לשחרר עבד לצורך זה! עוד סיבה לשחרור הייתה הבעיה הקשה של הממזרים, שבשל חטא הוריהם אסור להם להתחתן, ואם התחתנו עוברת הממזרות אל צאצאיהם עד עשרה דורות (דברים כ"ג 3). הרבנים, שהוראה זו גלגלה לא-אחת אל פתחם סיוט הומניטרי שבעטיו נדדה שנתם בלילות, עטו על העבדים כמוצאי שלל רב: אם שוחררו עבד או שפחה ונישאו לממזרים, ילדיהם כשרים! לכן, אם שאלתם את עצמכם את השאלה הידועה איך נעשו היהודים בגולה כה דומים לעמים שבתוכם ישבו, הנה אחת התשובות: עבדים גויים (בעיקר, מן הסתם, גברים חסונים ונערות אקזוטיות, שהביאו נדוניה גנטית רבת-ערך) שוחררו מדי-פעם ונקלטו בקהילותיהם כיהודים לכל דבר.

בין חכמי המשנה, ראוי לזכור, רבים היו בעצמם בעלי עבדים, ולכן ביטאו בפסיקותיהם את חמלתם כלפי בני-אדם אלה שחלקו אתם את חייהם. אמנם, מצד אחד מסופר על רב נחמן ורב ששת שהפקירו את שפחותיהם לגברים אחרים שרצו לשכב אתן בניגוד לרצונן, אך מצד שני מוזכר האמורא שמואל ירחינאה שהקפיד להשיאן לעבדיו בלבד, וכפי שנראה הגישה ההומנית היא שניצחה בהלכה. שמואל זה, הידוע מהצמד הנערץ "רב ושמואל," היה רופא ואסטרולוג (על שמו קרוי בית-החולים הידוע), וייתכן שלא זכה לסמיכה "רב" בשל התמסרותו ללימודי מקצועות אחרים (בבא מציעא פ"ה 2). כשהתעורר פעם דיון מרתק בתלמוד על השלב שבו הופכת נערה לאשה (נידה מ"ז 1-2), הציעו החכמים קריטריונים שונים ומעניינים לבגרות המינית, כגון הופעת הפטמה על השד או הופעת הקמט מתחתיו, שמואל, במיטב המסורת האמפירית, עשה לשם כך בדיקה בשפחתו, ובסופה שילם לה ארבעה זוזים כפיצוי: "דאמר שמואל: לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ [שמות כ"ה 46] – לעבודה נתתים ולא לבושה!"

זאת אף זאת: לעתים התקבלו עבדים גויים אל שורות ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. לומדי תלמוד מכירים, לדוגמה, את המוסד הלא-ייאמן הקרוי "שפחתו של רבי." לר' יהודה הנשיא, האיש שהעלה את המשנה על הכתב, הייתה שפחה גויה, למדנית וחדת-לשון, שבעיני חכמי הדור התקבלה לעתים כאוטוריטה הלכתית! כך למשל (מועד קטן י"ז 1) גזרה השפחה נידוי על איש שהכה את בנו הבוגר בנימוק שהבן עלול להכות חזרה את אביו ובכך יש עבירה על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (שמות י"ט 14). משרתת גויה פוסקת בניגוד להוראה המפורסמת של ספר משלי! קוריוז? ממש לא: הנמקה זו לאיסור להכות ילד גדול התקבלה כלשונה ע"י הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ממרים ו 11). גם הרב משה פיינשטיין (1895-1986), הפוסק החשוב ביותר בתקופה המודרנית, התיר שלא להאריך את חייו של גוסס לפי תקדים שקבעה שפחה זו (כתובות ק"ד 1): היא הפריעה לחכמים להתפלל על חיי אדונה הגוסס כדי לאפשר לו למות.

גם הרמב"ם החזיק מן הסתם עבדים ושפחות במשק-ביתו, ולכן פסק ברוח קודמיו. כך הורה כי אם זקוק העבד לעקירת שן ואדונו ביצע פעולה זו לטובתו, נחשבת אף זו להטלת מום ולכן משתחרר העבד והופך ליהודי (משנה תורה, הלכות עבדים ה' 15). הלכות אחרות (ח' 12, 16) מעניקות לו חופש וגיור במקרים של בריחה אפילו מיהודי! וכך, גדול פוסקי המשפט העברי, בדונו באחד המוסדות הארורים ביותר שהמציא האדם, מסכם בטקסט הנפלא והחד-משמעי להלן. ראו כמה חן יש אפילו בטענת עליונותו של היהודי כדי לאסור התאכזרות אל הגוי:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ [תהילים קכ"ג 2]. וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן [איוב ל"א 13-15] אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי, וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי... הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ, וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד.

ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר [תהילים קמ"ה 9] וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. וכל המרחם – מרחמין עליו, שנאמר [דברים י"ג 18] וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (הלכות עבדים ט' 12-13).

המדרש הקדום תנא דבי אליהו מביא בשמו של לא אחר מאשר אליהו הנביא את התזה העיקרית של מאמר זה: שנאת הזר היא הקדמה לשנאת בני עמו של השונא:

שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל. והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל. נשבע [לשקר] לגוי לסוף שהוא נשבע [לשקר] לישראל. מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל. שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל (תנא דבי אליהו רבה כ"ו).

זכויותיו האנושיות של הגוי מעוגנות לא רק בצורך ליצור גדר מפני פגיעה עתידית ביהודים, אלא בשוויון אונטולוגי, כפי שמעידה הצהרת אליהו – רדיקלית מאוד, אפילו רעיון כפירה של ממש, אבל אינה משתמעת לשתי פנים:

מעיד אני עליי את השמים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו (שם י').

כך, בסיום החלק הראשון של עבודתנו, ניצבים אנו לפני הדואליות הידועה, אִתה צריך להתמודד כל המנסה לנסח איפיון פשוט ליהדות: פנים שונות לה וסותרות כמעט בכל נושא. הייתה ביהדות שנאת-זרים שהתעצמה במקרה של עמלק לממדים רצחניים, וכנגדה היו גילויי סובלנות ואפילו אהבה לכל אדם באשר הוא. לכן, אם הצליחה הפסיכואנליזה עד כה בחשיפת שרשי השנאה המטפיזית, בואו נציב לה עוד מטרה: האם תוכל להסביר לנו מתי מתגברת שנאה זו ומתי מתפוגג כוחה?